נחלקו הסידורים בניקוד השורה השניה של שִׁיר הַכָּבוֹד:
נַפְשִׁי חָמְדָה / חִמְּדָה בְּצֵל יָדֶךָ. לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ.
משפט זה יסודו בשיר השירים ב, ג: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".
ולכן נראה שצריך להיות בבניין פיעל (וכ"ה בסידור עולת ראי"ה ובקורן: חִמְּדָה), ולא בבניין קל (וכ"ה ברוב הסידורים, וכן ברינת ישראל: חָמְדָה).
שלום
השבמחקיש בהערה על "אלה חמדה לבי" שתי הנחות מוקדמות: 1) שכל מילה בכל פיוט היא ציטטה "אחת-לאחת" מהמקראות. כיוון שאין כלל בנושא זה, הרי שבכל מקרה ומקרה צריך להוכיח את כוונת הציטוט.
2) הפלפול הדקדוקי "מה היתה כוונת המחבר". אם אין לנו עדות על כך, הרי שדיון כזה אין בו ענין.להיפך- הרי היה צ"ל "אלה חמד לבי" שהרי "לב" שם עצם זכר הוא. ועלינו להניח ששינה המחבר כדי שהמשקל ייכון.וד"ל
ולמובאות מהסידורים שהוזכרו:
את השיר חיבר אחד מחכמי ישראל . בתחילת המאה ה-20 במסגרת גילו הגניזה הקאהירית נמצא כ ת ב ה י ד של השיר בגניזה ונמצא שם גם שיר זה והנוסח הועתק במדויק בסידור "רנת ישראל" (1972) ומאוחר יותר לסידור "קורן" (1977.
כאן יש המקום לציין שתוקנו בכך כל השיבושים שנפלו בידי מדפיסים שלא הבינו את תחביר השיר כלל. וראוי לתת כבוד למחבר השיר ולאמרו בכוונות שלו. כולל "שפחת עולם" כי כל בית השיר מדבר על "נפש" שהוא שם עצם נקבי והיא תכיר תודה לה' על גאולתה: "שמחת עולם" בהקשר זה הוא סתם גיבוב מלים חסר מובן
המגיב הקודם האיר עינינו בסוגייה אחרת, מעניינת, שכלל לא נידונה כאן. הדיון בבלוג הוא בשיר הכבוד "אנעים זמירות", ולא "ידיד נפש".
מחקאפ"ר