יום שישי, 13 בספטמבר 2013

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

ר' אדיר עמרוצי, "סדר סליחות המדוייק והמבואר - אביעה סליחות", מכון הרב מצליח, תשס"ט:

 

בעמ' 123 אציין שלוש הערות שהעיר ר' לוי סודרי ברדיו (רשת מורשת, ער"ה תשע"ד):

  1. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיצחק עקִידא" – ק' בחירק, ופירושו: העקוד, ולא "עקֵידה" (שהוא שם העצם העברי).
  2. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיעקב שלִימא – בחירק, ופירושו: יעקב השלם, איש תם, ולא בצירי "שלֵימה" (שהוא שם העצם העברי לנקבה).
  3. אין לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דמשה נבִיאָה", כי "נבִיאָה" הוא שם העצם העברי לנקבה, אלא נראה יותר לגרוס "נְבִיָא", ופירושו: הנביא (ראה למשל ת"י לדברים לב, א).

 

בעמ' 132:

במקום הנוסח שבמהדורות הרגילות (כמו רינת ישראל, אמרי פי) "חתֹם פֶה שטן", במהדורה זו יש שני שינויים: "חסֹם פִי שטן", וכמרבית התיקונים במהדורה זו, היא הולכת בעקבות מהדורת "איש מצליח" של הרב מאזוז.

בהזדמנות זו אעיר רק על השינוי השני.

את מאמרי בענין "אִי אפשר" או "אֵי אפשר" ערכה מערכת הקובץ בית אהרן וישראל באופן יסודי.

להלן אחת העריכות:

בפרק העוסק בדעת הרב מאזוז כתבתי:

ונוראות נפלאתי אני הצעיר על דברי הרב הנאמ"ן, איך יצאו דברים אלו מפה קדשו.

את המסומן בצהוב השמיטו העורכים, וגם את ההערה החשובה הבאה:

על הניסוח "פה קדשו", העירני הרב הנאמ"ן (שהואיל להגיה את טיוטת מאמרי ושלח לי הערותיו) שצ"ל: "פי קדשו", וכיו"ב הגיה (בקונטרס "לאוקמי גירסא", בסוף סידורו "איש מצליח", סעיף ס"ז) בסליחות, שאין לומר "פה שטן" אלא "פי שטן".

אכן, צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"), אך בעברית שלאחר המקרא זה וזה יכשרו: דבר זה נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) שנוי בסידורי הגאונים (כגון בסדר רס"ג): "פֶה שטן", משולש בכתבי ראשונים ואחרונים, ומרובע בפי (או ב"פה") רוב עם ישראל בברכת "ברוך שאמר... הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ".

נוסח זה מובא במג"א ובשאר נושאי כלי השו"ע בדיני פסוקי דזמרא (או"ח ריש סימן נ"א; אך עי"ש באשל אברהם של האדמו"ר מבוצ'אץ'), ברם, ב"דיוקים בנוסח ברכת המזון" (סימן קפ"ז) מכריע המג"א (וכן משנ"ב וערוה"ש) שיש לומר (בתוך ברכת הארץ, בנוסח האשכנזי בלבד) "בפי כל חי" בחירק, ולא בסגול. "בפי כל חי" מופיע גם ברוב נוסחי ברכת ההפטרה האחרונה.

פשר סתירה זו נעוץ בדברי חכמי הקבלה שמניין התיבות בברכת ברוך שאמר צריך להיות פ"ז, ושרמז לכך בגימטריה של "בפה". לעומת זאת, הנוסח במחזור ויטרי ובסידורי ר"ש סופר וריעב"ץ ובמרבית סידורי אשכנז הדווקנים הוא בכל מקום כלשון המקרא: לא רק "בפי עמו" אלא גם "בפי כל חי".

הרב הנאמ"ן, הנאמן ל"פי" לשון המקרא, הציע ליישב את המנהג "בפה" גם עם מערכת דקדוק הלשון המקראית, בהדפיסו בסידורו את צורת הסמיכות (התיאורטית) "בְּפֵה עמו", בפ"א צרויה ("לאוקמי גירסא", סעיף ט"ל). שינוי הסגול לצירי הוא רק על הנייר, שכן במבטא עדות המזרח שניהם זהים. ברם, את חידושו המבריק דחו, וכך כתב הר"ד יצחקי (מהדיר הספר לוח ארשׁ, עמ' תקצג-תקצד, וע"ע שם עמ' תכב-תכג):

"בסידור המתיימר להיות 'הסידור המדוייק' שבדו מליבם כאן תיבה חדשה שלא היתה ולא נבראת... ואשתומם על הפלפולא חריפתא לטהר את השרץ בק"נ טעמים... ואין להתפתות אחרי שיחה נאה והברקות נוצצות במבט שיטחי... והלואי שילמדו שלא לזלזל במסורת כלל ישראל".

עכ"פ, השאלה היא, מפי (או מ"פֶה") מי אנו חיים בדיבורנו ובכתיבתנו היום בעברית: האם עלינו לינוק רק מן המקרא, או שאנו ממשיכים את מסורת הלשון העברית לדורותיה, כפי שהתרחבה והתפתחה במשך דורות תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים (ועל כך הרחבתי במאמרי הנ"ל "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים").

מעניין שאפילו מרן החת"ם סופר, הטוען ש"לשון הקודש" היא רק הלשון של כ"ד כתבי הקודש (דרשות חת"ס על התורה, ירושלים תשס"ג, בראשית עמ' לה) -- בתשובותיו נוקט הוא כסגנון הלשון "שֶבָּדוּ חכמים" (כלשונו שם), כגון: "דברי פה קדשו" (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן קטז), ולא כסגנון הלשון של ה"משכילים" שניסו להתהדר בהִצמדותם לדקדוק לשון המקרא בלבד (מתוך זלזול בחכמי התלמוד ובלשונם).

 

3 תגובות:

  1. לא הבנתי את השינוי מסגול לצירה.
    והרי, בסמיכות, התנועה נחטפת, ויש ירידה באורך התנועה.
    אז בסמיכות צריכה להיות ירידה מצירה לסגול.
    אז מה ההסבר לעלייה מסגול לצירה?

    השבמחק
    תשובות
    1. ראה מה שכתבתי על "מַעֲשֶׂה רב" או "מַעֲשֵׂה רב" בקישור זה:
      https://groups.google.com/forum/#!topic/rohav-lashon/iOxXwAi0v8U

      מחק
  2. ההצעה לנקד את "פה" בצירי הועלתה כבר בימי הביניים, כפי שמצוין במאמר המאלף "תיקונים בנוסח התפילה בהשפעת לשונות לועזיות" מאת ר' פרופ' נפתלי וידר, בתוך: התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב - קובץ מאמרים, כרך שני, מכון בן-צבי, תשנ"ח, עמ' 484, והערה 69.

    השבמחק