יום רביעי, 12 באפריל 2017

כמה כמה

בשיר של יום שני של פסח, לפי הגר"א, נאמר:
"כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּישִׁימֽוֹן" (תהלים עח מ). 
מערכי לב: כיצד לבטא את המילה "כַּ֭מָּה"? 
מענה לשון: ההטעמה צריכה להיות "מלרע", כלומר צריך להטעים את ההברה "מָּה" שבסוף המילה "כַּ֭מָּה".
(בנוסף, יש לשים לב לדגש החזק שבאות מ.)
מערכי לב: אז למה רבים טועים להטעים את ההברה הקודמת: "כַּ֭" ("מלעיל")?
מענה לשון: אכן, זוהי טעות נפוצה מאוד. גם אני טעיתי בכך, עד שהיום, ב"ה, חזרתי בתשובה!
המטעימים מלעיל מושפעים כנראה מלשון הדיבור היום.
מערכי לב: ומדוע באמת מבטאים בימינו את המילה "כמה" מלעיל?  
מענה לשון: העברית המדוברת בימינו מושפעת מהמבטא האשכנזי, שבו יש נטייה להטעים מלעיל גם מילים שדינן להיות מוטעמות מלרע. 
מערכי לב: אבל, מניין לך שזו טעות?
מצאתי במרשתת טעות זו אפילו בקריאה מופתית ומדויקת באתר של תנ"ך מוקלט (קישור). 
מענה לשון: אתה צודק. כבר אמרתי לך שגם אני, רק היום התברר לי שהקריאה הנכונה היא "כַּ֭מָּה" מלרע!
מערכי לב: למה אתה כה בטוח שזו טעות? דוקא לי נראה שטעמי המקרא מורים להטעים מלעיל, שהרי מסומן מעין חצי ירח (כזה: " ֭") ליד האות הראשונה של "כַּ֭מָּה"!
מענה לשון: יפה אמרת! אתה זוכר נכון, שניתן לדעת מהי ההטעמה, לפי המיקום של סימני טעמי המקרא. אלא שיש כמה יוצאים מכלל זה.
מערכי לב: כן, גם את החריגים אני זוכר! יש שני טעמים שבאופן קבוע מסומנים לפני המילה (הטעמים המפסיקים "֚יתיב" ו"תלישא ֠גדולה"),  ועוד ארבעה טעמים שבקביעות מסומנים לאחר המילה (הטעמים "תלישא קטנה֩", "פשטא֙", "זרקא֮" ו"סגול֒"). 
מענה לשון: נכון, ודרך אגב, מי שלא רגיל לשמות (האשכנזיים) האלה יכול למצוא באתר ויקיפדיה (קישור) את שמות טעמי המקרא לפי כל עדות ישראל. 
מערכי לב: על כל פנים, הטעם שבמילה "כַּ֭מָּה" הוא לא אחד מששת החריגים, ואם כן הוא אכן מסמן את ההטעמה, ועל כן יש לכאורה להטעים את ההברה "כַּ֭", מלעיל!
מענה לשון: יישר כח. אלא שכל זה נכון בטעמי כ"א ספרים, אך שונה המצב בטעמי המקרא של תהלים, הנקראים "טעמי אמ"ת" (= ראשי תיבות: איוב, משלי, תהלים): 
גם טעמי אמ"ת מסומנים בהברה המוטעמת, אך יוצאים מכלל זה שני טעמים בלבד, שהם טעמים "מפסיקים": צינור ודחי. 
הצינור נראה כמו "זרקא" (החריג הנ"ל בטעמי התורה) והוא מסומן תמיד לאחר המילה, כגון: "וְתוֹרָה֮", "דּוֹר֮ ", "מַיִם֮" (מזמור ע"ח, פסוקים ה, ח, כ), ואין הוא מראה את מקום ההטעמה. 
[אמנם, סימון זהה יש לטעם "צינורית", שאינו טעם מפסיק, ומיקומו שונה, כמו בפסוק לא במזמור זה: "עָ֘לָ֤ה"].
מערכי לב: החכמתני! ומה שמעניין אותנו זה הטעם המפסיק השני. 
מענה לשון: כמובן!
הטעם השני ש
מסומן תמיד מימין למילה נראה כמו חצי ירח, כפי שתיארת, ובטעמי התורה הוא נקרא טִפְּחָ֖א (או: טַרְחָ֖א), והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת. ברם, בתהלים יש שני טעמים כאלה, הדומים בצורתם, אך שונים במיקומם: 

הטעם המפסיק, הנקרא "֭דְּחִי", מסומן כאמור לפני המילה, כגון: "עַ֭מִּי", "שָׁ֭מַעְנוּ", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים", "הֶ֭אֱמִינוּ" (מזמור ע"ח, פסוקים א, ג, ז, י, יב, טו, כב).
לעומת זאת, כשסימן זה בא במילה עצמה, זהו טעם אחר (שאיננו טעם מפסיק!) והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת, כגון: "נֶאֶמְנָ֖ה", "בְּאֶ֖רֶץ", "וַיּ֖וֹרֶד", "יָכִ֖ין" (ע"ח, פסוקים ח, יב, טז, כ). 
מערכי לב: ואיך נקרא טעם זה שנראה כמו ה"דחי", ואינו מפסיק?
מענה לשון: "טַרְחָ֖א". 
מערכי לב: אבל "טַרְחָ֖א" זהו השם הספרדי לטעם המפסיק בטעמי התורה, שבפי אשכנזים נקרא "טִפְּחָ֖א"!
מענה לשון: בדיוק כך! אכן, יש מצבים מבלבלים בעולם... 
מערכי לב: אז אם נסכם, המילה "כַּ֭מָּה" מוטעמת בטעם "דחי", שהוא טעם המורה על הפסקה, אך אין מיקום טעם זה מורה לנו כיצד להטעים את המילה, כי הוא תמיד לפני המילה. 
מענה לשון: בדיוק! ועתה הכל מובן? 
מערכי לב: ממש לא! כיצד אני אמור לדעת את ההטעמה בכל המילים שמוטעמות ב"דחי"? 
מענה לשון: שאלה מצוינת. ומה אתה עושה בטעמי התורה, במילים המוטעמות בששת הטעמים החריגים הנ"ל? כיצד אתה אמור לדעת אם לקרוא "הָרָקִיעַ֒", "וַ֠יֹּאמֶר", "וַ֠יֵּרָא" - מלעיל או מלרע?
מערכי לב: פשוט מאוד! אני מכיר מילים אלה ממקומות אחרים בתורה, כשהמילה מוטעמת בטעם המסומן בהברה המוטעמת: "לָרָקִ֑יעַ", "וַיֹּ֣אמֶר", "וַיֵּרָ֤א".
מענה לשון: וזו גם התשובה לשאלתך: את ההטעמה במילים שמוטעמות ב"דחי" תוכל לגלות במקומות אחרים בתנ"ך, כשהטעם מסומן בהברה המוטעמת. ולכן את המילים הנ"ל נקרא מלעיל: "שָׁ֭מַעְנוּ", ו"הֶ֭אֱמִינוּ"; ואילו את אלה נקרא מלרע: "עַ֭מִּי", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים".
מערכי לב: ומה לגבי "כַּ֭מָּה"?
מענה לשון: מילת שאלה זו מופיעה בתנ"ך כַּמָּֽה וְכַמָּ֥ה פעמים, ומהם ניתן להסיק שהטעמתה מלרע. לדוגמה: "כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ?" (בראשית מז ח); "לִרְא֥וֹת כַּמָּֽה ־ רָחְבָּ֖הּ וְכַמָּ֥ה אָרְכָּֽהּ" (זכריה ב ו); "כַּמָּ֥ה יְמֵֽי ־ עַבְדֶּ֑ךָ" (תהלים קיט פד).
מערכי לב: חזק וברוך! שכנעת אותי! ומה לגבי הפועַל "כָּמַהּ" במזמור ס"ג: "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי"? האם לפחות שם ההטעמה היא מלעיל, כפי שמקובל לשיר?
מענה לשון: עיון בטעמים יגלה שגם שם צריך להטעים מלרע. שתי המילים היחידות שיש להטעימן מלעיל הן "בְּאֶרֶץ" ו"מָֽיִם"
"צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶרֶץ ־ צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי ־ מָֽיִם". 
גם שם שיבוש ההטעמה מקורו בהגייה האשכנזית. 
מערכי לב: ואולי גם משיקולים מוזיקליים. הנה קישור לכמה ביצועים של שיר זה בהטעמה משובשת. 
מענה לשון: נכון. ומאוד אשמח לפרסם קישור להקלטה עם הטעמה מדויקת...

תגובה 1: