יום שני, 28 בנובמבר 2011

בר''כ - בעקבות פרשת תולדות

במילים משורש בר"ך (כמו תְּבָרְכַ֥נּי, בֵרכוֹ, הברכה אחת הוא לך) נראית יותר שיטת שיטת המדקדקים (וכן הכריע הר"מ ברויאר) שיש לקרוא כל השואים ברי"ש בשוא נע, ולא בחטף פתח (ככל חטף באות שאיננה גרונית, שמטרת החטף להורות לקורא כי זהו שווא נע ולא נח).

יש להעיר כי יש ספרים, וכן יש קוראים, שאינם עקביים בנושא.

אף שאינו משנה משמעות, לכתחילה יש לנקוט כשיטה אחת בעקביות (ולמנהג רוב ישראל, ששווא נע נהגה תמיד בדומה לסגול, הוא הדין כאן).

יום שני, 24 באוקטובר 2011

עד [ל]אחת

     

בבלי מסכת מנחות דף יח עמוד א

והתניא, אמר רבי:  כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר עד לאחת , אמר לו: רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, מהו? אמר לו: כשר; ערבית, אמר לו: כשר; שחרית, אמר לו: כשר; צהרים, אמר לו: כשר; מנחה,  אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי; אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו: רבי, הן, אלא שר' יהודה  פסול שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי; זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר: 

 

     

 

רש"י מסכת מנחות דף יח עמוד א

 

  למצות מדותי -  לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי.

 למצות מדותיו -  ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני.

 והיה חביב -  יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו  להלכה אחת.

 צהבו פניו -  מחמת שמחה.

 שלא כיווננו שמועתינו -  כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא.

 רבי הן -  כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי.

 ולא מצאתי -  והייתי מתיירא שמא שכחתי.

 הא מפני -  הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן   (דף כז:)   מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו'.

 שנה לך משנת רבי אליעזר -  ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך.

  

תוספות מסכת מנחות דף יח עמוד א ד"ה עד [ל]אחת

במגילת סתרים דרבינו נסים גריס  עד   לאחת  פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא.

וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה

והשתא משמע  הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.)  אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו  כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו. 

 

  • ביטוי זה מצוי רבות בספרות השו"ת, במשמעות "מאוד, ביותר"

 

יום שני, 3 באוקטובר 2011

סוד כמוס

סוד כמוס מפורסם

מהי משמעות שורש כמ"ס?

 

מהתקבולת בשירת האזינו נראה שמשמעות "כמוס" דומה לחתום, סגור, מכוסה, וכדברי אבן שושן במילונו: גנוז, צפון, טמון (הוא משווה אותו עם האכדית:לאצור)[1].

מילון בן יהודה מחברו עם שורש כמ"נ הארמי (אולי על בסיס חילופי אותיות הסמוכות בסדר הא"ב).

אך ת"א פירשו לכאורה להפך, מלשון גילוי, ואעפ"כ רש"י המפרש כתרגומו, כותב "גנוזים ושמורים".

פירוש מעט צרי על ת"א מפנה לראב"ע בתהלים שלהלן, ועפ"ז יוצא שלשורש כמ"ס שתי משמעויות הפוכות – התלויות במלת היחס העוקבת.

א' מירסקי, דעת מקרא על האזינו, מפנה ללשון יוסי בן יוסי (פיוט "אפחד במעשי" לזכרונות ליום ב' של ר"ה): "ליום זה נכמס, סכם חשבונות".

ד' גולדשמידט במחזורו מפרש "נטמן", אך לענ"ד מתאים יותר לפרשו ע"פ ת"א.

 

מקורות:

 

דברים פרק לב לד

הֲלֹא הוּא  כָּמֻס  עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי:

 

אונקלוס

הלא כל עובדיהון גלן קדמי, גניזין ליום דינא באוצרי:

 

רש"י

הלא הוא כמוס עמדי -  כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני:

 

אבן עזרא

ומלת  כמוס - מטעם המקום ידועה, כי אין לה משפחה.

 

ראב"ע בתהלים פרק קמג פסוק ט

הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְדֹוָד אֵלֶיךָ כִסִּתִי -  אמר רבי מרינוס ז"ל כי אליך כסיתי כמו בך חסיתי והנכון בעיני כי מלת לקיחה תהי להפך בעבור אות אחריה כמו קחו מאתכם תרומה והנה  הטעם כמו תנו קחו לי שתקח לצרכו וככה סורה אלי שיסור ממקומו ויבוא אליה והפך זה סורה ממני, אם כן מלת כסוי אם אמר המכסה אני מאברהם ידוע ואם  אמר המכסה אני אל אברהם הדבר יהיה להפך, והנה הטעם הצילני מאיבי ה' כי אליך אגלה אותם בסתר והנה תיקון הלשון כי כסיתי זה הדבר מאחרים כי אין לי  צורך לגלות להם יוכלו לעזור לי לבד אליך לבדך כי אתה תוכל להצילני:

 

משנה מסכת פאה פרק ה משנה ח

המעמר לכובעות ולכומסאות לחררה ולעמרים אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה המעמר לגדיש יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה

 

תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יח טור ג /מ"ז

/מ"ז/ ז' המעמר לכובעות  ולכומסות  לחררה ולעומרין

 

תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יט טור א /הלכה ז'

רבי יונה אמ': מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו 

לכומסות - ר' אבינא אמ': מן לרע כמה דתימ' הלא הוא כמוס עמדי

 

פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת פאה פרק ה משנה ח 

המעמר לכובעות.  פי' כמו כובע. גרסי' ר' יונה אמ' מן לעיל, פי' מראשו, כדכת' וכובע נחש' עלי ראשו, פי' דייק על. לכוסמות. מן לרע, פי' למטה מן הראש, פי' כמו צירקיטלו, כמה דאת אמ' הלא הוא כמוס עמדי, דייקינן עמדי כת', ולא עלי, פ"א כובעות ראשי שבולין הן,  כוסמות תחתון של שבולין.

·        האם שיכול העיצורים כאן הוא ט"ס?

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת פאה פרק ה משנה ח 

לכובעות - לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:

לכומסאות  - אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמה עמוד ב

תנו רבנן: עתיר נכסין עתיר פומבי - זה הוא  בעל הגדות, עתיר סלעים עתיר תקוע - זהו בעל פלפול, עתיר משח עתיר  כמס  - זהו בעל שמועות,

אגב, המילה מופיעה במילון רע"צ מלמד, אך לא אצל סוקולוף. אולי הוא סבור שזה עברית.

 

רשב"ם:

עתיר משח -  אנשי מדות  (במדבר יג)   מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע  עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי  (דברים לב)   דבר שמכניסין לאוצר.

 

ספרי דברים פיסקא שז ד"ה דבר אחר

...ומנין שלא נטלו צדיקים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +תהלים לא כ+  מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, ומנין שלא נטלו  רשעים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +דברים לב לד+  הלא הוא  כמוס  עמדי חתום באוצרותי אי מתי אלו ואלו נוטלים, כי כל דרכיו משפט למחר כשהוא  יושב על כסא דין יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו.

 

ספרי דברים פיסקא שכד ד"ה (לד) הלא

(לד) הלא הוא  כמוס  עמדי, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כוס שהיה כמוס ומחוסר יכול דיהה תלמוד לומר +תהלים עה ט+  חמר יכול שאין בו אלא  חציו תלמוד לומר מלא מסך, יכול שאינו חסר אפילו טיפה אחת תלמוד לומר ויגר מזה מאותה טיפה שתו ממנה דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ופרעה וכל  חילו סיסרא וכל המונו סנחריב וכל אגפיו נבוכדנצר וכל חילו ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם עד סוף כל הדורות.


[1]  ומכאן שם העצם "כמוסה" בעברית החדשה: קפסולה בלעז.

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

כמה הערות על הפטרת כי תבוא – ישעיה ס

 

1) פס' ה:

"אָז תִּרְאִי" - בשווא נח (לשון ראייה); והמניע את השווא - משנה משמעות ללשון יראה 

"וּפָחַד" - במלרע (פֹעַל); והקורא מלעיל (שֵם עֶצֶם) – משנה משמעות, במיוחד במבטא ישראלי.

 

2) פס' יא:

"וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ"

רש"י: וּפִתְּחוּ שעריך תמיד -  ל' פִתוּח, ממשקולת לשון כבד, ע"ש שפתיחתן פתיחת עולם, פתיחת תמיד; כמו שִבר[1] מל' שבירה - כן [פִּתְּחוּ[2]] מלשון פתיחה[3] ט[ר]י"ש אובירט"ש בלע"ז.

רד"ק: וּפִתְּחוּ -  מן הדגוש, והוא פֹעַל עומד, וכן פִּתַּח הַסְּמָדַר (שיר השירים ז יג), פִתְּחָה אָזְנֶךָ (ישעיהו מח ח), כלומר יהיו נפתחים תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה...

רש"י ורד"ק מסבירים שכתוב "פִתְּחוּ" ולא "פָתְחוּ" כי מדובר כאן על פעולה מתמדת של פתיחה, ו[לפעמים?] משתמשים בבניין פיעל, ה"כבד" (כלומר שיש דגש חזק באות האמצעית של השורש) להוראת פעולה חזקה יותר (בכמותה או באיכותה). עכ"פ, אין מדובר כאן על פועל ציווי בבניין קל, ומי שאכן קורא "וּפִתְחוּ" (ללא הדגשת התי"ו וללא הנעת השווא), הרי זה נחשב לכאורה לשינוי משמעות, הואיל והכתוב משתמש בפועל בבנין פיעל בזמן עבר (שמהופך לעתיד בעזרת הוי"ו).

 

3) לסיום, האם מלבד קריאת הפטרת נחמה (אחת מ"שבע דנחמתא") האם ישנו קשר בין ההפטרה לפרשת כי תבוא?

בקוראי היום את ההפטרה, חשבתי שבפס' טו ("תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר") ישנו היפוך לטובה של מה שקראנו בפרשת התוכחה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם  לְהַאֲבִיד ... מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כח סג).



הערות:

[1] ש' חרוקה, וב' - איני בטוח כיצד לנקד: אפשר בצירי (כמו שמות ט כה) וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר), ואפשר בפתח (כמו בישעיה כא ט שִׁבַּר לָאָרֶץ, ותהלים קז טז כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ).

[2] הוספתי ע"פ מהדורת הכתר.

[3] במהדורת הכתר: מלשון פָתְחוּ.

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

מוסרה - ללא ה' המגמה

בפרשת ואתחנן [דברים י, ו] "מוסרה".
  1. האם צריכים להחזיר את הקורא מלעיל בגלל שינוי שם המקום?
  2. האם יש כלל לגבי התנאים שבהם מצויינת ה' המגמה ["הגעתי הביתה"], התנאים שבהם מצויינת ל' המגמה ["הגעתי אל הבית" / "הגעתי לבית"], והתנאים שבהם אין לא זה ולא זה ["הגעתי הבית"]?
 

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

אשמח לקבל משוב לשיפור תקציר זה של מאמר לקראת פרסום

אוריאל פרנק     

 

חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית:

על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים

 

תקציר

 

בתחילת המאמר מתוארות נקודות ציון חשובות בתולדות התופעה של תיקון שגיאות לשוניות. מימי חז"ל ועד הדורות האחרונים אנו מוצאים טהרנים-דווקנים המבקרים כל סטייה מהעברית המופתית ושואפים לדבוק בלשון הקודש העתיקה שבמקרא. ומנגד הולכים רבים בדרך החידושים והשיפורים, הגיוונים והשינויים, מתוך מתן לגיטימציה להתפתחות טבעית של לשון חיה. דרך זו מַכּירה בריבוי פניה של העברית: לשון תורה לחוד, לשון חז"ל לחוד ולשון כל דור ודור לחוד.

המאמר דן בהבטים שונים של תיקון שגיאות וטעויות בדיבור ובכתיבה ובשאלת היחס שיש לתת לצורות יחידאיות בקביעת תקן לשוני אחיד ומחייב.

בניגוד לקולות ליברליים המבטלים כליל את הצורך במסגרת חוקית ובכללי לשון, ובניגוד למפריזים בחומרות לשוניות שאין כל הציבור יכול לעמוד בהם, מנסה כותב המאמר ללכת ב"שביל האמצע": לברור היטב את הטעויות הלשוניות ולהבחין בין שיבושים גמורים שיש לתקנם, לבין "איסורי לשון" ו"הידורי לשון" שניתן וכדאי לגלות בהם גמישות לשונית.

לשם הדגמת הנושא נידונו י"ד סוגיות מתחומים שונים בלשון שסבורים העולם שהמקל בהן פורץ גדר ואין לו חלק בכרם העברית. בעיון נוסף מתברר שהאמת הלשונית מורכבת יותר, ואולי במקום לקדש מלחמה ב"טועים" אלה (באמצעות הורדת נקודות בבחינה, למשל), יש להקצות את משאבי החינוך הלשוני לנושאים חשובים יותר, ברורים יותר, מועילים יותר ואהובים יותר. וכל עוד תוכנית הלימודים בעינה עומדת, בהגיע מורה לסוגיות אלו יש כאן הזדמנות פז לפתוח את אפיקי הדעת של התלמידים ולהגביר את המודעות למורכבות השפה על רובדיה וגלגוליה.

יום ראשון, 31 ביולי 2011

אם ערוכה בקול רם - משתמרת

חז"ל הפליגו מאוד בחשיבות הלימוד בקול.

"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב 'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' (שמואל ב' כג, ה), אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". (תלמוד בבלי, עירובין נג, ב – נד, א).

 

אולי לא מקרה הוא שדווקא ברוריה אשת ר' מאיר היא שהוכיחה את התלמיד על שאינו לומד בקול:

א. אשה - כוחה בפיה, כמו שאמרו רז"ל "שהנשים דברניות הן" (ברכות מח, ב), ועוד אמרו בסוף פרק ג' של מסכת נדה (לא, ב): "מפני מה אשה קולה עָרֵב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, שנאמר: 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' (שיר השירים ב, יד)".

ב. שמה, "ברוריה", רומז לכך שבתורת י-ה צריך לדבר ברור. ומבעלה, רבי מאיר, לומדים על דיוק בשמות (יומא פג, ב).

 

'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' - אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך – משתמרת.

מהרש"א ורבי יוסף חיים מבגדד (בן יהוידע) מפרשים מדוע אמירה בקול נחשבת כערוכה בכל רמ"ח אברי הגוף. לול"ד, שמא דָרְשה ברוריה כאן משחק לשון: "עֲרוּכָה בַכֹּל" – "עֲרוּכָה בַקּוֹל".