יום ראשון, 3 ביולי 2011

טעימה מהשלום זכר

טעימה מדברי התורה שנאמרו ב"שלום זכר" של בננו, בליל ש"ק חקת תשע"א

קשה להפריז בחשיבות שמירת הלשון, וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי יח, כא): מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.

שמירת הלשון - מפני כמה דברים:

תוכן פסול ורע

שמירה מדיבורים אסורים

כגון: לשון הרע, שקר, אונאת דברים, ועוד

תהלים לד, יד: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

צורת דיבור קלוקלת

("לְשׁוֹן עִלְּגִים", ישעיה לב, ד)

שמירה משיבושי לשון, מעילגות

כגון: כנסו לאתר, עיינין כמו אלפין, צומי, בָרוּכַתָדוֹנָי, ועוד

עירובין נג, א: אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם.

 

כך כותב בעל ספר החינוך במצוה רלא/רלט - שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה 

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואע"פ שאינו שומע הקללה...

אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים,  ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל  באזני מי שקילל. 

והרמב"ם זכרונו לברכה אמר [בסה"מ ל"ת שי"ז] בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע [בסה"מ עם השגות הרמב"ן תורגם: "יגיע", ור"י קאפח תרגם: "שלא יעורר את נפשו"] נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה  לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר. 

 

וכך מובא בקיצור שולחן ערוך סימן לג סעיף יד

אסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

 

המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים" הוא בדברי רבי יוחנן בתלמוד הבבלי (מועד קטן יח, א)

מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר (בראשית כ"ב) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.

כאן רואים את כח הדיבור לטובה (ואולי גם את כח המחשבה החיובית), שאברהם אכן  זכה לשוב אל נעריו יחד עם יצחק.

 

אביי מלמדנו (במסכת סנהדרין קב, א) כיצד הדיבור השלילי של יהוא בן נמשי השפיע על עתידו לרעה:

ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל, מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר (מלכים ב' י) אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.

התפנית בהתנהגות יהוא נגרמה, לדברי אביי, מכח המילים השליליות שהוציא מפיו, אע"פ שדיבור שלילי זה היה נטול כוונת אמת, ככתוב: וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל (מלכים ב' י, יט).

ודבר זה, אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (בראשית לא, לב):

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

רש"י: לא יחיה -  ומאותה קללה מתה רחל בדרך: 

 

נראה להציע שמא מטבע לשון זה של חז"ל, "ברית כרותה לשפתים", נטבע על בסיס "משחק לשון": ברית מִילָה > ברית מִלָּה.

לפי שיטת ר"י ן' חיוג' שיש שלושה עיצורי שורש, הראשון שורשו מו"ל/מה"ל והשני – מל"ל.

אעפ"כ ניתן לקשר ביניהם, בוודאי על דרך הרמז והדרש.

 

בהציעי אפשרות זו בליל ר"ח תמוז תשע"א, הציעה גב' עדנה סינגר שהמקור לכך בביטוי המקראי "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב; ושם, ל):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר... וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

 

מעניין שביטוי זה נאמר דוקא על משה רבינו, שקיבל את התורה, שניתנה בשלש בריתות (בבלי ברכות מח, ב).

יום חמישי, 23 ביוני 2011

צנזורה בפירוש רש"י לתהלים פרק נ

תהלים פרק נ

  (א)   מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְדֹוָד דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ:

  (ב)   מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ:

  (ג)   יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד:

  (ד)   יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ:

  (ה)   אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח:

  (ו)   וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה:

  (ז)   שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי:

  (ח)   לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד:

  (ט)   לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:

  (י)   כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:

  (יא)   יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:

  (יב)   אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ:

  (יג)   הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה:

  (יד)   זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:

  (טו)   וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי:

  (טז)   וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ:

  (יז)   וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ:

  (יח)   אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ:

  (יט)   פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה:

  (כ)   תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי:

  (כא)   אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ:

  (כב)   בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל:

  (כג)   זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:

פסוק ב:

מכלל  -  שם דבר פרמנ"ט בלעז:

·        מה ר"ל ב"שם דבר"?

פסוק ד:

יקרא אל השמים -  לפקוד על שר[י] האומות שבמרום:  ואל הארץ -  לפקוד על מלכי (מצרים)[האדמה].  לדין עמו -  לנקום נקמת עמו כמו 'כי ידין [ה'] עמו' ו'דם עבדיו יקום' (דברים ל"ב, לו; מג).

כשקראתי בתחילה - מתוך הנוסח הנדפס, "לפקוד על מלכי מצרים", חשדתי שיש כאן צנזורה, שהרי מאן דכר שם מצרים?

וכשעיינתי בדפוסים אחרים ומצאתי שגורסים "מלכי האדמה", שמחתי, ועדיין סברתי שגם נוסח זה מצונזר, ואולי המקור לשני הנוסחים הוא נוסח "לוהט" כזה: "ואל הארץ -  לפקוד על מלכי אדום", ורש"י מכוון בדבריו לנקמה מהנוצרים שבימיו.

אך [לאכזבתי] גם במהדורת הכתר מופיע "מלכי האדמה".

ואכן נראה שזהו הנוסח המקורי, שכן במהדורת הכתר מציינים שרש"י נקט בלישנא דקרא: ישעיהו כד, כא:

 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה: 

אך יעויין בתלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א

אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב:  +ישעיהו ס"ג+   מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה,  טועה - שאינה קולטת אלא בצר, והוא גולה לבצרה; טועה - שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה; טועה - שאינה  קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא. 

רש"י מסכת מכות דף יב עמוד א

שרו של רומי -  סמאל שיברח לבצרה שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להחרב כדכתיב  (ישעיהו כד)   יפקוד ה' על  צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה על האדמה.   חמוץ בגדים -  מדמו של סמאל ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשבר את  האזן מה שהיא יכולה לשמוע.

 

ועוד כמה פירושים מעניינים:

פסוק י:

בהמות בהררי אלף -  הוא (שור) שהוא רועה אלף הרים ליום וכל יום ויום הם צומחים, י"מ אלף הרים או אלף  פרסאו' או שם אלף פרים, וי"מ שהוא כמו שגר אלפיך כלומר הרים מלאים בקר בעבור שהזכיר לא אקח מביתך פר:

נוסח מהדורת הכתר:

בהמות בהררי אלף -  הוא המתוקן לסעודת העתיד, שהוא רועה אלף הרים וכל יום הם צומחים (ראה פר"א יא).

 

פסוק יט:

תצמיד מרמה - תרגיל אצל(ך)[ה] רמייה לדבר רעה. תצמיד אגוטא"ש בלעז, כמו  (במדבר י"ט)   צמיד פתיל (סא"א):

פסוק כ:

דופי -  דבר גנאי לדחותו לשון יהדפנו:

יום רביעי, 22 ביוני 2011

רש"י תהלים פרק יט - 3 הערות אפ"ר

 

פסוק ט:

תורת עדות פקודי מצות יראת משפטי – ששה, כנגד ששה סדרי משנה, ובין כל שם ושם חמשה תיבות, עם השם (עצמו) כנגד ה' חומשי תורה; וחותם בסופם: אמת צדקו יחדיו - כלם יחד מתוקנים (בחסד) [בצדק] ואמת:

את הנוסח הנ"ל, שהעתקתי מפרוייקט השו"ת (ע"פ ירושלים תשי"ט, ד"צ וויין תרי"ט), תיקנתי ע"פ מהדורת הכתר.

פירוש המזמור מובא גם במחזור ויטרי (סימן פט ד"ה ברוך שאמר; מפרוייקט השו"ת ע"פ מהדורת ר"ש הורוויץ, נירנבערג תרפ"ג) בנוסח זה:

תורת. עדות. פקודי. מצות. יראת. משפטי. ששה כנגד ששה סדרי משנה. ובין כל שם חמש תיבות עם השם עצמו כנגד חמשה חומשי תורה. וחותם בסופם.  אמת צדקו יחדיו. כלם יחד מקוים בצדק ואמת. 

·        האם פירוש זה, ע"ד הרמז, אופייני לרש"י? האם זו דרכו להביא רמזים כאלה?

 

פסוק יב:

בשמרם עקב רב - נזהרתי בשמירתם בשביל רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ [לִּירֵאֶיךָ] (ע"פ תהלים לא, כ) {וללשון הזה עקב כמו (בראשי' כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי} ד"א (עקב רב -) סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה, עקב - לשון סוף, ויש לו חבר בלשון משנה (שלהי סוטה) עקבות (משיחא)[המשיח].

{המובא בסוגריים מקורזלות - מוסגר במהדורת הכתר}

·        מהו ההבדל בין הפירושים בביאור המילולי של "עקב"?

פסוק יד:

אז איתם - אהיה תמים אמרו חכמים למה דוד דומה לכותי המחזר על הפתחים והם מערימים בדבר (יותר) מכל אדם: תנו לי מים לשתות, דבר שאין בו חסרון כיס, מששתה א[ו]מר יש כאן בצל קטן, משנתנו לו אומר יש בצל בלא מלח, משנתנו לו א[ו]מר תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל. כך (אמר) דוד: בתחלה על השגגות ואחר כך על הזדונו' ואחר כך על המרדים, פשעים אלו המרדים שמתכוין להכעיס וכן הוא אומר (מלכים ב ג') מלך מואב פשע בי:

·        "לכותי המחזר על הפתחים" - למה דוקא כותי? האם כותי כאן היינו גוי (צנזורה)?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

דרש רבי דוסתאי דמן בירי: למה דוד דומה - לסוחר כותי.  אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,  +תהלים י"ט+   שגיאות מי יבין [- אמר ליה:] שביקי לך, - ומנסתרות  נקני - שביקי לך. - גם מזדים חשך עבדך - שביקי לך. - אל ימשלו בי אז  איתם , דלא לישתעו בי רבנן - שביקי לך. ונקיתי  מפשע רב שלא יכתב סרחוני. - אמר לו: אי אפשר. ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע  והוספתי לו, שנאמר  +במדבר י"ג+   ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה. ונקיתי  מפשע רב, אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון כולו! - אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו  +משלי  ו'+   היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא  ינקה כל הנגע בה - אמר ליה: כל הכי נטרד ההוא גברא? - אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו.  

רש"י מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

סוחר כותי -  דרכו לפנות את סחורתו מעט מעט, להעמידה על דמים מועטים. שגיאות מי יבין -  מי יכול להשמר משגגות. אמר לו -  הקדוש ברוך הוא.  שביקא לך -  מחול לך.  נסתרות -  [מזיד] של צנעה.  זדים -  מזיד של פרהסיא.  הכי גרסינן: אל ימשלו בי דלא לישתעו בי רבנן -  והיינו אל ימשלו - לשון משל, שלא ידרשו בחטאתי חכמי  הדורות, ואז איתם.  שלא יכתב סורחני -  שתמחוק אותה פרשה מן המקרא, וישתכח הדבר לעולמים.  כל הפרשה -  שכתובה כבר, שעשית אותו חטא.  על אחת כמה וכמה -  שלא תעקור.

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה ח תני ר"ש

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ה ד"ה [ח] תני ר'

 

תני ר"ש מה נגרין הם ישראל שהם יודעין לרצות את בוראם א"ר יודן כאילן כותאי אילין  כותאי חכימין למיחסדה,  חד מנהון הוי אזיל לגבי אתתא אמר לה אית לך חד בצל תיתנון לי, מן דיהבא ליה אמר לה אית בצל בלא פיתא מן  דיהבא ליה אמר לה אית מיכל בלא משתי מתוך כך אכיל ושתי... אמר ר' חנינא אית אריס דחכים למשאל ואית אריס דלא חכים  למשאל, דחכים למשאל חמי בגרמיה דשקע באריסותיה עביד לב טב סרק שעריה מחוור מניה אפיה טבין יהיב חוטרא  בידי' ועזקתא באצבעיה, ואזיל לגבי מרי עבידתא והוא א"ל אתי בשלום אריס טב מה את עביד והוא א"ל טב ומה  ארעא עבידא תזכי ותשבע מן פירי מה תורי עבדין תזכי ותשבע מן שמניהון מה עזים עבדין תזכי ותשבע מן גדייהון,  א"ל מה את בעי, א"ל אית לך י' דינרין תתנון לי אמר ליה אם את בעי עשרים סב לך, דלא חכים למישאל שעריה מקצץ  מניה צואן אפיה בישין אזל לגבי מרי עבידתא משאיל ליה א"ל מה ארעא עבידא א"ל הלואי מעלה מה דאפקינן בגווה,  מה תורא עבדין אמר ליה תשישין, א"ל מה את בעי אית לך עשרה דינרין תתנון לי, א"ל זיל קום מה דאית לי גבך, א"ר  חוני דוד מאריסא טבא הוה בתחלה משורר בקילוס ואומר  (תהלים יט)  השמים מספרים כבוד אל א"ל השמים שמא את  צריך לכלום ומעשה ידיו מגיד הרקיע א"ל שמא את צריך לכלום מזכיר והולך יום ליום יביע אומר וגו' א"ל הקב"ה מה  את בעי אמר לו שגיאות מי יבין מן שגגתא דעבדית קמך אמר לו הא שרי לך והא שביק לך א"ל מנסתרות נקני מן  טמירתא דעבדית קמך א"ל הא שרי לך והא שביק לך אמר ליה  (שם)   גם מזדים חשוך עבדך אלו הזדונות  ואל ימשלו בי, אז  איתם  אלו תוקפי עבירות ונקיתי מפשע רב אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם את אלוה רב ואנא חובי רברבן יאי לאל רב דשביק לחובין רברבין הדא הוא דכתיב  (שם כה)   למען שמך ה' וסלחת לעוני  כי רב הוא. 

תני ר' שמעון בן יוחי מה נגדין הן ישראל שהן יודעין לרצות את בוראן. אמ' ר' יודן כאילין כותאי. אילין כותאי  חכמין למסחרא, חד מנהון אזל לגבי איתתא אמ' לה אית לך חד בצל תיתנין לי, מן דיהבא ליה אמ' לה אית בצל בלא  פיתא, מן דיהבא ליה אמ' לה אית מאכיל דלא משקה, מתוך כן אכיל ושתי... אמ' ר' הוניא אית עריס דידע למישאל ואית עריס דלא ידע למישאל. דידע למישאל סריק שעריה,  מחוור מאניה, אפיה טבין, אזל לגבי מרי עיבידתיה משאיל ליה. ואמ' מה ארעא עבדא. אמ' ליה תזכה ותשבע מפיריה.  מה תוריא עבדין, אמ' ליה תזכה ותשבע מן שמניהון. מה עיזיא עבדין, אמ' ליה תזכה ותשבע מן גדייהון. מה את בעי'  אמ' ליה אית לך עשרה דינרין תתן לי, אמ' ליה את בעי עשרין סב לך. ודלא ידע למשאל סעריה מקצץ, מאניה צאין,  אפיה בישין. אזל לגבי מרי עיבידתה משאיל ליה. ואמ' מה ארעא עבדא, אמ' ליה הלווי מעלה מה דאפקינן בגוה. מה  תוריא עבדין, אמ' ליה תשישין. מה עיזיא עבדין, אמ' ליה תשישין. אמ' ליה מה את בעי, אמ' ליה אית לך עשרה דינרין  תתן לי, אמ' ליה איזיל וקום לי מה דאית לי גבך. אמ' ר' הוניא דוד מן עריסיא טביא הוה. כתחילה משרי בקילוס. אמ'  השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע  (תהלים יט, ב)  . אמ' לו השמים שמא שמה אתה. ומעשה ידיו מגיד  הרקיע. אמ' לו הרקיע שמא שמה אתה. היה מזמיר והולך, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת  (שם ג)  . אמ' לו הקב"ה מה את בעי, אמ' לפניו שגיאות מי יבין  (שם יג)  , מן שגגתא דעבדית קמך. אמ' ליה  הא שרי והא שביק לך. ומנסתרות נקיני  (שם)  , מן טמירתא דעבדית קמך, אמ' ליה הא שרי והא שביק  לך. גם מזדים חשוך עבדך  (שם יד)  , אילו הזדונות. אל ימשלו בי אז  איתם   (שם)  , אילו  תקפי עבירות. ונקיתי מפשע רב  (שם)  , אמ' ר' לוי אמ' דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם את אלה רב ואנא חוביי רברבין, יאי לאלה רב דשרי ושביק לחובין רברבין. למען שמך י"י וסלחת לעוני כי רב הוא  (תהלים כה, יא).

 

מדרש תהלים (בובר) מזמור יט ד"ה [יז] שגיאות מי

דבר אחר אל ימשלו בי אז איתם. אמר ר' אחא הכותיים הללו יודעין לסבב על הפתחים, בתחלה אמרו תנו לנו מים ונשתה, מששתה אמרו תנו לנו בצל אחד, ונותנין לו, אומר להם בצל בלי פת לית בה מששא - כך הן  הצדיקים, יודעין לפתות את בוראיהן, שנאמר שפתי צדיק ידעון רצון  (משלי י לב)  . אבל רשעים, ופי רשעים תהפוכות   (שם שם /משלי י'/)  , שאינן יודעין לרצות להקב"ה.

יום ראשון, 19 ביוני 2011

שבוע הספר והסידורים

השנה נוספו לשלל הסידורים בנוסח אשכנז וספרד (חסידי) שני סידורים מדוייקים חדשים:
  • סידור קורן + מגילות + תהלים
  • סידור קול תפילה (חורב) + תהלים
שניהם מצטרפים לסידור "רינת ישראל" הוותיק והמדוקדק, שגם הוא מסמן הטעמה וקמץ קטן. אך החדשים יתרים עליו בכך שהם מסמנים גם שווא נע.
 
לעומת שלושת הסידורים הנ"ל, הכוללים תפילות "ציוניות", קיימים בשוק שני סידורים נוספים, למי שאינו סובל בתוך סידורו תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילינו:
  • סידור תפילת שי (פלדהיים) + תהלים
  • סידור שערים בתפילה (סימנים ופלדהיים) שבנוסף להבחנות הנ"ל מסמן גם דגש חזק, א' נחה ועוד.

תיירים ומרגלים

בשבת האחרונה עסקו דרשנים רבים במרגלים שבפרשת שלח.
חלק מהם בוודאי נדרשו לכך שהתורה מכנה את י"ב המרגלים בשם "תרים" (השם מרגלים מופיע רק בהפטרה מספר יהושע).
חלק מהם הסבירו ש"לתור" = לטייל (כמשמעותו בלשון ימינו).
יש לזכור כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו: 
ד"ר ניסן נצר (בתוך "מעט מן האור") מבהיר את גלגולי המשמעות של תו"ר (ואגב, גם של הניב "לראות עין בעין").
 

יום שני, 30 במאי 2011

התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

"אור מֻפְלָא" או "מֻפְלֶא": התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

מספר ד"ר סיון (הויות וחויות, עמ' 8) על מעשה במטוָח לחיילי מילואים:

"בשעת יריות 'חיות' קרא המפקד לאחד היורים: 'אל תירָה!' וביטא tira, כמקובל בטעות (צריך לבטא tire'). היורה, מפקח חינוך, היודע פרק בדקדוק, שמע 'אל תירָא' והוסיף לירות באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא 'נשמע' - ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: 'הרי אמרתי לך: אל תירָה (tira)!' 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוַת נפש. אכן, 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא)".

השיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, אשר התחדשה בדקדוק הלשון העברית ע"י ר' יהודה אבן חיוג' לפני כאלף שנה, מסייעת לנו להבין את פשר הנטיות השונות של פעלים של' הפעל (=העיצור השלישי של השורש) הוא א' (גזרת ל"א) או ה'/י' (גזרת ל"י):

לשון המקרא מַבחינה בדרך כלל בצוּרת הפעלים באופן זה:

גזרת ל"א

גזרת ל"י

כָּלָא, כָּלְאוּ, כּוֹלֵא, תִכְלָא, לִכְלוֹא, נִכְלֵאת

כָּלָה, כָּלוּ, כּוֹלֶה, תִכְלֶה, לִכְלוֹת, נִכְלֵית

קָרָא, קוֹרְאִים, יִקְרָא, נִקְרָא (בעבר ובהווה)

קָרָה, קוֹרִים, יִקְרֶה, נִקְרָה (בעבר), נִקְרֶה (בהווה)

רִפֵּא, רִפֵּאתִי, רֻפְּאוּ, לְהִתְרַפֵּא, נִרְפָּאִים

רִפָּה, רִפִּיתִי, רֻפּוּ, לְהִתְרַפּוֹת, נִרְפִּים

 

מי שיקפיד להבחין בין הגזרות, עליו לשיר בפיוט "בר יוחאי"[1]: "אור מֻפְלָא רום מעלה" (לא: *מֻפְלֶא), ולבקש לאכול "פִלפֵל מְמֻלָּא" (לא: *מְמֻלֶּא), כי אם לא – הוא עלול להיות "מְדֻכָּא" (ישעיה נג, ה, ולא: *מְדֻכֶּא). כך נוהגים רוב הפעלים מגזרת ל"א, הנוטים במקרא על דרך גזרת השלמים. ואילו בגזרת ל"י ישנה הבחנה בין סיומת קמוצה בעבר (הִתקשָה, נִרְאָה), לבין סיומת סגולה בהווה (מִתקשֶה, נִרְאֶה) ובעתיד. לפיכך, שם הפרק השביעי של מסכת בבא קמא הוא "מְרֻבָּה" (לא: "מְרֻבֶּה"), ובמשנה (יבמות פ"ג מ"ה) יש לגרוס "אח מֻפְנֶה" (לא: *מֻפְנָה), וכן "לא יסֻלֶּה" (לא: *יסֻלָּה)[2].

ברם, כבר בלשון המקרא[3], ועוד יותר בלשון חז"ל, מצינו חילופי גזרות[4]: שורשי ל"א המתנהגים כמו ל"י, ולהפך.



הערות:

[1] פיוט זה שחובר בידי ר' שמעון לביא, מחכמי לוב, מושר לא רק בהילולת רשב"י בל"ג בעומר, אלא גם בלילי שבתות אצל עדות המזרח. הוא מודפס בחלק מהסידורים האשכנזיים לאחר ספיר העומר ומנוקד בד"כ לפי הדקדוק, מֻפְלָא. בסידורי עדות המזרח הוא מופיע ליד קידוש ליל שבת, ומנוקד בד"כ מֻפְלֶא. כך מנוקד אפילו ב"הסידור המדויק - איש מצליח" ובסידור "רינת ישראל – ע"מ" של ר"ש טל (מהדורה שניה, תשמ"ב), שנוטים להיצמד לכללי הדקדוק (המקראי). ברם, במהדורה הראשונה של "רינת ישראל" נוקד מֻפְלָא (וצ"ע למה שינו), וכך מודפס גם בסידור קול אליהו (ע"פ הר"מ אליהו). ידידי, ר' אשר מימון, מסר לי כי יהודי תוניסיה אומרים כאן "מֻפְלָא".

[2] ראה חרוזי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ח אה"ע, יד (הניקוד שלי): "לכבוד ידידי וחביבי, חמדת לבבי, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים. טובינא דחכימֵי, מרגניתא דלית לֵה טימֵי, הרופא הדגול והמעולֶה, בפז לא יסולֶה, חכים יתקרֵי, ורבי יתקרֵי". אך השוה לתשובתו בח"א או"ח, יא: "כבוד מו"ר הרב הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, בכתם פז לא יסולה, כקש"ת מהר"ר עזרא עטייה".

[3] עי' רד"ק בראשית מט, א ("יִקְרָא"), מלכים ב' ב, כא ("רִפִּאתִי") וירמיהו נא, ט ("רִפִּאנוּ"), רש"י לתהלים ס, ד ("רְפָה"), ור"א אבן עזרא לתהלים ד, ז ושם קיט, קיז על הצורה החריגה "וְאֶשְׁעָה".

[4] כמו "מצינו" עצמה, במקום "מצאנו"; "קורין", במקום "קוראין".

יום שלישי, 17 במאי 2011

ניקוד המילה "האמור" שבסדר הקדושה: בסגול או בקמץ

 

כתב בעל ה"מגן אברהם"[1] בשם ספר חסידים (סי' תת"ה):

"בשבת אומרים 'כדבר הָאמור' בקמ"ץ". 

קביעה דקדוקית זו לגבי ניקוד המילה "האמור" שבסדר הקדושה בתפילת שחרית של שבת ויו"ט, מתבססת על דרך המלך בניקוד ה' הידיעה בלשון המקרא, כשתבוא לפני א', כמו:

    • בראשית כא, י: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת"
    • דברים לג, ט: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" 

הסבר לניקוד זה מובא בפרי מגדים על אתר (אשל אברהם, סק"א): "אע"פ שהידיעה בפת"ח, נשלם הדגש מגרוניות"[2].

 

ברם, יש מקרים שה' הידיעה תנוקד בסגול לפני אות גרונית קמוצה (כנראה כדי ליצור בידול). במקרא אנו מוצאים ה' סגולה לפני קמץ באותיות ח' וע', כגון:

    • שמות ג, טז: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם"
    • ויקרא יא, כב: "הֶחָגָב לְמִינֵהוּ"
    • ויקרא טז, כ: "הַשָּׂעִיר הֶחָי"[3]
    • יחזקאל לו, לח: "הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת - מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם".

ואולם, לפני א' קמוצה מנוקדת ה' בד"כ בקמץ, ולכן גם בלשון התפילה יש לומר, כאמור: "הָאָמוּר". אך למרות דברי הפוסקים עדיין שומעים חזנים האומרים "הֶאָמוּר". מה יכולה להיות הסיבה לכך?

 

"דוברים רבים עושים תיקון יתר והוגים את ה' הידיעה בסגול (בידול) גם לפני חי"ת בפתח וגם לפני אל"ף. לא נכון לומר: 'הֶחֲשָש', 'הֶאָבִיב'"[4].

כלומר, ההימנעות מניקוד ה' בקמץ לפני אות קמוצה היא נטייה טבעית לבַדֵל ולגַוון את התנועות, והיא באה לידי ביטוי גם במקרים שאינם תואמים את המצוי בדרך כלל במקרא.

 

לאמיתו של דבר, גם לסטייה זו יש תקדים מקראי, לפי חלק מהמפרשים: מצאנו פעם אחת ה' הידיעה בסגול לפני א' קמוצה, במיכה ב, ז: "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב, הֲקָצַר רוּחַ ה', אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו".

רד"ק:

"האמור - הה"א ה"א הידיעה והיא בסגול, כמו וַיָּסַר הֶעָרוֹב (שמות ח, כז), והיא לקריאה, כמו: 'הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם' (במדבר טו, טו), 'הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה'' (ירמיהו ב, לא). כלומר אתה שאומרים לך בית יעקב וכו' ".

 

פירוש זה הובא גם ע"י ר"א אבן עזרא בשם רבי ישועה:

"ורבי ישועה אמר כאילו כת' שְמע אתה הקרוא בית יעקב; ובעבור האל"ף שהוא מאותיות הגרון תבוא הה"א בפתח קטן[5] כמו 'הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה' (במדבר יג, יח)".

 

יתכן שהאומרים בסגול נסמכו על הכתוב במיכה, שהוא המופע היחיד של המילה "אָמוּר" בכל המקרא. אין זה המקרה היחיד שמתפללים דבקים בניקוד תיבה כצורתה וכנתינתה בתנ"ך, תוך התעלמות מן הכלל[6].

 

כאמור, הכרעת הפוסקים לומר "הָאָמוּר" מבוססת על מנהג הלשון הרווח במקרא, ואת האמור במיכה ניתן לפרש כפירושו הראשון של ראב"ע שזוהי ה' השאלה (וכן פרש רש"י).

 

דומני שאין צורך לקדש מלחמה על כך, ואין לבטל במחי יד את דברי המפרשים שתיתכן ה' הידיעה בסגול לפני א' קמוצה, כמו הבידול הרווח באותיות הגרוניות הקמוצות ח' וע'.

הטענה כאילו האומר "כדבר הֶאָמוּר" משנה את המשמעות לה' השאלה[7] - אינה מוכרחת, לפי רד"ק, ובין כך ובין כך מצינו חריגים בניקוד ה' השאלה וה' הידיעה[8]. איך שלא יאמר החזן, העיקר הוא שיכוון לה' הידיעה.

 



[1] אורח חיים סימן קכה ס"ק א. והעתיקוהו האחרונים בסימן זה: באר היטב ס"ק א', משנה ברורה ס"ק ב' וערוה"ש ס"ק ד'.

[2] כלומר, בניגוד לניקוד הבסיסי של ה' הידיעה (פתח ודגש חזק באות שאחריה, כמו: "הַשָּׁמים"), כשתבוא ה' לפני אות גרונית (שאינה יכולה להידגש) חל "תשלום דגש": התנועה הקצרה, פתח, מתארכת לקמץ.

[3] לעומת "הַשָּׂעִיר הַחַי" בפסוק הבא, שהחי"ת אינה קמוצה (כי איננה בהֶפסק), ולכן האות ה' פתוחה.

[4] רחל קבלי, להבין לתרגל ולדעת, תשנ"ט, עמ' 360.

[5] כלומר, בסגול.

[6] ראה למשל: ד"ר חיים א' כהן, "קביעות תקן בלשון - חדשים גם ישנים", בתוך: "מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה", האקדמיה ללשון העברית, תש"ע, עמ' 36.

[7] ה' השאלה (או ה' התֵמהּ) תנוקד בד"כ בחטף פתח. אך לפני אות חטופה (כלומר, המנוקדת בשוא או החטף) או לפני אות גרונית (א, ה, ח, ע) תנוקד בפתח בלבד ("הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?", בראשית כט, ה; "הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל?", איוב לד, יח), ולפני אות גרונית קמוצה שאינה מוטעמת תנוקד בסגול ("הֶאָנֹכִי הָרִיתִי?!", במדבר יא, יב; "הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי?!", יחזקאל כח, ט; עי"ש בפירוש ר' מנחם בן שמעון).

[8] ראה: דוד ילין, "ה' השאלה וה' התימה" בספרו על דקדוק הלשון העברית; ר' חיים שרעבי, דיוקים ודקדוקים בתורה.