יום רביעי, 20 בפברואר 2013

מענה לשון לפרשת תצוה

בהקדמה לספר החינוך כותב המחבר, כי לכל מצוה יש זמן מיוחד במהלך היום או במעגל השנה שבו מתחייבים במצוה, חוץ משש מצוות "שחיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו, ואלו הן: להאמין בשם, שלא להאמין זולתו, לייחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, ושלא לתור אחר מחשבת הלב וּראיית העיניים[1]".

עיון בחומש שמות מלמד כי יש שש מצוות תמידיות אחרות, שבכולן כותבת התורה במפורש שיש לעשותן "תָּמִיד". את הראשונה קראנו בפרשת תרומה (שמות כה, ל): "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". וחמש מצוות תמידיות בפרשת תצוה: המנורה, הקטורת וקרבן התמיד, ושני בגדי הכהן הגדול: החושן וציץ הזהב[2].

מפני חטאינו, כבר אלפיים שנה שאיננו זוכים למצוות אלה, אך גם כשייבנה המקדש, לא כל מצוה שכתוב בה "תָּמִיד" - זמנהּ כל רגע וָרגע[3]. למשל, בסוף פרשתנו נצטווינו להקריב "עַל הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד". קרבן התמיד איננו מוקרב במשך כל היום, אלא בכל יום, בקביעות, "תמידין כסדרן": כֶּבֶשׂ אֶחָד בַּבֹּקֶר, וְכֶבֶשׂ שֵׁנִי בֵּין הָעַרְבָּיִם[4]. למרות זאת נקרא קרבן זה "קרבן תמיד".

ויש גם "תמיד" שפירושו: ברציפות, ללא הפסקה, כמו בפרשת צו[5]: "אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶּה". מהמילים "לֹא תִכְבֶּה" מוכח שעל האש לבעור עַל הַמִּזְבֵּחַ כל הזמן[6].

אם כן, שני פירושים למילה "תמיד":

א. ברֶצֶף, ללא הֶפסק (בלעז: "continuous" או "constant") - כמו האש אשר תוקד במזבַח העולה,

ב. בעקביות ובהתמדה (בלעז: "continual" או "consistent") - כמו קרבן "התמיד".

עתה נבדוק מהי משמעות "תמיד" בראשית פרשתנו:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ      שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית,       לַמָּאוֹר,

לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".

רש"י מפרש שהציווי "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד" הוא להתמיד בכל לילה וָלילה להדליק את נרות המנורה[7]. לפי רש"י, צריכה מנורת המקדש לדלוק בלילה בלבד, ככתוב "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר"[8], ולכן פרש כאן ש"תמיד" זה איננו מתאר את ה"נר", ואת הֶמשכיות אור הנר, אלא "תמיד" מתאר את הפועַל "לְהַעֲלֹת"[9], והוא בא להדגיש את ההתמדה הנדרשת מצד המדליקים, מדי ערב. וזו לשון רש"י:

"כל לילה ולילה קרוי תמיד,

כמו שאתה אומר עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום...

אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא"[10].

הרמב"ן חולק עליו, והוא מבחין בין הנר המערבי לבין יתר הנרות. רק הנר המערבי דלק[11] ברציפות, לעולם, בכל שעות היממה, כמו אש המזבח, וכפי שדרשו חז"ל[12] מהמילים "לְהַעֲלֹת, נֵר תָּמִיד". ככל הנראה, בתור זֵכר לַנר המערבי במנורה, שהיה דולק ללא הפוגה, נהגו ישראל להדליק בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, נר מיוחד הנקרא "נר תמיד"[13].

ברם, טעמי המקרא תומכים בפירוש רש"י. טעמי המקרא מפרידים בין "נֵ֖ר" לבין "תָּמִיד", ומחלקים לשנים את ההגד "לְהַעֲלֹ ֥ ת נֵ֖ר, תָּמִיד". וכך צריך הקורא בתורה בבית הכנסת לקרוא: "לְהַעֲלֹ ֥ ת נֵ֖ר, תָּמִיד".

בספר "דברי מרדכי", בשיחתו של הרב מרדכי אליהו על פסוק זה[14], מביא הרב פסוקים נוספים שבהם נאמר "תמיד", וכל אחד מתפרש לפי עניינו:

לדוגמה: הרמ"א, רבי משה איסרליש, פתח וסיים את הגהותיו לחלק אורח חיים של השולחן ערוך בשני "תמידים"[15]: את הגהתו האחרונה הוא חתם בפסוק (משלי טו, טו): "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד", כחיזוק לדעתו שגם בפורים קטן (היינו י"ד וט"ו באדר א' בשנה מעוברת), יַרבה קצת בסעודה, לצאת ידי המחמירים. הפסוק "מִשְׁתֶּה תָמִיד" מתקיים בימי שמחה, נס, ומועד, בהתמדה ובעקביות, אך לא ברציפות.

לעומת זאת, בהגהתו הראשונה לשולחן ערוך, מביא הרמ"א את הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), ולומד מכאן שבמהלך כל עיסוקי האדם, עליו לדעת שה' "עומד עליו ורואה במעשיו", וכך יירא ממנו תמיד. כלומר, "תָמִיד" זה מוּבָנוֹ: ברציפות. זוהי מעלת הצדיקים שעומדים לפני ה' תמיד[16].

עד שנזכה לדרגה עליונה זו, נסתפק בדרשת רבי שמעון חסידא במסכת סנהדרין (כב, א):

"המתפלל צריך שיִרְאֶה עצמו כאילו שְכינה כנגדו[17],

שנאמר: 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד' ".

ומבאר זאת הרב עובדיה יוסף שליט"א (שו"ת יביע אומר ח"ג או"ח ח): שדרשו כאן "תָמִיד" באותו מובן של "קרבן תמיד", שהתפילות תוקנו כנגד קרבנות התמיד. בכל תפִלה ותפלה, בהתמדה, עלינו לחוש בנוכחות ה' ובקרבתו.

הדבר בא לידי ביטוי בניסוח לְשון התפילה שלנו אל ה' בלשון נוכח ("גוף שני"), כמו שכותב רבי אלְעָזָר מוורמייזא, מחכמי אשכנז ומחסידיה לפני שמונה מאות שנה (בפירושו לסידור התפילה, עמ' שט"ו):

"יכוין בתפילתו כי המלך הגדול עומד כנגדו, ולכך אומר: 'ברוך אתה ה'...' ועיקר נסיון האדם בכל יום היא כוונת תפילה, שמדבר למקום פה אל פה. על כן יכוין הירא את דבר ה'".

מי יתן ונזכה לקיים את כל המצוות התמידיות, הן המצוות שיש לעשותן בכל רגע ברצף, והן המצוות שיש להתמיד בעשייתן בעקביות, בהגיע זמנן.

לקבלת התמליל בדוא"ל מדי שבת (בחינם):

lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com

יום שלישי, 19 בפברואר 2013

מענה לשון לפרשת תרומה

בס"ד

מענה לשון לפרשת תרומה

אוריאל פרנק    u-frank@neto.bezeqint.net   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

פרשת תרומה מתחילה בַציווי על לקיחת התרומה של ישראל לשם בניית המשכן. לקיחת התרומה חוזרת על עצמה שלוש פעמים:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם"... (שמות כה, ב-ג).

יתנו – יקחו

המפרשים התקשו בַביטוי "לקיחת תרומה": אם נשווה לפרשת שקלים, שָם הפעולה שעושים עם מחצית השקל היא "נתינה", שנאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות ל, טו), ואילו למשה שמקבל את תרומת מחצית השקל, נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טז).

גם בפרשת ויקהל, המתארת את יִשּׂוּם מצוַת התרומה שבפרשתנו, מוצאים כמה חלופות לַבּיטוי "לקיחת תרומה":  שָם היא נקראת "הרמה" ו"הבאה", ככתוב: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כד)

אם גם כאן פונָה התורה אל התורמים, בעלי הרכוש נדיבי הלב, היה לה לכתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּ לִי תְּרוּמָה"! או "וְיָרִימוּ לִי תְּרוּמָה"! או: "וְיָבִיאוּ לִי תְּרוּמָה"![1]

ואכן, רבי יוסף בכור שור, מפרשני הפשט בצָרפת, במאה השתים עשרה למניינם, פרש את הכתובים כמופנים אל "הגזברים"[2], כלומר מי שלוקחים את התרומה הם מי שנקראים בלשון ימינו: "מתרימים", הגבאים הגובים ואוספים את התרומות מאת בני ישראל. גם רבי עובדיה ספורנו, הפרשן האיטלקי, לפני חמש מאות שנה, בֵאר ש"יִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" הוא ציווי המכֻוון אל הגבאים. אמנם, בְפועַל, לא המתינו בני ישראל שיִגבּו מהם, אלא "תיכף יצאו מלפני משה, והביאו עד בלי די"[3].

לעומת זאת, ראב"ע מפרש כי הציווי פונה אל כל ישראל, ובלשון המקרא לקחת משהו למישהו, פירושו: לתת לו משהו[4].

רבי שלמה אפרים לונטשיץ, שכתב את פירושו על התורה, "כלי יְקר", לפני ארבע מאות שנה, התקשה אף הוא בשאלה זו, אך הוא ענה בדרך דרש:

"ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה, כי אם לשון לקיחה, לפי שכל נותן נדבה – יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן, כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים..."  עכ"ל.

הנותן בלב שלם ובנפש חפצה, אינו רק נותן, אלא גם לוקח ומקבל, כדרך שהאב מאושר לתת לבנו מתנה[5].

אמרו הדרשנים[6] שאת המילה "נתן" אפשר לקרוא משני הכיוונים, כי הנותן – הרי הוא גם מקבל[7], והתורם – הרי הוא גם לוקח ומתרומם, בין אם זו טובת הנאה גשמית ובין אם זו טובת הנאה נפשית ורוחנית. על אחת כמה וכמה כשתורמים לריבון העולם, שהכל שלו, שנתינתנו לבניין ביתו – היא לנו קבלה, ולפיכך: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".

תרומה – על שום מה?

על כל פנים, הניסוח הרגיל בלשון התנ"ך הוא להרים תְּרוּמה[8], ואך טבעי הוא, שכן הפעלים הֵרִים, מֵרִים, וירִים, והשם "תְּרוּמָה" – הם בעלי אותו השורש: רי"ש, ו"ו, מ"ם[9]. כיוצא בדבר: הזוגות "הֵניף תנופה", "הניע תנועה", "הקים תקומה" ו"הריע תרועה".

את השם "תרומה" מפרש רש"י (בעקבות תרגום אונקלוס): "הפרשה", משמע שפעולת התרומה איננה המסירה והנתינה, כי אם עצם מעשה ההפרשה של החלק הניתן לה', והפרדתו משאר רכוש האדם[10]. גם בלשוננו: הפרשת תרומות ומעשרות, היא ההפרדה, הבאה לפני הנתינה.

ר' עמוס חכם (דעת מקרא) מסביר כי השם "תרומה", הנגזר מהשורש רוּ"ם, נקרא כך או על שם ההרמה הפיזית בעת ההפרשה, שהתורם מרים בידיו את מה שהוא רוצה לתת בנדבה[11]; או על שם ההתרוממות הרוחנית: עצם ההקדשה של חפץ מרוממת אותו, ומעלה אותו למעלה עליונה וקדושה.

בין הרמה להתרמה

חז"ל, ברצותם לְיַחֵד הרמה זו של הפרשת דבר ושִיוּכו אל הקודש, ולרומם אותה משאר הרמות והגבהות[12], יצרו שורש חדש: תי"ו רי"ש מ"ם, שנגזר משם העצם "תרומה". וכך פותחת המשנה הראשונה במסכת תרומות: "חֲמִשָּׁה לא יִתְרומוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה". מהשורש הראשי והמקורי רו"מ התפתח שורש משני (בלשון המדקדקים "שורש תִּנְיָנִי"), וכך לשתי האותיות רי"ש ומ"ם נוספה האות תי"ו, שהיא האות הראשונה בַשם "תרומה".

על גמישות לשונית זו של התַנאים יצא קצפם של כמה מדקדקים קפדנים, שטענו כי אין לסטות מלשון התורה, וחייבים לומר הרים תרומה ולא תרם[13]. כנגדם הקדים הרמב"ם הקדמה למסכת תרומות, המצדיקה את החידושים והשינויים שחלו בלשון העברית שבפי חז"ל, ונימוקו עימו: הלשון העברית, ככל לשון, נקבעת לפי דוברי אותה הלשון[14].

"אָמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום - מקשים עליו הבלשנים החדשים[15] ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון... ואלו[16] בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו[17]. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח, ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים"...

כיוצא בזה, המילים "התחיל" (כגון ברכות פ"ג, מ"א) ו"התריע" (כגון תענית פ"ג, מ"א) בלשון חכמים - לעומת "הֵחֵל"[18] ו"הֵרִיעַ"[19] בלשון המקרא, נוצרו אף הם משורשים משניים (תח"ל, תר"ע), הלקוחים מהמילים "תחִלּה"[20] ו"תרועה"[21].

נחתום בתפילה שנזכה להיות תמיד מהתורמים, ושבמהרה בימינו נתרום לבית עולמים,

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

 

לקבלת התמליל בדוא"ל מדי שבת (בחינם):

lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com

 

נספח: המשך להערה 13: מאת פרופ' לובה חרל"פ

מחקר זה מנסה לבחון את משקלם של שני כיוונים בספרות המדקדקים בימי הביניים: מצד אחד, שמרנות לשונית, ומצד שני – פתיחות. במילים אחרות: טהרנות מול ליברליזם...

מניתוח המקורות שהוצגו רואים כי אבות הדקדוק האנדלוסים מביעים שמרנות, אך מגלים גם פתיחות, מי פחות (מנחם) ומי יותר (אבן-ג'נאח) ומי שביניהם (אבן-עזרא).

מנחם, המקובל כ"ארכי-שמרן" מביא לעתים השוואות מן הארמית של התרגום, מן הערבית ואף מלשון המשנה.

לעומתו, יונה אבן ג'נאח, מרבה בהשוואות אל הארמית, אל הערבית (ואף אל שפות אחרות) ואל לשון המשנה ומקבל אותה כחלק מן המורשת של העברית וכהתפתחות טבעית של העברית המקראית. כך הוא מתווכח עם חוגים שמרניים – כנראה קראים וגם מחוג תלמידי מנחם ושכמותו – אלה המגנים את לשון המשנה ומדירים אותה מן העברית, ואומר:

"ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו... בהביאנו עֵד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה 'לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה', אמרו כי זה טעות כי התו מן 'תרומה' איננה שרשיה [=והשור הוא "רום", שכן במקרא כתוב: להרים תרומה]... וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם והתעלמם ממה שנפל במקרא מכמו הזרות הזה.... ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה " (שם, יט–כ).

אשר לרבי אברהם אבן עזרא: בפירושו לספר קהלת (רומא 1140) הוא מבקר חריפות את הפייטנים שהשתמשו בצורות ובמילים מן המשנה, שכן לשון זו ספודגה במילים זרות "ואינמו לשון הקודש":

"...שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקדש, וכן אמרו 'לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד' [חולין קלז, ע"ב; עבו"ז נח, ע"ב]..."  (ראב"ע, הפירוש לקהלת ה, א).

אך ביצירתו המאוחרת "שפה ברורה" הוא מתמתן-קמעא וקובע:

"...והנה אם מצאנו לקדמונינו [=חז"ל] מלות שאינ[ן] כפי הדקדוק, אין טַעֲנָה עליהם".

תחילת דרכו הייתה אפוא שמרנית למדיי, והפתיחות וקבלת החדש מתעצמים אצלו במשנתו המאוחרת.

לסיכום, השמרנות מתבטאת בעיקר ביחס העקרוני ללשון המקרא כלשון המופת וְכַטקסט המקודש, ונקודה זו משותפת לשלושת המדקדקים שהזכרנו.


[1] האפשרות "ויפרישו לי" אינה באה בחשבון, כי היא לשון מאוחרת. מצאנו את שורש פר"ש בבנין הפעיל במקרא רק במשלי כג, לב: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ. אך רק בל"ח משתמשים בהפרשה במשמעות של "הקדיש, הרים ושם לחוד" (אבן שושן), כמו בהפרשת תרו"מ. כנראה שזאת בהשפעה הארמית, ראה ת"א: "ויפרשון קדמי אפרשותא", וכנראה על פיו כתב רש"י: תרומה = הפרשה. ואולי רש"י פרש כן, כי כאן לא כתוב וירימו לי תרומה. וראה להלן.

[2] וכ"פ ר"ע חכם בדעת מקרא, עי"ש בהערה 2 בעמוד קא"י. החולשה בפירוש זה, שכאן נאמר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, משמע אל התורמים. ועי' בספורנו כאן שמדייק מלשון הכתובים בביצוע.

[3] ע"פ שמות לו, ה; מלאכי ג, י.

[4] זו לשונו: "ויקחו לי תרומהמלת לקיחה עם למ"ד - כמו נתינה. וכן: קחי [נא] לי מעט מים (מלכים א' יז, י)". אך השוה לפירושו (הארוך) לשמות לה, ה ד"ה קחו.

From: אליעזר כמון  Sent: Wednesday, February 13, 2013 3:03 PM

מהמשך הפסוק השני של הפרשה, נראה, לכאורה, שאכן הפנייה "ויקחו לי תרומה" מכוונת לגזברים. הרי נאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", דהיינו על הגזברים לקחת את התרומה מהמתנדבים בעם. וכן גם ההמשך: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" – זאת התרומה שעליכם, הגזברים, לקחת מאת העם!   

מצד שני, מה שאומר ראב"ע שהלשון "לקחת ל" פירושה בלשון המקרא "לתת", כולל הראיה ממלכים, גם הוא תירוץ מבריק.

From: Uriel Frank    Sent: Wednesday, February 13, 2013 5:26 PM

איני מבין את ראב"ע.

א. האם מוכח כדבריו ממלכים? עי"ש. וראה מש"כ עליהם הרב חנן פורת שלהלן.

ב. האם הוא מסכים ששתי הפעמים שכתוב "לקחת מאת-" - היינו ציווי לגזברים?

From: אליעזר כמון     Sent: Thursday, February 14, 2013 1:06 AM

במלכים מבקש אליהו מהצרפתית "קחי לי", וכוונתו היא "תני לי", אז ההוכחה נראית טובה מאוד.

על "לקחת מאת" אין ראב"ע מפרש, אבל בפירושו ל"ויקחו לי" הוא אומר "שיקח מאתו ויתן לי", ולפי זה היה הכתוב צריך לומר בהמשך "מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו את תרומתי" (או בעצם: כל איש אשר ידבנו לבו יקח את תרומתי) וכן "וזאת התרומה אשר יקחו מאתם". לכן, אם נאמר "תקחו" במקום "יקחו" (בשני המקרים) משמע, לכאורה, שאין מדובר במתנדבים עצמם אלא במישהו אחר (הגזברים). אבל צודק אתה, הדבר לא ברור וצריך עיון.

אליעזר כמוֹן

בתאריך 14 בפברואר 2013 11:32, מאת Uriel Frank <u-frank@neto.bezeqint.net>:  

האם ראב"ע ר"ל

1) שהפירוש המילולי של "ויקחו" כשיש לאחריו "לי" = "ויתנו"?

או שר"ל

2) שכשמופיע "ויקחו" כשיש לאחריו "לי" עלינו להשלים את הפועל החסר, ופירוש "יקחו" - שיקחו ויטלו חלק מרכושם, ובמילה "לי" רמוז הפועל החסר: "ויקחו [ויתנו] לי"?

ממלכים נראה ראייה לאפשרות השניה

From: Yaqov Loyfer  Sent: Friday, February 15, 2013 12:38 AM

גם אני פירשתי ש'תקחו את תרומתי' 'תקחו מאתם' הוא פניה לגזברים. ראיה גם מתרגום אונקלוס שהבדיל ביניהם. 'יקחו לי תרומה' תרגם 'יפרשון קדמי', היינו שיפרישו משלהם. אבל את השתים הבאות תרגם 'תסבון' לשון לקיחה רגיל, כי הכוונה לגזברים שיקחו מאת המתנדבים את מה שהפרישו.

From: אורי הולצמן    Sent: Saturday, February 16, 2013 9:56 PM

כך כתב גם בפירוש שד"ל לתורה ריש תרומה:

"ויקחו לי - מצווה לכלל האומה שיפקידו פקידים לקבל מיד המתנדבים, וכמו שאומר תיכף מאת כל איש וכו' תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, וכן אמר להם משה (לה, ה) קחו מאתכם תרומה לה' (שאנשי האומה הממונים לכך ייקחו משאר האומה ויקבלו מידם מה שיתנדבו) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' (ליד הממונים); ונראה כי העם לא הפקידו פקידים, אלא הביאו אל משה עצמו, ככתוב (לו, ג) ויקחו מלפני משה והם הביאו אליו עוד וגו'."

 

לאחר המו"מ הזה, אפשר אולי לנסח את הדברים כך (ואין זה כפירוש שד"ל):

מה שנראה ממבט ראשון כציווי אחד, הוא באמת שני ציוויים לשתי קבוצות שונות:

 

 

כיצד מנוסח הציווי?

מי מצטווה?

פירוש ה"לקיחה"

הרישא של פסוק ב

(עד האתנח)

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

כפנייה לגוף שלישי

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הפרשה, הקצאה, הקדשה: הפרדה של חלק מהרכוש לשם ה'

הסיפא של פסוק ב ומפסוק ג ואילך

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם...

כפנייה לגוף שני

משה רבינו ושות'

איסוף מה שהופרש

פירוש זה מתאשר מת"א, המבחין בין תרגומי הלקיחה (הראשון: 'יפרשון', ובהמשך: 'תסבון').

יתכן שרש"י (שפרש רק את וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – יפרישו מממונם) יודה לפירוש זה.

[5] ראה דברי הרב חנן פורת, מעט מן האור, תשס"א, עמ' 190, ומה שהביא מ"ההיא הנאה" בבבלי קידושין ז, א.

[6] כך שמעתי, ואיני יודע מי הראשון שכתב כן.

[7] השוה ללשון עניי ארץ ישראל: "זְכֵה בי" (כגון בתלמוד הירושלמי). והשוה למשפט מתוך ד"ת של השחקן נתי רביץ המצוטט בספרו של הרב זאב (אבא של אהרן) קרוב, בלבב פנימה, עמ' 102: "החשיבה והדאגה לאחרים, מרחיבה את ה'אני' ומגדילה את כוחות החיים שלי". תומר ניומן הזכיר לי מדרש זה (ויקרא רבה, בהר, לד, ח):

"תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי". 

[8] למשל, בהפרשת חלה נאמר (במדבר טו, כ-כא): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם". ובתרו"מ נאמר: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (במדבר יח, כו).

[9] בבנין הִפעיל נעלמת אות השורש ו', והיו"ד שמופיעה ברוב צורות הבנין, היא המוספית יו"ד של הבנין.

[10] ע"ע במפרשיו: הרא"ם וגו"א, לבוש האורה, ועוד. וראה למעלה הערה 1. וכך כתב לי הרב יהושע בוך:

From: יהושע בוך    Sent: Wednesday, February 13, 2013 7:09 AM

במסכת שקלים (הפירוש שכתבתי לתלמוד הירושלמי של המסכת ייצא לאור בקרוב ב"ה) משמש השורש שק"ל לנתינת השקל של כל איש מישראל, ואילו השורש תר"ם מתייחס למעשהו של האיש במקדש שמרים ומפריש ומפריד את השקלים המיועדים לקנות מהם קורבנות מתוך השקלים שנאספו מכל ישראל בלשכה מיוחדת במקדש.

גם בתרומה של גורן ויקב ושאר פירות וירקות, השורש תר"ם אינו מתייחס לנתינה ולהבאה לכוהן של מה שהורם, אלא למעשה ההפרשה וההפרדה של החלק הניתן לכוהן מתוך כל הפירות.

בעניין תרומה של גורן ויקב משמש השורש רו"ם במקרא באותה משמעות כמו השורש תר"ם בחז"ל. גם בעניין תרומת המשכן משמש השורש רו"ם במקרא במשמעות זו, אלא שהוא מתייחס למעשהו של כל איש המפריש ומפריד חלק מרכושו לתיתו לה' מתוך שאר רכושו. ולכן תרומה במקרא פירושה הפרשה. 

[11] השוה: "תרומת הדשן", ע"פ לשה"כ "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו, ג). ועיין בפירוש דעת מקרא לשמות לה, כב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'.

[12] ע"פ הריעב"ץ, משנה לחם, ריש תרומות (מובא גם בלוח ארשׁ, מהדורת ר"ד יצחקי תשס"א, עמ' תי"ג).

[13] השוה להרצאת פרופ' לובה חרל"פ (http://www.inn.co.il/News/News.aspx/221689) שהפך למאמר ("מגמות מתרוצצות: שמרנות ופתיחות בכתבי מדקדקים בימי הביניים" (מים מדליו, תשע"א-תשע"ב, בעיקר בעמ' 59 – 65) שדנה ביחס שבין דברי ראב"ע בפירושו לקהלת (ה, א) לבין דבריו ביצירתו המאוחרת "שפה ברורה". ראה נספח מתוך התקציר ששלחה לי.

[14] הדברים אמורים כלפי לשון חכמינו ז"ל. אכמ"ל בשאלה מה הם הקווים האדומים לעיקרון זה, והאם אין גבול לחירות דוברי העברית לחולל שינויים בלשה"ק. עכ"פ מדברי הרמב"ם למדנו כי כל המתהדר בטענות דקדוקיות כדי "לתקן" את לשון חז"ל או לשון התפילה, צריך בדיקה אם אינו אלא "בלשן חדש". הריעב"ץ הנ"ל השליך את דברי הרמב"ם כנגד בן מחלוקתו, ר"ז הענא.

[15] כך תרגם הר"י קאפח. בתרגום הנדפס (מאת ר' יהודה אלחריזי): "בעלי הלשון האחרונים". ר"י קאפח אמר לי כי זו אחת משתי הפעמים בפיהמ"ש שרמב"ם מצטט (ודוחה) את דברי מנחם, והוא משער שרמב"ם חשד את מנחם בקראות, ועל כן אף אינו נוקב בשמו (מקורות על הוויכוח אם מנחם היה קראי, ראה: רד"ר שמעון פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 56).

[16] בדפוס הוסיפו הבהרה: "ואלו, בעלי המשנה".

[17] כלומר, הטיות הפעלים (הערת ר"י קאפח)

[18] ראה: בראשית ו, א: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ושם י, ח: "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ".

[19] ראה: יהושע, ו, כ: "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה".

[20] ששורשה חל"ל. בברכות לא, א מפרש רש"י: "יכול משבא לגולה הוחלה - התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך". בל"ח רגיל השורש התניני תח"ל, למעט ג' פעמים במסכת תמיד פרק ב משנה ב; פרק ב משנה ג; פרק ו משנה א: הֵחֵלּוּ במקום הִתְחִילוּ (בצד הִתְחִיל בתמיד פרק ו משנה ג). כידוע, לשון משניות בעניין המקדש קרובה יותר לל"מ.

[21] ששורשה רע"ע או רו"ע. וראה ריעב"ץ בריש תרומות (כנ"ל). ובמלאכת שלמה על אתר הביא את דברי רד"ק בשורש כס"ס על השורש התנייני מכ"ס. בחידושי הרש"ש על אתר מדגים זאת בשורש התנייני תא"ב שמקורו מ"תאבה" ששורשו אב"ה (ובהערת המדפיס של משניות ע"א הפנה לרוו"ה, מודע לבינה, במדבר לד, ח בחלק הבנת המקרא). בתוס' יו"ט על אתר הביא מראב"ע על הפועל (גזור השם) "מתיהדים" ומחלוקתו עם ריב"ג (וע"ע על כך בנספח). בספר "אישים ותקופות" עמ' 226 הוסיף על כך הר"מ הכהן שחידוש השורש התנייני נצרך, אחרת היו טועים להבין מריש מסכת תרומות שאסור לחמישה להגביה התרומה ממקומה. ועוד ציין ללשון "תרום" במובן אחר בתרומות פ"ה מ"ב ומ"ד.

מאמר יפה בנושא "לקחתי או נתתי? הרמתי או תרמתי?" מופיע ב"פינת הלשון" לפרשת תרומה, באתר ישיבת ברכת משה, מעלה-אדומים, מאת הרב ברוך ברנר. בסוף דבריו הוא מדגים שורש תנייני נוסף: מק"ח (ממנו: מיקוח, להתמקח) שנגזר מ"מִקָּח", ששורשו לק"ח. יש רק להעיר על הכרעתו נגד מסורת האשכנזים לומר "מֶקַח", שכבר הצדיק זאת פרופ' ח"א כהן יעויין במאמרו (העליתיהו לאתר "ארכיון מענה לשון").