יום רביעי, 11 בינואר 2012

על חיות חכמות ועל מיילדות עבריות

על חיות חכמות ועל מיילדות
 
שמות פרק א, יט: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
אונקלוס מתרגם: ואמרא חיתא לפרעה: ארי לא כנשיא מצריתא יהודיתא ארי חכימן אנין עד לא עלא לותהון חיתא ילדן.
ראשית, נעיין בתרגום הַמְיַלֶּדֶת, הַמְיַלְּדוֹת - חיתא, ואח"כ בתרגום חָיוֹת - חכימן.
 
מְיַלֶּדֶת
השם המקראי, השגור גם בלשון העברית בימינו, למי שמסייעת לאשה ההרה ללדת, הוא: מְיַלֶּדֶת. הטעם לשם זה נתבאר בפירוש רש"י (בראשית מ, כ):
יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה - יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן (יחזקאל טז ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך, וכן (ויקרא יג נה) אחרי הוכבס את  הנגע, שכיבוסו על ידי אחרים.
אונקלוס מתרגם בכל מקום מְיַלֶּדֶת לארמית: חיתא, וכן הוא בסורית ובמנדעית (מילון ארמית בבלית של סוקולוף, עמ' 455).
יש הבחנה בניקוד בין צורות היחיד והרבים:
מְיַלֶּדֶת (כבבראשית לה, יז) - חָיְתָא
מְיַלְּדוֹת (כברישא של פסוקנו) - חָיָתָא
לפיכך, נראה לגרוס בסיפא של פסוקנו: חָיְתָא (יחידה), אך בתאג' מובאת גם נוסחה אחרת, שאין בידי לפרשה: חָיָתָא (רבות).
 
ומה המצב בעברית של חז"ל? השם המקראי "מְיַלֶּדֶת" איננו בשימוש בלשון חכמים , ובמקומו קמו שני תחליפים: חיה וחכמה.
 
חיה חייתית
שם העצם "חַיָּה" בעברית המקראית , משמעו בעל חיים (וכמורגל בלשוננו), ותמיד מודגשת היו"ד בדגש חזק, גם בנסמך ("חַיַּת-" ) וגם ברבים ("חַיּוֹת" ).
השם הארמי המקביל הוא: "חַיְתָא" (המוכר לקוראי שמו"ת כבר מבראשית פרק א', ומוכר עוד יותר מהשיבוץ המקראי מדניאל ב, לח ששיבץ ר"י נג'ארה בפיוטו –ה ריבון עלם ועלמיא: "חֵיוַת בָּרָא" , שאינו אלא "חַיּוֹת הבּר", "חַיּוֹת הַשָּׂדֶה" ), השונה בניקוד האות ח' מ"חָיְתָא" המיילדת (ע"פ התאג').
 
חיה אנושית
בלשון חכמים נולדו שתי "חיות" חדשות, שאינן בעל חיים, אלא יש בהן "רוח ממללא" (אמנם, להלן נראה כי יתכן שהן נולדו כבר בתורה).
שנינו במסכת חולין (פרק ד משנה ג, דף עא עמוד א):
"האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו..."
ברור שאין מדובר על התערבוּת רפואית במהלך לידת אשה מצד חית השדה, אלא על אשה מיילדת הנקראת "חיה", בדומה ל"חָיְתָא" בארמית כנ"ל. את ההקבלה בין לשון התורה ולשון חכמים רואים היטב בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"ד ה"ב, דף סה טור ד ):
רבי בא בשם רב חסדא: שלשה הן שהן נאמנין על אתר: חיה ושיירה והמטהרת חברותיה. חיה - ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה...
 
הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּו
אך, ישנה "חיה" אנושית נוספת, שאינה אלא האשה היולדת בעצמה. גם כאן לא הסתפקו חז"ל בשם המקראי "יוֹלֶדֶת" (כמו בויקרא יב, ז; אונקלוס: "יָלֵידְתָּא") שהמשיך לתפקד גם בלשון המשנה , אלא הוסיפו לצידו את השם (הרב-משמעי) "חיה", כפי שמצינו ב"ויכוח דת" עליו מסופר בבראשית רבה (וילנא, פב, ח) 
"שני תלמידים מִשֶל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם: אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו: בניה אנו ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד את  עצמו לדעת. אמר להם: שלשה שאלות אני שואל אתכם, אם השיבותם לי הרי מוטב, ואם לאו הרי אני משמד אתכם... אמר להם: מהו דין דכתיב (בראשית לה, יז) וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ [וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן]? אמרו לו: כך ממסמסין  נפשה של חיה ואומרים לה בשעת הלידה אל תיראי כי בן זכר ילדת. אמר להם לא כך דרש (רבי ) יהושע רבכם, אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו
את צורת הרבים "חיות" במשמעות זו אפשר למצוא בתלמוד הירושלמי (כלאים פ"ט [דף לב טור ב]):
...תלת עשרה שנין חשש בשינוי אמר רבי יוסי בי רבי בון כל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה עובר' בארץ ישראל... באותה שעה אמר אי לכם חיות שבארץ ישראל אי לכם עוברות שבארץ ישראל...
 
א"כ, לצד ה"חַיָּה" המקראית נוספו שתי חיות אנושיות: היולדת והמיילדת. לפי מילון אבן שושן, ה"חַיָּה" האנושית והבלתי אנושית, הן הומו-נימיות , אך יש המבחינים  בניקוד בין "חַיָּה" ובהמה (ח' פתוחה ודגש ביו"ד), לבין "חָיָה" אנושית (ח' קמוצה ויו"ד רפה) .
 
איזו חיה?
מפורסמת המשנה בפרק "יום הכיפורים" (יומא פ"ח מ"א, דף עג, ב):
"והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין".
וכך כתב שם ר"ש העדני, בפירושו "מלאכת שלמה":
"חיה" – שם משותף ליולדת ולמילדת... וכל אחד יתפרש לפי הענין, ובכאן היא היולדת" .
לא הכל מכירים את פירושו המפתיע של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק שהציע לפרש גם כאן (בדומה למשנה בחולין) ש"חיה" היינו מיילדת! והתירו לחיה זו נעילת נעלי עור נוחות ביו"כ, כדי שתוכל ללכת בקלות ולהגיע לסייע ליולדות (אך האשה היולדת – יתכן שאסורה בנעילת הסנדל, גם לדעת ר' אליעזר ).
 
לאחר שהבננו שהתרגום הארמי הקבוע של המיילדות הוא חיתא (וכך תורגם גם בראש פסוקנו ובסופו), נפנה לתרגום הביטוי "כִּי חָיוֹת הֵנָּה".
 
"כִּי חָיוֹת הֵנָּה"
למאמר האמצעי מבין שלושת מאמרי שפרה ופועה בפני פרעה:
1. "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת,
2. כִּי חָיוֹת הֵנָּה,
3. בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
 מביא עמוס חכם (דעת מקרא) ג' פירושים:
 
פירוש א': חָיוֹת – מלאות כח חיים, ולכן יולדות בקלות ללא עזרה.
פירוש ב': חָיוֹת – דומות לחיות השדה, שיולדות ללא עזרה.
פירוש ג': חָיוֹת – יולדות בקלות ובמהירות, "וזכר לדבר בלשון משנה (יומא פ"ח מ"א) "חיה" - יולדת".
 
אגב, ע"פ דבריו, המסורה הבחינה בין המילה "חָיוֹת" כאן לבין המילה "חַיּוֹת" [ובהמות], כדי להורות על בידול המשמעות (אף לפי פירוש ב'). על הקורא בתורה להקפיד לבצע בידול זה, כי יתכן שיש להחזיר את המחליף בהמות במיילדות. מי שנוהג לקרוא קמץ כמו פתח (כבמבטא המכונה "ספרדי"), עליו לדייק ולהבחין בין הדגוש לרפה.
 
עתה נעיין בסוגיית התלמוד הבבלי במסכת סוטה דף יא עמוד ב
ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו' - מאי חיות? אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה? אלא, אמרו לו: אומה זו כחיה נמשלה, יהודה -  גור אריה, דן - יהי דן נחש, נפתלי - אילה שלוחה, יששכר - חמור גרם, יוסף - בכור שור, בנימין - זאב יטרף; דכתיב ביה - כתיב ביה, ודלא כתיב ביה - כתיב: מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו' (יחזקאל יט). 
רש"י:
אי נימא חיות ממש - מילדות.
כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת.
דכתיב ביה כתיב ביה - מי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו, ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד: מה אמך לביא בין  אריות רבצה, אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה.
 
מסקנת התלמוד כפירוש ב' הנ"ל. ומהו הפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש"? אין זה כאחד הפירושים הנ"ל, אלא לפנינו פירוש רביעי, המתבסס על כך שחז"ל קוראים למיילדת בשם "חיה" , כלומר: כוונת שפרה ופועה היא לומר שהיולדות העבריות בקיאות ליילד, שהרי הן משמשות רבות בתפקיד ה"חיה", המיילדת, ולכן בטרם תבא אליהן המילדת וילדו.
 
בעל "שכל טוב"  על אתר כותב:
כי חיות הנה - כלומר בריאות הנה בשעת לידתן...
בטרם תבא אליהן המילדת וילדו - שהן מסייעות בעצמן,
וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת: חיה.
כנראה שכדי להימלט מקושיית התלמוד "אטו חיה - מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה?!" הוא שילב בפירוש ד' את פירוש א'.
בדומה לדבריו כתב כמה שנים לפניו, רש"י:
כי חיות הנה - בקיאות כמילדות. תרגום מילדות חיתא.
ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט) , זאב יטרף (שם כז) , בכור שורו (דברים לג יז) , אילה שלוחה (בראשית מט כא), ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח)  ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב)  מה אמך לביא.
רש"י חותם בדרשת התלמוד (כלומר כפירוש ב' הנ"ל), אך הוא פותח במה שנראה כפירוש פשוטו של מקרא, כלומר כפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש" (פירוש ד').
 
השוואת דברי רש"י עם דברי ה"שכל טוב" מעלה כמה שאלות:
 למה רש"י מבסס את פירושו על התרגום הארמי הקבוע "חיתא", ולא על לשון "רבותינו הקורין בדבריהם למילדת: חיה" (כ"שכל טוב"). האם לא עדיף להביא ראייה מ"חיה" העברית על המילה "חָיוֹת" העברית?!
 ועוד קשה, דווקא ההסתמכות על התרגום מעלה תמיהה: הרי אונקלוס לא תרגם כאן חָיוֹת – חיתא, אלא: חכימן! (שאלת ר"מ לונשטין, בספרו "נפש הגר").
 
בעל "נפש הגר" מסביר שאונקלוס פרש כפירוש ד', אך אילוּ תרגם כהרגלו "ארי חָיְתָא אינין", היו עלולים לטעות ולהחליף בין "חָיְתָא" (מְיַלֶּדֶת) לבין "חַיְתָא" ("חַיָּה", בעל חיים) ולחשוב שהוא מפרש כפירוש ב', וכמסקנת התלמוד. לכן תרגם "חכימן", שתרגומו המילולי הוא "חֲכָמות".
למילה "חֲכָמָה" מביא אבן שושן במילונו שלוש הגדרות: 1. בעלת שכל, פיקחת.  2. מומחית, בעלת ניסיון.  3. כינוי למיילדת.
שתי ההגדרות הראשונות מסתמכות על לשון המקרא, והשלישית על לשון חז"ל, כמובא במסכת שבת (פרק יח מ"ג, דף קכח, ב ):
ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה [רש"י: חכמה – מילדת. ר' עובדיה מברטנורא: חכמה - מילדת בקיאה] ממקום למקום ומחללין עליה את השבת.
 
יתכן שרש"י בפרשו כאן "בקיאות כמילדות" התכוון לפרש ש"חכימן" שבתרגום אונקלוס היינו בקיאות (הגדרה 1 או הגדרה 2). ויתכן שכוונת אונקלוס להגדרה 3 (כך סובר "נפש הגר").
אגב, ר"נ אדלר (בפירושו "נתינה לגר" על פסוקנו) המליץ על "חכמה" זו את לשון מאמר חז"ל (תמיד דף לב עמוד א): "איזהו חכם - הרואה את הנולד"...
    
לאור האמור, אולי מובן מדוע רש"י הסתמך דווקא על התרגום, וכוונתו היתה שנמשיך ונשאל את השאלה המתבקשת הנ"ל של "נפש הגר", ואז נבין שרש"י, כשהכריע לפרש פשוטו של כתוב כהוה אמינא שנדחתה בתלמוד, התבסס על התרגום שקדם לתלמוד .

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - הקלטות שמע





בשעטו"מ ניתן להאזין לשיעורים מיום העיון בחנוכה תשע"ב בקישורים האלה בימים הקרובים.

בהמשך יתאפשר הדבר דרך האתר "מענה לשון".

הורדת ההקלטות:

ר' אורן גמליאל
נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו"
הרב יעקב לויפר
"חשמונָאִי" או "חשמונַיי"?
ר' אברהם נפח
"פחד יצחק"
הרב פרץ לוין
צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ"
הרב דוד כוכב
תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה?
הרב יהודה קרויזר
דברי ברכה מפי מרא דאתרא
הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין
נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים
ר' אוריאל פרנק
דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה

יום רביעי, 4 בינואר 2012

מעשה בפזמון שכלל לא עלה על דעתו של המשורר

את הפיוט "אבותי כי בטחו", הנאמר ע"י יהודי אשכנז בסליחות לי' בטבת, חיבר ר' אפרים "הגדול" בר יצחק בר אברהם מרגנשׂבורג (נפטר: ד'תתקל"ה / 1175).

תוכן הבית הראשון: כאשר בטחו אבותינו בה', הצליחו; אך ממתי שהתעלמו ממנו, הִדרדרו.

בחלק מהסידורים מסומן "אבותי" לאחר כל בית (כגון בסידור תפילת כל פה, ובמהדורה הישנה של סידור קורן) להורות שיש לחזור על המשפט הראשון. אך באופן זה, כשמוסיפים אותו לחלק מהבתים, ללא ההמשך, יוצרים טקסט תמוה ביותר, כגון:

·        "משול אל בית המרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

·        "רבה רעתם כעץ עושה פרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

 

לפיכך, נראה שאין לומר את הצלע הראשונה בלבד ("אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי"), אלא להמשיך עד לסיום משפט שלם בעל משמעות (לפחות עד "פרי", אם לא עד "העשירי" שבסוף הבית).

אך יותר נכון לא לומר כלל את ה"פזמון" (וכך תוקן במהדורה החדשה של קורן), וזו היתה כנראה כוונת המחבר, לחתום כל בית בפסוק, ובלי לחזור על פזמון כלל!

יום שלישי, 3 בינואר 2012

נפשי חמדה

נחלקו הסידורים בניקוד השורה השניה של שִׁיר הַכָּבוֹד:

נַפְשִׁי חָמְדָה / חִמְּדָה  בְּצֵל יָדֶךָ. לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ.

משפט זה יסודו בשיר השירים ב, ג: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".

ולכן נראה שצריך להיות בבניין פיעל (וכ"ה בסידור עולת ראי"ה ובקורן: חִמְּדָה), ולא בבניין קל (וכ"ה ברוב הסידורים, וכן ברינת ישראל: חָמְדָה).

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - שיעור 1

בס"ד

נוסח ברכת 'שעשה ניסים'

שיעורו של ר' אורן גמליאל ביום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום"

מצפֵּה יריחו, זאת חנוכה, תשע"ב

בחג החנוכה, חג האורים, אנו מברכים ג' ברכות בלילה הראשון, וב' ברכות בשאר הלילות, הערות בהיבט הלשוני ונוסחים שונים נערמו להן במהלך הדורות לגבי ג' הברכות, ברצוני להתייחס אך לברכת 'שעשה ניסים'.

ב'סדר רב עמרם השלם' (הסידור הראשון מר' עמרם גאון בר רב ששנא, ראש ישיבת סורא, נפטר ב-875, נדפס בתרע'ב, המהדיר: אריה לייב פרומקין) חלק ב', עמ' 168 אנו מוצאים את הנוסח: 'בא'י אמ'ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה',

במהדורת מוסד הרב קוק שהתקין ד' גולדשמידט, מובא כאן נוסח אחר שאין בו הסיום, ואולי היינו כרס"ג.

ב'סידור רב סעדיה גאון'  (רס'ג 882-942, גאון בבלי, ראש ישיבת סורא, נדפס בתשכ'ג)  עמ' רנ'ה נוסח הברכה יותר קצר :' בא'י אמ'ה שעשה ניסין לאבותינו בזמן הזה'.

'מחזור ויטרי'  (רבינו שמחה בן שמואל מויטרי –תלמידו של רש"י – מחזור שכתיבתו הושלמה ב-1208, מקור חשוב בתולדות ספרות התפילות, יצא בברלין ב-1893) סימן רל'ו, עמ' 199 הלשון היא: 'בימים ההם ובזמן הזה' (ההדגשה שלי)

נוסח זהה אנו מוצאים ב'שיבֳּלי הלקט'  (צדקיהו בן אברהם רופא, אטליה המאה הי'ג, 12 ערוגות) הערוגה החמישית, עניין חנוכה קפ'ה, עמ' ע'ב.

אף הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה, פרק א', הלכה ג' מביא נוסח זה.

בשו"ע או"ח סימן תרע"ו מובאת הערתו של ה'מגן אברהם'  (אברהם הלוי גומבינר, 1637-1672, פולין, פירוש על השו"ע) שיש לומר 'בזמן הזה' ולא 'ובזמן הזה'.

(נציין את ה'לבוש' בהערתו לברכת 'על הניסים' שכתב כי יש לומר את הנוסח ' ..ובזמן הזה' מכיון שהניסים הם בעבר ובהווה- ו' החיבור, הט"ז חלק עליו וטען כי זו טעות, עכ"פ יתכן ואין לחלק בין הנוסח שב'על הניסים' לבין זה שלנו)

בעל 'ערוך השולחן'  (ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מנובהרדוק 1884-1908) בסימן תרע"ו סעיף ג' מנמק את הצורך באות ו', ומסביר כי הברכה היא על שני הניסים: נס שבשינוי חוקי הטבע, נס פך השמן, והנס השני בניצחון החשמונאים המעטים על הרבים.

אם נדייק בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג', הלכה א', אף שם מצוין נס הגבורה והעצמאות הממלכתית שחזרה לישראל, ובהלכה ב' מתואר נס פך השמן, ומשתמע מדבריו, כאמור, הצורך בתוספת ו', חיבור לשוני- רעיוני.

אשר על כן אולי ניתן להסביר לאור ההווה, דורנו- דור התקומה, דור בו אנו חווים את נס שיבתינו לארץ אבותינו, הארץ הקדושה נכרך עם נס/ניסי העבר הרחוק ע"י האות ו'.

כך אף יוצא מסיום 'על הניסים' בסידורו של רס"ג, עמ' רנ"ו, 'כשם שעשית ניסין לראשונים, כך תעשה לאחרונים ותושיענו בימים האלו כבימים ההם '! וכן אף אפשר לדייק מהמהר"ל ב'נר מצווה' שכרך את החיבור הלשוני עם זה הרעיוני כפי שעשה הרמב"ם כמובא לעיל.

הרב מ. כשר בספרו 'התקופה הגדולה'  (שנת תשכ"ח) העוסק בענייני גאולה בזמן הזה, מביא הצעה בסוף מאמרו לנוסח הברכה דנן, לאומרה בתוספת ו', לאור מלחמת ששת הימים ותוצאותיה שבהחלט הפן הניסי עולה ממנה וממילא בימים ההם ובזמן הזה!

הרב יצחק [בן הרב עובדיה] יוסף בספרו 'ילקוט יוסף', הלכות חנוכה, ב'סדר הברכות וההדלקה' הערה א' - סבור כי הנוסח צריך להיות נטול האות ו' מכיוון שהנוסח הוא 'שעשה' –לשון עבר, ואינו יכול להכרך עם 'בזמן הזה'- לשון הווה.

יוצא אם כן שראינו צדדים לכאן ולכאן, הדיוק הלשוני של תוספת ו' לרוב חובר לצד הרעיוני,

להלכה אנו אומרים את הנוסח נטול ו', ויתכן ובעז"ה בגאולה השלימה ה-ו' תהא חלק מהנוסח.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

בשבוע הבא יום עיון תורני-לשוני במצפה יריחו. נא הפיצו למעוניינים.

בס"ד

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

זאת חנוכה, יום ד', ב' בטבת תשע"ב

בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו

 

13:30  התכנסות

ר' אורן גמליאל

נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו"

הרב יעקב לויפר

"חשמונָאִי" או "חשמונַיי"?

14:40  אתנחתא מוסיקלית - הרב דוד כוכב

ר' אברהם נפח

"פחד יצחק"

הרב פרץ לוין

צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ"

 15:15  אתנחתא

הרב דוד כוכב

תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה?

הרב יהודה קרויזר

דברי ברכה מפי מרא דאתרא

16:00  תפילת המנחה

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים

ר' אוריאל פרנק

דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה

17:15  תפילת ערבית

 

הכניסה ללא תשלום                         עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

עדכונים לנהגים ולטרמפיסטים: 0527203297 או: u-frank@neto.bezeqint.net

רגע של עברית - מה לחג החנוכה ולמהדרין

 

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "המהדרין" אשר תשודר מחר, יום רביעי כ"ה בכסלו (21.12. למניינם) ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55.

 
ניתן לשמוע כבר עתה כאן: