יום שבת, 28 בספטמבר 2013

השתלמות למלמדים: שילוב מיומנויות שפה בהוראת תורה

בעוד חודש תחל (במרכז "פסגה" בנימין, עפרה) השתלמות למלמדים בנושא "שילוב מיומנויות שפה בהוראת תורה".

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

כולהון, כֻּלּהם, כֻּלָּם וכו'

בסליחות (כמנהג פולין) ליום ג' בעשי"ת, ס"ד – שלמונית, מאת ר' יצחק בר סעדיה:

"איך חרפוני מעוללי מהוללי כֻּלּהם, צִלם אצלם לא סר מעליהם..."

 

כֻּלּהם = כֻּלָּם

ובשביל החריזה נקט הפייטן בצורה הנדירה (שאפילו במילון אבן שושן אינה מוזכרת!).

 

הנטייה של "כל" בתוספת ה' רווחת בארמית:

"כולהון" מוכר מנוסח "כל נדרי" ו"התרת נדרים" ("בכולהון איחרטנא בהון") וכן מתרגומי המקרא הארמיים (כגון ת"א), אך נדיר בבבלי (בכעשר סוגיות);

"כולהו" מופיע בבבלי כשש מאות פעמים (כמו: "אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו?", ברכות דף כד עמוד א) ונפוץ גם בזוהר.

המקבילה לנקבות רבות - "כולהי" מופיעה ג"כ, כגון "כולהי טענתא" (בבלי מסכת כתובות דף יח עמוד א).

 

מוכרות פחות הן שתי הצורות שבארמית המקראית - קרי וכתיב - בדניאל פרק ז פסוק יט:

אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל־חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא דִּי־הֲוָת שָׁנְיָה מִן־

כתיב: כלהון קרי: כָּלְּהֵין ...

הניקוד של הכ"ף בקמץ ("קטן", "חטוף") ולא בקיבוץ.

 

בעברית המקראית מצאנו נטיות של "כל" בתוספת ה' לפחות פעמיים:

 

א. שמואל ב פרק כג פסוק ו: וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי־לֹא בְיָד יִקָּחוּ:

ב. מלכים א פרק ז פסוק לז: ...עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה:[1]

 

ר' יהודה קיל (דעת מקרא) מסביר שאלו צורות מוארכות.

 

מצודת ציון מלכים א פרק ז פסוק לז ד"ה (לז) לכלהנה - כמו לכלהן.

  • מעניין שרק יישב את תוספת האות ה' האחרונה, והיה לו לומר: "לכלהנה - כמו לכֻלָן".

 

האלשיך דרש את הצורה החריגה בשמואל כך:

"ונתוספה ה"א ונכתב כלהם לרמוז שעם כל זה יתקבלו בתשובה, כי העולם הזה נברא בה"א, שפותחין לו מלמטה, אם בא ליטמא ופתוחה קצת מן הצד לקבלם אם ישובו".

 

בלשון חז"ל מוצאים את הצורות האלה, בעיקר בתלמוד הירושלמי, כגון:

 

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ה הלכה ה

כונסין אותן לכיפה עד שעה שימותו ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' כולהן נסקלין

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק ב הלכה ד

שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק א הלכה ב

תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. אמר רבי יוסי אפי' תימר כזית מכולהן, שנייא היא שכולהן לשם חמץ.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג

מתני' בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר [תהילים לג טו] היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים: גמ' אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בר"ה. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביה"כ. אית תניי תני כולהם נידונין בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו...

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד סימן א

דורשי רשומות אומרים כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם

 

כצפוי, לפעמים "תיקנו" מהדירי ספרים צורות נדירות אלה, כגון:

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כו - אחרי מות ד"ה [י] ובנים לא

אמרו חכמים שבעה בנים לקמחית וכולהם /וכולם/ שימשו בכהונה גדולה.  

שו"ת הרמ"א סימן עג ד"ה עוד שנית

עוד שנית נשאלה שאלה, כי אלו בני העיר רוצים לכוף אלו הנושאים והנותנין בעירם שיעמדו עמהם לדין בעירן בעבור קצת תביעת מסים שיש להם עליהם, מאחר ששייכין לב"ד שלהם, ואב ב"ד אחד לכולהם /לכולם/.

 

  • במהדורות שונות של הסליחות מצאתי שנחלקו בניקוד: כֻּלָּהֶם / כֻּלְּהֶם.

את הניקוד המקראי (כֻּלָּהַם) לא ניתן למצוא, כי אינו מתחרז!

 

הכתב והקבלה ויקרא פרשת צו פרק ז פסוק יט ד"ה כל טהור

כל טהור יאכל. למדנו בתורת כהנים שהשלמים נאכלים לכל אדם טהור אף לשאינו בעליו, ובסוטה כ"ט אמר רב גידל בשם רב, בכל טמא, ודאי טמא הוא דלא יאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור יאכל, כל טהור יאכל, ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל. נ"ל דעתם, כי מלת כל ישמש גם על כל אחד מהפרטים השייכים למין אחד, כמו כל איש ואשה, שהוא על כל יחיד ויחיד השייכים לכלל, וטעמו יהיה מי שיהיה (יעדער), כן בכל טמא טעמו כל אחד מפרטי הטמאים אף שני, וכן כל טהור, כל אחד ואחד שהוא מכלל הטהורים, אף שאינו בעל השלמים. וישמש מלת כל גם על כולו של דבר אחד ושלמותו, (גאנץ), כמו כל ארצו, ומצאנוהו להוראות שניהם גם יחד, כמו (עקב ח') כל המצוה וגו' תשמרון לעשות, שפי' כל אחת מן המצות, ופי' המצוה כולה בשלמותה. וישמש מלת כל גם לייחוסי התאר, כמו כלילת יופי (יחזקאל כ"ז ג') שפי' אם שמתואר ביופי תוך כלל האדם, כי כולם מיחסים לה תואר זה ומודים ביפיה (אללגעמיין שׁאֶן), או שפירושו סוף גמר היופי כלול בה (פאָללקאָממען שׁאֶן, כפירש"י), כי אין הבדל כ"כ בין כל לכליל, כי כליל תכלת פי' כולו תכלת, כליל תקטר פי' כולו, כליל העיר פירש כל העיר, וכן ישמש מלת כל בתוספת ה"א, כלה גרש יגרש, כקוץ מנד כלהם, וכבר ישמש כלה בפעלים על הגמר והשלמה, כמו כלה הבית (מ"א י'), וכן על גמר המחשבה כלתה הרעה מעמו (שמואל א' כ') (בעשׁלאָססען). והיטב דקדק רש"י בלשונו לפרש כלילת יופי סוף גמר היופי כלול בו. הנה כמו שתאמר כלילת יופי על מי שמתאחדים בו כל הפרטים המיפים ואין חסר בו שום דבר המגרע היופי, או שכלל האדם מיחסים לה היופי ומודים בה, ככה תפרש כל טמא, שהבשר מתואר לטמא מכלל האדם, כי כולם מודים בטומאתו ואין בלבב שום אחד מהם נדנוד ספק על טומאתו או טעם כל טמא, שיש בבשר סוף וגמר הטומאה, שהתאחדו בו כל פרטי התנאים הצריכים אל טומאת הדבר ע"פ משפטי התורה, וכן כל טהור יובן באחד משני טעמים אלו. הנה בכל טמא, טעמו טמא גמור, כל טהור, טהור גמור, שאין בטומאת הבשר שום ספק, ואין בטהרת האיש שום פקפוק, וראיתי בספר חוות דעת סי' ק"י שהביא ממימרא דרב גידל הנזכר סייעת' לדעת הרמב"ם...



[1]  קרא: לְכֻלָּהְּנָה

כמו:

1.  שמות פרשת בא פרק יב פסוק לט

וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־

 2.  שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ג

וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

 3.  ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק מג

שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ

 4.  במדבר פרשת חוקת פרק כא פסוק כג

הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:

 5.  במדבר פרשת מסעי פרק לד פסוק כח

בְנֵי־נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן־עַמִּיהוּד:

 6.  דברים פרשת ניצבים פרק כט פסוק כב

בָהּ כָּל־עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה

 7.  תהלים פרק צ פסוק י

שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז

 8.  תהלים פרק קל פסוק ב

אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

ר' אדיר עמרוצי, "סדר סליחות המדוייק והמבואר - אביעה סליחות", מכון הרב מצליח, תשס"ט:

 

בעמ' 123 אציין שלוש הערות שהעיר ר' לוי סודרי ברדיו (רשת מורשת, ער"ה תשע"ד):

  1. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיצחק עקִידא" – ק' בחירק, ופירושו: העקוד, ולא "עקֵידה" (שהוא שם העצם העברי).
  2. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיעקב שלִימא – בחירק, ופירושו: יעקב השלם, איש תם, ולא בצירי "שלֵימה" (שהוא שם העצם העברי לנקבה).
  3. אין לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דמשה נבִיאָה", כי "נבִיאָה" הוא שם העצם העברי לנקבה, אלא נראה יותר לגרוס "נְבִיָא", ופירושו: הנביא (ראה למשל ת"י לדברים לב, א).

 

בעמ' 132:

במקום הנוסח שבמהדורות הרגילות (כמו רינת ישראל, אמרי פי) "חתֹם פֶה שטן", במהדורה זו יש שני שינויים: "חסֹם פִי שטן", וכמרבית התיקונים במהדורה זו, היא הולכת בעקבות מהדורת "איש מצליח" של הרב מאזוז.

בהזדמנות זו אעיר רק על השינוי השני.

את מאמרי בענין "אִי אפשר" או "אֵי אפשר" ערכה מערכת הקובץ בית אהרן וישראל באופן יסודי.

להלן אחת העריכות:

בפרק העוסק בדעת הרב מאזוז כתבתי:

ונוראות נפלאתי אני הצעיר על דברי הרב הנאמ"ן, איך יצאו דברים אלו מפה קדשו.

את המסומן בצהוב השמיטו העורכים, וגם את ההערה החשובה הבאה:

על הניסוח "פה קדשו", העירני הרב הנאמ"ן (שהואיל להגיה את טיוטת מאמרי ושלח לי הערותיו) שצ"ל: "פי קדשו", וכיו"ב הגיה (בקונטרס "לאוקמי גירסא", בסוף סידורו "איש מצליח", סעיף ס"ז) בסליחות, שאין לומר "פה שטן" אלא "פי שטן".

אכן, צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"), אך בעברית שלאחר המקרא זה וזה יכשרו: דבר זה נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) שנוי בסידורי הגאונים (כגון בסדר רס"ג): "פֶה שטן", משולש בכתבי ראשונים ואחרונים, ומרובע בפי (או ב"פה") רוב עם ישראל בברכת "ברוך שאמר... הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ".

נוסח זה מובא במג"א ובשאר נושאי כלי השו"ע בדיני פסוקי דזמרא (או"ח ריש סימן נ"א; אך עי"ש באשל אברהם של האדמו"ר מבוצ'אץ'), ברם, ב"דיוקים בנוסח ברכת המזון" (סימן קפ"ז) מכריע המג"א (וכן משנ"ב וערוה"ש) שיש לומר (בתוך ברכת הארץ, בנוסח האשכנזי בלבד) "בפי כל חי" בחירק, ולא בסגול. "בפי כל חי" מופיע גם ברוב נוסחי ברכת ההפטרה האחרונה.

פשר סתירה זו נעוץ בדברי חכמי הקבלה שמניין התיבות בברכת ברוך שאמר צריך להיות פ"ז, ושרמז לכך בגימטריה של "בפה". לעומת זאת, הנוסח במחזור ויטרי ובסידורי ר"ש סופר וריעב"ץ ובמרבית סידורי אשכנז הדווקנים הוא בכל מקום כלשון המקרא: לא רק "בפי עמו" אלא גם "בפי כל חי".

הרב הנאמ"ן, הנאמן ל"פי" לשון המקרא, הציע ליישב את המנהג "בפה" גם עם מערכת דקדוק הלשון המקראית, בהדפיסו בסידורו את צורת הסמיכות (התיאורטית) "בְּפֵה עמו", בפ"א צרויה ("לאוקמי גירסא", סעיף ט"ל). שינוי הסגול לצירי הוא רק על הנייר, שכן במבטא עדות המזרח שניהם זהים. ברם, את חידושו המבריק דחו, וכך כתב הר"ד יצחקי (מהדיר הספר לוח ארשׁ, עמ' תקצג-תקצד, וע"ע שם עמ' תכב-תכג):

"בסידור המתיימר להיות 'הסידור המדוייק' שבדו מליבם כאן תיבה חדשה שלא היתה ולא נבראת... ואשתומם על הפלפולא חריפתא לטהר את השרץ בק"נ טעמים... ואין להתפתות אחרי שיחה נאה והברקות נוצצות במבט שיטחי... והלואי שילמדו שלא לזלזל במסורת כלל ישראל".

עכ"פ, השאלה היא, מפי (או מ"פֶה") מי אנו חיים בדיבורנו ובכתיבתנו היום בעברית: האם עלינו לינוק רק מן המקרא, או שאנו ממשיכים את מסורת הלשון העברית לדורותיה, כפי שהתרחבה והתפתחה במשך דורות תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים (ועל כך הרחבתי במאמרי הנ"ל "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים").

מעניין שאפילו מרן החת"ם סופר, הטוען ש"לשון הקודש" היא רק הלשון של כ"ד כתבי הקודש (דרשות חת"ס על התורה, ירושלים תשס"ג, בראשית עמ' לה) -- בתשובותיו נוקט הוא כסגנון הלשון "שֶבָּדוּ חכמים" (כלשונו שם), כגון: "דברי פה קדשו" (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן קטז), ולא כסגנון הלשון של ה"משכילים" שניסו להתהדר בהִצמדותם לדקדוק לשון המקרא בלבד (מתוך זלזול בחכמי התלמוד ובלשונם).