יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

עצור בטרם "אֶת"!

כידוע, יש להפריד לא רק בין דבקים (כמבואר בשו"ע או"ח סא, כ), אלא גם בין מילה שמסתיימת בעיצור לבין מילה שמתחילה בא' עיצורית, כדי שהא' העיצורית לא תיאלם/תיעלם (כנרמז בשו"ע שם, כא).

בפ"ש יש דוגמה למקרה שע"י השמטת כזו עלולית להפוך מין זכר לנקבה:

דברים פרשת ניצבים פרק ל פסוק יח

...־תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הטועה קורא: "אַתָּה עֹבֵרֶת"
וכיו"ב בפעלים נוספים הבאים לפני "את":

1.   בראשית פרשת וירא פרק כא פסוק א   וַיקֹוָק פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – הטועה קורא: "פָּקַדֶת שָׂרָה"

 2.  בראשית פרשת וירא פרק כא פסוק ח   מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק - הטועה קורא: "הִיא גָּמֵלֶת"

 3.  ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ה     וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק - הטועה קורא: "וְשָׁחַטֶת בֶּן הַבָּקָר"

ואם תתמה כיצד אשה שוחטת, כלך לך לטעויות אלה

5.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק לג  וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים -  הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"

 6.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק לד  וְרָאָה הַכֹּהֵן - הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"

 4.  ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק כח וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו - הטועה קורא: "וְהַנֹּשֵׂאת־נִבְלָתָם"

 


יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

מֵאִתָּךְ או מֵאִתֵּךְ ?

בשבת כי תצא קרא המפטיר "וְחַסְדִּי מֵאִתָּךְ לֹא־יָמוּשׁ", ותיקנוהו: "מֵאִתֵּךְ"!

המפטיר "תיקן" (בשוגג) את לשון הנביא, על פי מה שמלמדים היום המורים לדקדוק!

ואני תמהתי, למה באמת כתוב "מֵאִתֵּךְ"?!

פירוש דעת מקרא מתייחס לחריגה זו ומוצא לה סימוכין (ניקוד כינוי השייכות החבור: "אִמֵךְ").

שבתי היום למאמרי על שגיאות מתקנים ( ראה: https://sites.google.com/site/maanelashonarchives/home) והריני מעדכן תוספת להערה 61:

 

לעומת "אותֵךְ" - שאין לה שום תקדים - מצאנו צורה יחידאית אחרת בהפטרת "רָנִּי עֲקָרָה" (הפטרת פרשות נח וכי תצא): "נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר־בָּךְ... וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא־יָמוּשׁ" (ישעיה נד, ט-י; עי"ש בהערת דעת מקרא; ולפי הפוסקים שיש להחזיר את הקורא הטועה רק בשינוי משמעות, כנראה שכאן – לא יחזירוהו). הצורה הסדירה "מֵאִתָּךְ" מופיעה בדברי אדוניהו אל בת שבע: "שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ, אַל־תָּשִׁבִי אֶת־פָּנָי" (מלכים א' ב, טז), לצד שבע פעמים נוספות במקרא של מילת היחס "אִתָּךְ" לנוכחת (כגון: בראשית כ, טז). לפיכך, דין "אִתֵּךְ" כדין "אותכם".

יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

איפה נאמר "בל תשחית?" / מאת יעקב עציון

 איפה נאמר "בל תשחית?"  / מאת יעקב עציון

http://musaf-shabbat.com/2011/09/01/%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%A0%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%91%D7%9C-%D7%AA%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%A2%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9/

עם תוספות הרב אליהו לוין ושלי.

 

"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן" (דברים כברים ום לאתו במהלך הדורות .אבותינולדור תפילות אבותינו ואבות אבותינו, המקבלות משמע חדש בפינו - אף , יט)

"בל תשחית!". צירוף מילים זה זוכה להשמעות תכופות, בין אם מדובר באם המפצירה בבנה לסיים את ארוחתו ובין אם במורה הנוזף בתלמיד המשרבט על שולחן בית הספר.

היכן נכתב "בל תשחית"? ובכן, לא נכתב. מקור האיסור הוא בציווי בפרשתנו, שלא להשחית ולכרות את עציה של עיר הבאה מפנינו במצור. בלשון הכתוב לא נאמר "בל תשחית", אלא "לא תשחית": "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת".

חז"ל הרחיבו את איסור ההשחתה, וכללו בו כל קלקול והרס שאינם לצורך. כך מובא למשל במדרש אגדה לפסוק הנזכר: "לא תשחית את עצה - מכאן שכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר בלא תשחית".

בגמרא במסכת שבת (דף קכט) מובאים דברי האמורא רב חייא בר אבין בשם שמואל, שלפיהם מי ש"הקיז דם ונצטנן - עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז". הקזת הדם נחשבה הליך רפואי מקובל ומועיל, אך ידוע היה שסכנתה בצידה. לכן, אם התקרר המטופל לאחר ההקזה יש לדאוג לחממו במהירות, ומותר לשם כך אף לחלל את השבת. הגמרא מספרת בהמשך שפעם התקרר האמורא רבה לאחר הקזה, ולשם חימומו "צלחו ליה שרשיפא" – היינו ביקעו עבורו ספסל כדי להשתמש בעציו. "אמר ליה אביי לרבה: והא קעבר מר משום 'בל תשחית!'. אמר ליה [רבה]: 'בל תשחית' דגופאי - עדיף לי". כלומר, אף שיש בהרס הספסל משום 'בל תשחית' – חשוב יותר להימנע מהשחתת הגוף.

"בל" במקום "לא"

השינוי מלשון התורה שנקטה "לא תשחית" ללשון חז"ל המוסרים "בל תשחית" אינו ייחודי רק למקרה זה. פעמים הרבה במקורות ההלכה נמנים איסורי 'לאוין' בלשון "בל" – אף שהמילה "בל" כלל לא נזכרת בתורה. כך, שגור בפי הלומדים "בל ייראה ובל יימצא", "בל תוסיף", וכך הוא בעוד מקרים רבים. המילה "לאוין" עצמה מרמזת שבמקור נאמר "לא" ולא "בל", אך בכל זאת נקטו כך חז"ל.

התופעה בולטת למשל במימרא המופיעה במסכת תמורה (דף ו): "המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמישה שמות; משום 'בל תקריבו', 'בל תקדישו', 'בל תשחטו' ומשום 'בל תזרקו' ומשום 'בל תקטירו כולו', ומשום 'בל תקטירו' מקצתו". מי שלומד לתומו את הגמרא סבור במחשבה ראשונה שכל הלשונות הללו הם ציטוטי פסוקים מן התורה, אך אין הדבר כן. מדובר ברשימת איסורים שסידרו חז"ל על בסיס פסוקים מן המקרא, תוך שינוי לשונם.

במקומות אחרים, המילה "בל" משובצת בפסוק כשהיא מחליפה את המילים "אל" או "לא". כך לדוגמא במסכת שבת דף צ ע"ב: "וקעבר משום 'בל תשקצו את נפשתיכם'" (בפסוק: "אל תשקצו את נפשֹׁתיכם"), ובמסכת בבא מציעא דף קיא ע"א: "כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום 'בל תעשק את רעך'..." (בפסוק: "לא תעשק את רעך").

מילת השלילה בַּל אכן מופיעה במקרא, אך רק בלשון השירה והנבואה. כך נאמר למשל בפרק ל"ג (כ-כא) בישעיהו, בנבואה על ירושלים שתשב לבטח: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן, בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. כִּי אִם שָׁם אַדִּיר ה' לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם, בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ".

הרב אליהו לוין: לשם השלמה נביא את הפסוקים הבאים באותה נבואה

כִּ֤י ה֙' שֹׁפְטֵ֔נוּ ה֖' מְחֹקֲקֵ֑נוּ ה֥' מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל-יְחַזְּק֤וּ כֵן-תָּרְנָם֙ בַּל-פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֤ק עַד-שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זֲזוּ בַֽז׃ וּבַל-יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֹֽן׃

מלבד הופעותיה המרובות בספר ישעיהו, רוב הופעותיה של המילה "בל" הן בספר תהילים. בתורה על כל פנים, כאמור, אין היא באה כלל.


מניעת דו משמעות

מדוע אפוא נקטו חז"ל לשון "בל" במקום "לא"? אין לומר שמדובר במילת שלילה שנהגה בלשונם, שהרי בדיבור החופשי החז"לי אין אנו מוצאים אותה – אלא רק כעין 'מונח מקצועי' המשמש בהקשר של איסורי התורה.

אבא בנדויד בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים" תוהה על עניין זה, ומציע שהמילה "בל" היא גלגול מקוצר של המילה "בְּלֹא". במקרים רבים נאמר שהעושה דבר איסור כלשהו עובר "בְּלֹא תעשה", ולדברי אבא בנדויד ייתכן שב' היחס הצטרפה ל-ל' של "לא", וכך נתקבלה הצורה "בַּל" – שהזדהתה עם מילת השלילה משירת המקרא. סיוע-משהו לתפיסה זו ניתן להביא מנוסח כתב היד המובא כאן, ממסכת בבא קמא (דף צא בגמרות הנדפסות), שבו מופיעה הלשון "אמר ר' אלעזר: שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי – לוקה משום בלא תשחית" (כתב היד נמצא בספריית הוותיקן, ומספרו שם ebr. 116-117; ניתן לצפות בו באתר 'אוצר כתבי יד תלמודיים')[1].

בכתבי יד אחרים מופיע הנוסח המצוי – "לוקה משום בל תשחית". ייתכן שיש כאן רק שגגה של המעתיק, שנתערבה לו הצורה "בל תשחית" עם לשון הפסוק "לא תשחית" – אך אולי יש כאן תמיכה להצעת אבא בנדויד, ש"בל" הוא קיצור של "בלא".

הצעה אחרת לפתרון שאלת שימושם של חז"ל ב"בל" העלה הרב ראובן מרגליות בספרו "מחקרים בדרכי התלמוד וחידותם". אחד המאמרים בספר, שכותרתו "התורה שבעל פה על פה", מוקדש לעובדה שחכמי המשנה שנו את תלמודם על פה – ולא כדרכנו היום, כקוראים מן הכתב. לדברי הרב מרגליות, מסיבה זו נקטו חכמינו "בל" במקום "לא", שהרי כשמושמעת המילה "לא" היא יכולה להתפרש  בטעות כ"לו" – מה שאין כן ב"בל" החד-משמעית.

אפשרות נוספת שניתן להציע היא שיש כאן אכן קיצור, כדברי אבא בנדויד, אך לא של הצורה "בלא" אלא של הצורה המקבילה "בְּאַל". בלשון שמדוברת ואינה כתובה, קל להחליף בין הצורות "בְּאַל" ל"בַּל". ייתכן שהשימוש הראשון היה לדוגמה "המקרע כלים הרי זה באל תשחית", ובהמשך נולדה הצורה "בל תשחית" (אולי יש טעם לציין כאן שעל פי חלק ממסורות העדות – וכך הוא על פי מסורת הטברנים, מייסדי הניקוד הנהוג בידינו - השווא הנע שתחת הב' במילה "בְּאַל" נהגֶה כתנועתa , וממילא כמעט אין הבדל הגייה בין "בְּאַל" ל"בַּל").

בנועם 'אל תשחת'

הזכרנו לעיל שבאחד מכתבי היד של מסכת בבא קמא מופיע במקום "בל תשחית" הנוסח "בלא תשחית". מעניין לציין שבכתב יד קדום נוסף, משנת 1184 (ציונו: כ"י המבורג 165), הנוסח המופיע במימרא לפנינו הוא "שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום 'אל תשחת'". ובכן, כאן במקום "בל תשחית" מופיע "אל תשחת". מנין הגיע הביטוי "אל תשחת"?

מזַמרי תהילים מכירים את הביטוי, המופיע בפתיחת ארבעה מזמורי תהילים. כך למשל בפרק נט: "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם, בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ". רש"י מפרש את המילים "אל תשחת" כקשורות לתוכן הפרק: "כך קרא שם המזמור על שם שהיה קרוב למות ולהיות נשחת מבקש רחמים על הדבר". ברם, לדעת ר' אברהם בן עזרא מדובר בשם קוד למנגינה שבה יש לשיר את המזמור: "אל תשחת - על נועם פיוט תחלתו אל תשחת". כלומר, מוכרת הייתה תפילה שפותחת במילים "אל תשחת", והייתה לתפילה זו מנגינה ידועה, וכאן מצוין שיש לשיר את מזמור התהילים באותה המנגינה. כך מפרש ראב"ע גם לשונות אחרים בתהילים, כמו "למנצח על יונת אלם רחוקים" – "על נועם פיוט תחילתו יונת אלם רחוקים".

להבדיל מן הפיוט הפותח "יונת אלם רחוקים", שאינו מוכר לנו, תפילה שמילותיה הפותחות הן "אל תשחת" מוכרת גם מוכרת. לפני פרשות מספר קראנו את דברי משה המזכיר לעם את חטא העגל, ואת תפילתו לה' בעקבותיו:

"וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה...". ייתכן אפוא שתפילתו של משה הפכה לתפילה שגורה בפי העם, וניתנה לה נעימה קבועה - ובה במנגינה הושרו המזמורים הפותחים "אל תשחת".

ובכן, כשם שרבות מהתפילות השגורות בפינו הן תפילות שנאמרו במקורן בפי אבותינו ואבות אבותינו - כך התגלגלו מדור לדור גם נעימות התפילה ומנגינותיה, ומי יודע – שמא חלקן לא נשחתו כליל במהלך הדורות, ועדיין נשמעות הן גם בבתי הכנסיות שלנו.

אפ"ר:

לגבי ההבדל בין הצורות מבחינת ניקוד החי"ת בחירק או בצירי, ראו עמוד 298 [26] במאמרי "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", מים מדליו, תשע"א-תשע"ב  (נגיש גם במרשתת באתר "ארכיון מענה לשון" ובאתר מכללת ליפשיץ).

ועתה ראיתי שנזכר בויקיפדיה, ערך "נוקדנות":

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%93%D7%A0%D7%95%D7%AA



[1] הרב אליהו לוין: לתשומת לב, המילה 'בלא' היא בסוף השורה האמצעית. הסופר חסך מקום בהבליעו את הלמ"ד בחלל הבי"ת.  בשורה הראשונה הסופר החל לכתוב 'המקרע' וכתב חלק מהמילה כדי לא להשאיר חלל ריק, אבל חזר על המילה בשלמות בשורה הבאה.