יום שבת, 12 במאי 2012

חטפים מדומים ומבלבלים

בעלי קריאה רבים, הנעזרים במהדורות המדפיסות חטפים באותיות שאינן גרוניות  (כגון בפרשת בראשית, ב, יב: "וּזֲהַב", וכגון בפרשת בהר, ויקרא כה לד: "וּשֲׂדֵה"), קוראים: "וּזַהַב" ['uzahav]   וכן "וּשַׂדֶה" ['usade]

והתוצאה היא:

1. אין הבדל בין צורת הנפרד ("זָהָב", "שָׂדֶה") לצורת הנסמך ("זְהַב-", "שְׂדֵה-").

2. נוצר צירוף מוזר של ו' המנוקדת בשורק לפני תנועת "a".

לוּ היה זה באמת חטף, הוי"ו היתה צריכה להיות מנוקדת כתנועת החטף: "וַזֲהַב", "וַשֲׂדֵה".

 

האמת היא שחטף "אמיתי" הוא חטף באות גרונית, ובא במקום שווא, וניקוד הוי"ו שלפניו - כתנועת החטף, כגון: וַאֲנִי, וַאֲמרתם, וכן בַעֲבור.

אך חטף באות שאינה גרונית אינו באמת חטף, אלא הוא שווא נע, ולכן ניקוד הוי"ו שלפניו בשורק.

אמור מעתה: וּזְהַב (זי"ן בשווא נע: 'uzehav), "וּשְׂדֵה" (שי"ן בשווא נע: 'usede).

 

בסידור קורן מהדורת תש"ע הוסבר נושא זה בטוטו"ד (בנספח מאת חנן אריאל), אך מתוך שמרנות ל"מסורת" של תנ"ך קורן, נצמדה הוצאת קורן לבעלי החטפים, ואע"פ שגלוי וידוע שחטפים אלו אינם אלא דרך (מבלבלת, עבורנו) לסימון נעות השווא, ולכן בתפילה סימנו שווא נע -- במקראות הותירו חטפים רבים על כנם, למען בלבל את הקורא שאינו בקי!

כגון "וּשְׁמָע": בציטוט פסוק בתחנון של ב' וה' "וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה", אך שם בהמשך: "רְאֵה בְצָרוֹתֵינוּ, וּשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתֵנוּ", וכן ב"אנא בכח": "שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ".

וכגון "קוֹמְמִיּוּת": בפסוקי הקריאה של פרשת בחקתי הותירו את החטף ("קוֹמֲמִיּוּת"), אך בברכה שלפני ק"ש הדפיסו אל נכון: "ותוליכנו קוֹמְמִיּוּת לארצנו".

לסיכום: בין בתפילה ובין בקריאת התורה יש לקרוא: "וּשְׁמָע" (שי"ן בשווא נע: 'ushema'), "קוֹמְמִיּוּת" (מ"ם ראשונה בשווא נע: komemiyut).

 

הערה: יש מי שמחזיקים בידם מסורת לקרוא חטפים אלה ככל חטף (וצ"ע אימתי חודשה). אך לכולי עלמא, מדובר בְאות שיש למהר קריאתה, ובוודאי שאין שמץ של הטעמה באות המנוקדת בשווא או בחטף.

לכן בוודאי שאין להדגיש/להטעים את המ"ם ב"קוֹמֲמִיּוּת", ולא את הקו"ף ב"לֻקֳחָה-זֹּאת" וכל כיו"ב.