המצוות נחלקות לסוגים שונים. יש מצוות שכולם חייבים בהן תמיד, כמו לאהוב את ה'. אך יש מצוות שחייבים בהן רק בזמן מסוים, ויש מצוות שמתחייבים בהן רק בנסיבות מסוימות ובתנאים מסוימים.
למשל: מצות קריאת שמע, נוהגת בזמן שכיבה ובזמן קימה, וכל האנשים חייבים בה.
מעשה נחמד מובא בהקדמה ר' יהונתן קויתי לתיקון הקוראים איש מצליח (עמ' 13), ובו מספר על מלמד שהורה לתלמידו כיצד לבטא כהלכה את הא' העיצורית בראש המילה "אחד" לאחר "איש", כדי שלא ישתמע "אי שחד" (או "אִשֶה חד") במקום "איש אחד", עיין שם.
והוא הדין בקריאת שמע, כגון בפרשת ציצית שבסוף פרשת שלח: וראיתמותו, וזכרתמת, ועשיתמותם, אשרתם, זונימחריהם, ועשיתמת.
בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן סא, סעיפים יט-כא[1]) מוזהרים אנו לבטא כהלכה את האות אל"ף במקרים שהיא עלולה להיעלם, כמו: וְחָרָה אַף, וְשַׂמְתֶּם אֶת.
וה"ה בתפילה, כגון: ומקדישימת שם...
וזו הסיבה שיש חזנים ובעקבותיהם יש סידורים שיצרו שם הפסקה באופן מלאכותי באמצע משפט – כדי למנוע חירוף וגידוף!
ויש להוסיף:
לא רק בא' (עיצורית) שבראש מילה, יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשהמילה הקודמת מסתיימת העיצור; אלא אף באמצע מילה יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשההברה הקודמת פתוחה (= מסתיימת בתנועה, ולא בעיצור), כגון:
מא*ת א*דני היתה זא√ת היא√ נפלא√ת.
* = א' עיצורית, √ = אם קריאה.
עד כאן עסקנו בהלכות הנוגעות לכל אחד, כי כל בר מצוה חייב לקרוא ק"ש, לברך, ולהתפלל בדקדוק.
נעבור עכשיו לדבר על מצוות שמתחייבים בהן רק במצבים מסוימים. בסוף פרשת שלח לאחר חטא המרגלים-התיירים, נצטווינו בכמה מצוות כאלה, כמו הפרשת חלה ומצות ציצית.
כידוע, חז"ל תיקנו לקרוא בק"ש את פרשת ציצית יחד עם "שמע" "והיה אם שמוע", וצ"ע למה נבחרה דוקא פרשת ציצית?
שאלה שניה שנעסוק בה היא למה נצטווינו במצות ציצת דוקא לאחר פרשת המרגלים?
מסופר על רב קטינא במסכת מנחות (מא, א):
מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא - ציצית של תכלת מה תהא עליה?! אמר ליה: ענשיתו אעשה?! אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!
לכאורה, צדק רב קטינא: מה החיסרון במי שלא לובש בגד בעל ארבע כנפות?! הרי אין חיוב לקיים מצוות ציצית אם לא לובשים כסות החייבת בציצית!
אם אדם גר בבית שאין בו פתח שחייב במזוזה - מה החיסרון בכך שאין לו מזוזה?!
ואם אדם גר בחו"ל ואינו מתחייב בשמיטה, בתרומות ומעשרות - הרי לא עבר איסור! להפך, אולי זה אפילו מהודר יותר, כי בחו"ל בטוח לא נכשלים באכילת טבל ח"ו, ובשאר מצוות התלויות בארץ!
לכן, התמיהה של רב קטינא מובנת: "ענשיתו אעשה?!"
המלאך עונה לו "בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!" כן, כשיש כעס בעולם, מענישים את מי שלא התאמץ להתחייב במצות ציצית.
אין להסתפק בקיום המצוות שכבר התחייבנו בהן, אלא יש לחפש דרכים כדי להתחייב במצוות נוספות, ולרדוף אחר אפשרויות לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכפי שמנסח הרמב"ם בסוף הלכות ציצית (פ"ג הל' י"א):
אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד לפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו...
על אף שאין על "אדם" חיוב, "אדם חסיד" ישתדל להתחייב במצוה. וכפי שמסיים הרמב"ם (שם הל' י"ב) מידת חסידות זו ראויה לא רק לחסידים ואנשי מעשה, אלא ראוי לכל "אדם" להיזהר בכך:
לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכו'.
וכן כותב מרן השולחן ערוך בראש סימן כ"ד:
"אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית, וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום."
שמא לרעיון זה התכוונו חז"ל כשאמרו שמצות ציצית "שקולה כנגד כל המצות כולן" (שבועות כט, א). הציצית היא בנין אב לכל קיום המצוות; היא מזכירה לנו לקיימן, ודרכה גם מגיעים לתשוקה לקיום כל המצוות, מפני ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וגם בזכות ההבנה שלנו שהציצית (והתכלת) "מציצות" עלינו, והן מלאכי ה' לזרזנו לקיום עוד ועוד מצוות.
נראה כי רק לאחר שהמרגלים מאסו בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, ובתורם את ארץ הצבי, ויתרו על הארץ שבחר בה ה', ועל קיום רצון הבורא שכל מצוותיו (התלויות בארץ ושאינן תלויות) יתקיימו ע"י עמו בארץ אשר חמד -- רק לאחר גילוי חולשה זו, נזקקנו למצות ציצית שתחזק אותנו בעבודת ה' ותחנך אותנו שלא לתור אחר חשבונות היצר, אלא לרדוף אחר עשיית כל המצוות, ולהתגבר על כל חששות בני ענק העומדים בפני הכניסה לארץ כל המצוות.
אפשר לומר שמצות ציצית היא התיקון לחטא המרגלים, ובזכות הקפדת עם ישראל במצוה ציצית בארבע כנפות, יזכו להתקבץ מארבע כנפות הארץ ולהיגאל גאולה שלמה.
לא רק המואס בארץ חמדה ומתחמק ממצוות ה' שבארץ ישראל, הרי זה "דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב), אלא אף הדּר בארץ הבחירה אך אינו דורש לציון ואינו מבקש את בנין המקדש ועשיית רצון ה' בבית הבחירה - גם הוא רח"ל עלול להיענש "בעידן ריתחא" ח"ו, כפי שכותב הרמב"ן.
מצות ציצית עצמה מורכבת משני חלקים: לבן ותכלת. בעל אור החיים הקדוש, ר"ח בן עטר, מדייק מלשון התורה[2] ומוצא רמז לכך שלא בכל הדורות תתקיים מצות ציצית בשלמותה, אלא יהיו דורות שבהם תחסר התכלת, ורק את הלבן יטילו בטלית. אמנם, גם הלובש טלית שיש בה רק לבן - קיים את עיקר המצוה, אך ה"יָרֵא אֶת־ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" משתוקק לקיימה בשלימות, כמאמרה. ואף אם תשוקה זו לא באה לידי יישום בפועל (ממניעות שונות...), מן הראוי לייחל ולהתפלל שכל ישראל יזכו לקיים מצות ציצית עם תכלת.
[1] זו לשון הטור: "וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף, וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את".
הדוגמה האחרונה "וממליכים את" בברכת יוצר גרמה למדפיסי סידורים ליצור שם אף פסקה חדשה!
כך כותב הר"ד יצחקי (כתב עת בית אהרן וישראל מב, תשנ"ב, עמ' קח):
"ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם... בסידור רב הירץ ש"ץ וסידור רב שבתי סופר ולובלין תל"ח ועוד סידורים ישנים אין הפסק כלל בין וממליכים לואת - ולפי הנראה המדפיסים המאוחרים עשו שם שתי נקודות מפני שהטור בסי' ס"א כתב לעשות הפסק מעט ביניהם - אך באמת לא כיון לעשות שם סוף פסוק ולא קטע חדש - ואדרבה מדהוצרך להזהיר שלא ישתמע "מת" ש"מ דבלאו הכי אינו מקום הפסק".
[2] אור החיים:
לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח א), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה