יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה - שתי טעויות

שתי טעויות נפוצות בקריאת מילים אלה:

א. [תורת ההגה]: 
יש קוראים, ואף יש מדפיסים: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְסֻכֹּה (ב' רפויה)! 
אך טעמי המקרא מורים שיש הפסקה לאחר " יִצְפְּנֵנִי", ולכן הבי"ת דגושה בדגש קל.

ב. [תחביר ופיסוק]: 
יש קוראים בפיסוק שגוי (ואף אני, בעווני, טעיתי בכך)
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה, 
בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי, 
בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ...

אך טעמי המקרא מורים שההפסקה העיקרית במילה "רָ֫עָ֥ה" (טעם עולה ויורד):

כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה
  יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ
  בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי׃



לסיום, להתבוננות במזמור: הנה קישור לשיעורו של הרב אלחנן סמט. 
כוח"ט, 
אפ"ר

4 תגובות:

  1. טעות א' הנ"ל נפוצה בפסוקים נוספים, כגון:
    תהלים ו, ז יָגַ֤עְתִּי ׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י (למרבה ההפתעה, הנה קישור ל"סידור שפה ברורה" של רוו"ה, "מדויק בתכלית הדיוק" ובו מופיע רפה שלא כדין!)
    תהלים כ, ו נְרַנְּנָ֤ה ׀ בִּ֘ישׁ֤וּעָתֶ֗ךָ

    השבמחק
  2. טעות א אינה בהכרח טעות. כאשר לשון המקרא נעתקה לסידור ושם הקריאה אינה לפי טעמי המקרא אלא לפי קריאה עניינית יתכן ודגשי בגד כפת יעלמו. למשל בקידוש המנהג הפשוט אצל כל יהודי תימן הוא לומר: כי פי ה דיבר כאשר הפ' רפויה. ואין זו טעות.

    אני אומר את הדברים לאחר התייעצות עם דוקטורים ללשון המבינים בתחום.

    השבמחק
  3. אדרבה! כדאי להביא דברים בשם אומרם, ולא להסוות אותם באיצטלא של "דוקטורים ללשון המבינים בתחום".
    עדת יהודי תימן שמסורתם הלשונית לעילא ולעילא - חריגים בנושא זה, כדלקמן. אך ברוב עדות ישראל קיבלו את מסורת טבריה: "נהגו כל ישראל בגלילות האלו לסמוך על קריאת בן אשר, כאילו יצאה בת קול ואמרה: "בן אשר ובן נפתלי - הלכה כבן אשר" (ר' מנחם די לונזאנו בן המאה השש עשרה בראש ספרו "אור תורה").
    לכן, כשקוראים מזמור תהלים, "ברירת המחדל" צריכה להיות קריאה על פי הנוסח המדויק ביותר של המקרא שיש לנו (המלצותיי - בקישור בסוף תגובה זו).
    אע"פ שיש היגיון בטענה שהטעמים אינם מחייבים בתפילה, והרשות נתונה לשנות בתפילה באופן מודע מנוסח המקרא כפי שאני מבין ורואה לנכון — הייתי שמח לשמוע זאת מפי בעלי סמכא בתחום ההלכה. אם טענה זו נאמרת רק כדי להצדיק מנהג ותיקין - זה עניין אחר.
    ועתה לדוגמה היפה שהצבעת עליה:
    "המנהג הפשוט אצל כל יהודי תימן הוא לומר: כי פי ה דיבר כאשר הפ' רפויה".
    מומלץ לקרוא על דוגמה זו (Fi) במאמר המאלף "תיקונים בנוסח התפילה בהשפעת לשונות לועזיות" מאת ר' פרופ' נפתלי וידר, בתוך: התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב - קובץ מאמרים, כרך שני, מכון בן-צבי, תשנ"ח, סעיף יא. שם מובא בין השאר שבעל מנחת שי דוחה את עצם הרעיון שההתחשבות בלשון לועזית תשפיע על שינוי בנוסח המקרא. אך כתבי היד בימי הביניים, מספקים הוכחות שאכן התחשבו בלשונות לועזיות, בכל אופן בלשון התפילה, וההתחשבות באה לידי ביטוי הן בהיגוייה והן בכתיבה של המלה.
    קרוב לשער שמסורת תימן לא הושפעה מ"Fi" שבשפות אירופה, אע"פ שבמאמרו הוא רוצה לטעון שההשפעה קדומה מאוד: כבר בימי חז"ל.
    עכ"פ, ניקח דוגמה פשוטה יותר: "הַלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁ֑מַע" לפי מסורת טבריה, וכך ראוי לרוב ישראל לנהוג. אך בניגוד לכך בתכלאל המבואר דגוש: "בְּֽצִלְצְלֵ֥י" (גם ברישא של פסוק זה), שכן מנהג יהודי תימן. מהו ההסבר לכך?
    הקריאה התימנית משקפת שרידים של מסורת קדם-טברנית. ואף שכשקיבלו עליהם את מסורת טבריה ושינו את מסורתם והתאימו עצמם למסורת טבריה -- זה רק בתנ"ך שקיבלו מצחפים טברניים מנוקדים. אבל בלשון חכמים הם לא קיבלו טקסטים מנוקדים ולכן הם שימרו את המסורת הבבלית שהייתה בפיהם. וכך בדיוק קרה בתהלים. מאחר שקראו בעל פה, הם לא הושפעו מהטעמים הטברניים. ומאחר שלא קוראים לפי הטעמים, מטבע הדברים הם ידגישו נגד המסורת הטברנית. פיסוק הטעמים ודיגוש בגדכפ"ת "באין כאחד".
    כיו"ב, ב"ויברך דויד" אומרים "בני תימן "לעיני כל הקהל" בכ"ף רפה נגד מסורת טבריה, כי מסורת הקריאה שלהם כאן איננה טברנית.
    https://groups.google.com/forum/#!topic/lashon-al-kze-halashon/uPVBjnGhBqc

    השבמחק
    תשובות
    1. ראה כאן:
      http://www.nteiman.co.il/mamrim/adam_nikod_vmsoret.pdf

      מחק