יום שישי, 24 בפברואר 2012

מה,

שאלני תלמיד האם ניתן לפרש את "מה" בתורה כמו "וכי" בלשון חז"ל, כפתיחה לשאלה רטורית.
למשל: מה, תריבון עימדי?!

יום חמישי, 23 בפברואר 2012

מֶלֶט

ע"פ מילון אבן שושן:

בטון [מצרפתית] חומר בנין המורכב מצמנט, חול וחצץ בלולים במים.

 

מלט 

1. בירמיה מג, ט: טיט מעורב בסיד ובחול, המשמש כטיח בין אבני בנין.

2. כינוי רווח בדיבור לצמנט - אבקת בנין עשויה מטחינת אבני סיד ומעורבת בחומרי דבק שונים; חומר שגובלים אותו במים ומשהוא מתיבש הוא מתקשה ומתאבן.

 

צמנט [מלטינית: אבן מנופצת]

1. מלט  שחק של חומרים המעובדים בכבשן, שבהתערבו עם מים... יתקשה כאבן.

(2. 3. - בתחום רפואת השיניים)

 

v     בפירוש הראשון של "מלט" הלך אבן שושן בעקבות רד"ק ומצו"ד, אך רש"י מבאר אחרת:

 

ירמיהו פרק מג (ט)   קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט  בַּמַּלְבֵּן אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית פַּרְעֹה בְּתַחְפַּנְחֵס לְעֵינֵי  אֲנָשִׁים יְהוּדִים:

 

רש"י

וטמנתם במלט -  מ"ם זו יסוד נופל היא בתיבה, כמו מקום מעמד מעשה, ויסודו לט כמו וילט פניו   (מלכים א יט)   לאט אותה בתוך הטיט במלבן, במלט אנוולופמנטו בלע"ז [מ' קטן: החבאה, הלטה]:

  

רד"ק

במלט במלבן -  מלט הוא החומר שעושים ממנו הלבנים או חומר אחר מסיד ומחול.

במלבן במקום  שרפת הלבנים או במקום שעושין אותם ויונתן תרג' בטפיל בנינא:

 

מצודת ציון

במלט  -  כן נקרא החומר העשוי מסיד ומחול ובדרז"ל ואע"ג דעביד בהו המלטי  (בבא בתרא ו)   ופי'  שתיקן מקום הקורות בסיד:

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים

מסכת תענית דף ז עמוד ב - דף ח עמוד א

ואמר רבי  אמי: מאי דכתיב +קהלת י'+  אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל - אם ראית רקיע שקיהה  כברזל  מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין, שנאמר והוא לא פנים קלקל. מה תקנתן -  יתגברו ברחמים, שנאמר +קהלת י'+  וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה - כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא. ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד  [דף ח עמוד א]  שלמודו קשה עליו כברזל  - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר +קהלת י'+  והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה -  ירבה בישיבה, שנאמר +קהלת י'+  וחילים יגבר. ויתרון הכשיר חכמה - כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן, רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע  זמנין כנגד תורה נביאים וכתובים. ועייל לקמיה דרבא. רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו  כברזל  - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה - ירבה  עליו רעים, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה, כל שכן אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא. 

רש"י מסכת תענית דף ח עמוד א ד"ה שלמודו קשה

 והוא לא פנים קלקל -  שקלקלו הדור.  וכל שכן אם הוכשרו מעשיהן -  קודם לכן, והכי משמע: ויתרון הכשיר - ויתרון שהכשיר לחכמה, אם הכשירו מעשיהן מתחילה, שיבואו הגשמים - יותר  מבחיילים יגבר, שהן מגבירין חיילים ועומדין בתפלה בזמן שקלקלו.  [עמוד א]   שלמודו קשה עליו  כברזל  -  שקשה לו מרוב קושיות - בשביל משנתו שאינה סדורה לו, ואינו זוכר מה כתיב בה,  ולפיכך אינו יודע לפרק, אי נמי שגורסה בטעות, פוטר על החיוב ומחייב על הפטור, ומקשי עלה מדוכתא אחריתי, והכי משמע קרא: והוא לא, שאינו יודע שמועתו - מפני שפנים קלקל, שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא.

 ירבה בישיבה -  שיסדירו בני הישיבה משנתם, שנאמר וחיילים - בין תלמידים, שהן חיילות חיילות.

 ויתרון הכשיר -  כשסידר משנתו מתחילה.

 כנגד ארבעים יום שניתנה התורה -  שתתקיים בידו, והדר עייל קמיה דרבי יוחנן, למיגמר גמרא.

 כנגד תורה, נביאים, כתובים -  שהן עשרים וארבעה ספרים.

 שפנים קלקל -  שהראה לו פנים רעות.

 ירבה עליו רעים -  לפייס הימנו, שיסבור לו פנים.

 

אפ"ר:

פשט דברי רבא, "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל  - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" הוא:

כפי שמסביר רש"י "שהראה לו פנים רעות", כלומר הבעייה היא שהרב אינו מתייחס אל התלמיד יפה, ב"סבר פנים יפות"[1]. והפתרון לבעייה היא: "יַרבֶּה עליו רֵעים", ומפרש רש"י: "ירבה עליו רעים לפייס הימנו, שיסבור לו פנים". כלומר, מאמרו של רבא מטיל את האחריות על התלמיד, שעליו לדאוג לכך שיחס הרב אליו יהיה סביר ויפה.

שמעתי השבוע פירוש מעניין, על דרך הדרש, ש"הסברת פנים" כאן איננה חברתית-ריגשית אלא דידקטית, ומשמעות "פנים" כאן היא "פירושים" (כמו בביטוי "שבעים פנים לתורה"[2], "פנים לכאן ולכאן") דהיינו לימודו של התלמיד קשה עליו כי הרב ניסה ללמדו רק בדרך וב"פן" אחד, אך הפתרון הוא להסביר לתלמיד וללמדו ב"פנים" שונות ובדרכי הוראה מגוונות[3]. ולפי זה יובן הדימוי דווקא לברזל בביטוי "למודו קשה עליו  כברזל" (מלבד העובדה הפשוטה שדורשים את לשון הכתוב בקהלת[4] שנאמר בו ברזל), שאין זה מביע רק את עוצמת הקושי והנוקשות (וכמו "קשה כאבן"[5]), אלא לבטא גם את תכונת הברזל, שהוא מתגמש אם מחממים אותו, וכך "חום" ואהבה שיעניק המורה לתלמידו "ירככו" את מוחו ויסייעו לו להצליח בלימודים.

 

יתכן שבמקום נוסף נדרשה המילה "פנים" שבתי משמעויות אלו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב

+שמות ל"ג+  ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. אמר רבי יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה. איכא דאמרי, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני  הסברתי לך פנים - כך אתה  הסבר   פנים  לישראל, והחזר האהל למקומו.

רש"י

כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים -  והיינו דכתיב פנים בפנים.



[1] כדברי שמאי (אבות פרק א משנה טו) והוי מקבל את כל האדם  בסבר   פנים  יפות

[2] השוה: אבות ג משנה יא: וְהַמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה [שֶׁלּא כַּהֲלָכָה]; ותלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב   איש תאר - שמראה  פנים בהלכה; רש"י שם פנים בהלכה -  שמביא ראיה לדבריו. 

[3] וצ"ע כיצד ליישבו עם הלשון "יַרבֶּה עליו רֵעים".

[4] קהלת פרק י פסוק י אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה: 

 רש"י קהלת פרק י פסוק י 

 (י)   אם קהה הברזל -  חרבות צורים שקיהו פיהם וחדודם:

 והוא לא פנים קלקל -  ואינם לטושים ומרוטים  (יחזקאל כא)   למען היות להם ברק, אע"פכ וחיילים יגבר מגביר הוא במלחמה את גבורי החיילים לנצח:

 ויתרון הכשר חכמה -  ומעלת כשרון יש עוד לחכמה יותר מן הברזל אם תלמיד חכם משחיר פניו ברעב ואתה רואהו מסכן בין העשירים הרבה חיילים מתגברים על ידו ועל תתמה על ו"יו וחיילים  כי הרבה ווין נופלים כן בלשון עברית כמו  (תהלים נ)   אם ראית גנב ותרץ עמו  (שמות טו)   עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה והרבה מפורשים כזה:

אבן עזרא קהלת פרק י פסוק י 

 (י)   אם קהה -  אף כי קהה הברזל ולא קלקל פניו נחשת קלל אז יתיש כח הבוקע, ומלת יגבר כמו ינצחו כמו וגברתי את בית יהודה, וחיילים יגבר כמו כח כענין אלהים ה' חילי, אנשי חיל, ויתרון  הכשר חכמה, והענין שיש לחכמה יתרון על כל עצב כי תכשיר האדם ותיישרנו בלא עצבון והתשת כח וכשר הדבר פועל עומד מן הבנין הקל והכשר פועל יוצא מן הבנין הכבד הנוסף:

[5] והשוה לדימויים "קשה כברזל"

מסכת תענית דף ד עמוד א

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט - נבט. ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה,  שנאמר +ירמיהו כ"ג+  הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה  כברזל  - אינו תלמיד חכם, שנאמר +ירמיהו כ"ג+  וכפטיש יפצץ סלע. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון  מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה - דכתיב +דברים ח'+  ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר  +קהלת י"א+  והסר כעס מלבך וגו'. 

רש"י מסכת תענית דף ד עמוד א ד"ה ברזל - קפדנים

כאש - שמחמם כל גופו. בוניה -  תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו.  ברזל -  קפדנים וקשים  כברזל. 

במסכת מנחות דף צה עמוד ב    אמר רבה: הקשה אדם קשה שהוא קשה  כברזל , ומנו? רב ששת.

רש"י: הקשה -  בתירוץ זה.  אדם קשה -  חכם ומחודד לחתך הלכה  כברזל . 

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

רש"י מוקשה לפי נוסח הדפוסים המצויים והמשובשים

 

רש"י שמות פרק א (כ - כא)    וייטב  -  הטיב להם. וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה,  כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, כגון וייטב אלהים  למילדות, וירב בבת יהודה  (איכה ב ה), הרבה תאניה, וכן ויגל השארית  (דברי הימים ב' לו כ)  ,  דנבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב  (שופטים טו ד), הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו  לשון הפעיל את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון  (ויקרא י כ)    וייטב בעיניו, לשון הוטב, וכן וירב העם  (פסוק כ)  , נתרבה העם, ויגל יהודה  (מלכים ב' כה כא)    הגלה יהודה, ויפן כה וכה  (ב יב)  , פנה לכאן ולכאן.

ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן  מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, היו"ד אות שלישית בו:

שאול שאלו: הכיצד רש"י סבור שהשורש של "וילך" הוא "ילך"? וכי אינו יודע שהשורש הוא הל"ך?!

ועוד צ"ע, מה פשר הכפילות: לאחר שאמר "שאינן  מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן", מדוע הוצריך לחזור ולומר "היו"ד אות שלישית בו"?

תשובה לשתי השאלות ימצא המעיין בספר עיונים ברש"י של הרב גולד, שכמו במקרים רבים, העיון בדפו"ר ובכתי"י יביא את הלומד לעמוד על דברי רש"י באמת.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

על חיות חכמות ועל מיילדות עבריות

על חיות חכמות ועל מיילדות
 
שמות פרק א, יט: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
אונקלוס מתרגם: ואמרא חיתא לפרעה: ארי לא כנשיא מצריתא יהודיתא ארי חכימן אנין עד לא עלא לותהון חיתא ילדן.
ראשית, נעיין בתרגום הַמְיַלֶּדֶת, הַמְיַלְּדוֹת - חיתא, ואח"כ בתרגום חָיוֹת - חכימן.
 
מְיַלֶּדֶת
השם המקראי, השגור גם בלשון העברית בימינו, למי שמסייעת לאשה ההרה ללדת, הוא: מְיַלֶּדֶת. הטעם לשם זה נתבאר בפירוש רש"י (בראשית מ, כ):
יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה - יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן (יחזקאל טז ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך, וכן (ויקרא יג נה) אחרי הוכבס את  הנגע, שכיבוסו על ידי אחרים.
אונקלוס מתרגם בכל מקום מְיַלֶּדֶת לארמית: חיתא, וכן הוא בסורית ובמנדעית (מילון ארמית בבלית של סוקולוף, עמ' 455).
יש הבחנה בניקוד בין צורות היחיד והרבים:
מְיַלֶּדֶת (כבבראשית לה, יז) - חָיְתָא
מְיַלְּדוֹת (כברישא של פסוקנו) - חָיָתָא
לפיכך, נראה לגרוס בסיפא של פסוקנו: חָיְתָא (יחידה), אך בתאג' מובאת גם נוסחה אחרת, שאין בידי לפרשה: חָיָתָא (רבות).
 
ומה המצב בעברית של חז"ל? השם המקראי "מְיַלֶּדֶת" איננו בשימוש בלשון חכמים , ובמקומו קמו שני תחליפים: חיה וחכמה.
 
חיה חייתית
שם העצם "חַיָּה" בעברית המקראית , משמעו בעל חיים (וכמורגל בלשוננו), ותמיד מודגשת היו"ד בדגש חזק, גם בנסמך ("חַיַּת-" ) וגם ברבים ("חַיּוֹת" ).
השם הארמי המקביל הוא: "חַיְתָא" (המוכר לקוראי שמו"ת כבר מבראשית פרק א', ומוכר עוד יותר מהשיבוץ המקראי מדניאל ב, לח ששיבץ ר"י נג'ארה בפיוטו –ה ריבון עלם ועלמיא: "חֵיוַת בָּרָא" , שאינו אלא "חַיּוֹת הבּר", "חַיּוֹת הַשָּׂדֶה" ), השונה בניקוד האות ח' מ"חָיְתָא" המיילדת (ע"פ התאג').
 
חיה אנושית
בלשון חכמים נולדו שתי "חיות" חדשות, שאינן בעל חיים, אלא יש בהן "רוח ממללא" (אמנם, להלן נראה כי יתכן שהן נולדו כבר בתורה).
שנינו במסכת חולין (פרק ד משנה ג, דף עא עמוד א):
"האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו..."
ברור שאין מדובר על התערבוּת רפואית במהלך לידת אשה מצד חית השדה, אלא על אשה מיילדת הנקראת "חיה", בדומה ל"חָיְתָא" בארמית כנ"ל. את ההקבלה בין לשון התורה ולשון חכמים רואים היטב בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"ד ה"ב, דף סה טור ד ):
רבי בא בשם רב חסדא: שלשה הן שהן נאמנין על אתר: חיה ושיירה והמטהרת חברותיה. חיה - ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה...
 
הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּו
אך, ישנה "חיה" אנושית נוספת, שאינה אלא האשה היולדת בעצמה. גם כאן לא הסתפקו חז"ל בשם המקראי "יוֹלֶדֶת" (כמו בויקרא יב, ז; אונקלוס: "יָלֵידְתָּא") שהמשיך לתפקד גם בלשון המשנה , אלא הוסיפו לצידו את השם (הרב-משמעי) "חיה", כפי שמצינו ב"ויכוח דת" עליו מסופר בבראשית רבה (וילנא, פב, ח) 
"שני תלמידים מִשֶל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם: אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו: בניה אנו ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד את  עצמו לדעת. אמר להם: שלשה שאלות אני שואל אתכם, אם השיבותם לי הרי מוטב, ואם לאו הרי אני משמד אתכם... אמר להם: מהו דין דכתיב (בראשית לה, יז) וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ [וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן]? אמרו לו: כך ממסמסין  נפשה של חיה ואומרים לה בשעת הלידה אל תיראי כי בן זכר ילדת. אמר להם לא כך דרש (רבי ) יהושע רבכם, אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו
את צורת הרבים "חיות" במשמעות זו אפשר למצוא בתלמוד הירושלמי (כלאים פ"ט [דף לב טור ב]):
...תלת עשרה שנין חשש בשינוי אמר רבי יוסי בי רבי בון כל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה עובר' בארץ ישראל... באותה שעה אמר אי לכם חיות שבארץ ישראל אי לכם עוברות שבארץ ישראל...
 
א"כ, לצד ה"חַיָּה" המקראית נוספו שתי חיות אנושיות: היולדת והמיילדת. לפי מילון אבן שושן, ה"חַיָּה" האנושית והבלתי אנושית, הן הומו-נימיות , אך יש המבחינים  בניקוד בין "חַיָּה" ובהמה (ח' פתוחה ודגש ביו"ד), לבין "חָיָה" אנושית (ח' קמוצה ויו"ד רפה) .
 
איזו חיה?
מפורסמת המשנה בפרק "יום הכיפורים" (יומא פ"ח מ"א, דף עג, ב):
"והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין".
וכך כתב שם ר"ש העדני, בפירושו "מלאכת שלמה":
"חיה" – שם משותף ליולדת ולמילדת... וכל אחד יתפרש לפי הענין, ובכאן היא היולדת" .
לא הכל מכירים את פירושו המפתיע של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק שהציע לפרש גם כאן (בדומה למשנה בחולין) ש"חיה" היינו מיילדת! והתירו לחיה זו נעילת נעלי עור נוחות ביו"כ, כדי שתוכל ללכת בקלות ולהגיע לסייע ליולדות (אך האשה היולדת – יתכן שאסורה בנעילת הסנדל, גם לדעת ר' אליעזר ).
 
לאחר שהבננו שהתרגום הארמי הקבוע של המיילדות הוא חיתא (וכך תורגם גם בראש פסוקנו ובסופו), נפנה לתרגום הביטוי "כִּי חָיוֹת הֵנָּה".
 
"כִּי חָיוֹת הֵנָּה"
למאמר האמצעי מבין שלושת מאמרי שפרה ופועה בפני פרעה:
1. "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת,
2. כִּי חָיוֹת הֵנָּה,
3. בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
 מביא עמוס חכם (דעת מקרא) ג' פירושים:
 
פירוש א': חָיוֹת – מלאות כח חיים, ולכן יולדות בקלות ללא עזרה.
פירוש ב': חָיוֹת – דומות לחיות השדה, שיולדות ללא עזרה.
פירוש ג': חָיוֹת – יולדות בקלות ובמהירות, "וזכר לדבר בלשון משנה (יומא פ"ח מ"א) "חיה" - יולדת".
 
אגב, ע"פ דבריו, המסורה הבחינה בין המילה "חָיוֹת" כאן לבין המילה "חַיּוֹת" [ובהמות], כדי להורות על בידול המשמעות (אף לפי פירוש ב'). על הקורא בתורה להקפיד לבצע בידול זה, כי יתכן שיש להחזיר את המחליף בהמות במיילדות. מי שנוהג לקרוא קמץ כמו פתח (כבמבטא המכונה "ספרדי"), עליו לדייק ולהבחין בין הדגוש לרפה.
 
עתה נעיין בסוגיית התלמוד הבבלי במסכת סוטה דף יא עמוד ב
ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו' - מאי חיות? אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה? אלא, אמרו לו: אומה זו כחיה נמשלה, יהודה -  גור אריה, דן - יהי דן נחש, נפתלי - אילה שלוחה, יששכר - חמור גרם, יוסף - בכור שור, בנימין - זאב יטרף; דכתיב ביה - כתיב ביה, ודלא כתיב ביה - כתיב: מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו' (יחזקאל יט). 
רש"י:
אי נימא חיות ממש - מילדות.
כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת.
דכתיב ביה כתיב ביה - מי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו, ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד: מה אמך לביא בין  אריות רבצה, אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה.
 
מסקנת התלמוד כפירוש ב' הנ"ל. ומהו הפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש"? אין זה כאחד הפירושים הנ"ל, אלא לפנינו פירוש רביעי, המתבסס על כך שחז"ל קוראים למיילדת בשם "חיה" , כלומר: כוונת שפרה ופועה היא לומר שהיולדות העבריות בקיאות ליילד, שהרי הן משמשות רבות בתפקיד ה"חיה", המיילדת, ולכן בטרם תבא אליהן המילדת וילדו.
 
בעל "שכל טוב"  על אתר כותב:
כי חיות הנה - כלומר בריאות הנה בשעת לידתן...
בטרם תבא אליהן המילדת וילדו - שהן מסייעות בעצמן,
וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת: חיה.
כנראה שכדי להימלט מקושיית התלמוד "אטו חיה - מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה?!" הוא שילב בפירוש ד' את פירוש א'.
בדומה לדבריו כתב כמה שנים לפניו, רש"י:
כי חיות הנה - בקיאות כמילדות. תרגום מילדות חיתא.
ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט) , זאב יטרף (שם כז) , בכור שורו (דברים לג יז) , אילה שלוחה (בראשית מט כא), ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח)  ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב)  מה אמך לביא.
רש"י חותם בדרשת התלמוד (כלומר כפירוש ב' הנ"ל), אך הוא פותח במה שנראה כפירוש פשוטו של מקרא, כלומר כפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש" (פירוש ד').
 
השוואת דברי רש"י עם דברי ה"שכל טוב" מעלה כמה שאלות:
 למה רש"י מבסס את פירושו על התרגום הארמי הקבוע "חיתא", ולא על לשון "רבותינו הקורין בדבריהם למילדת: חיה" (כ"שכל טוב"). האם לא עדיף להביא ראייה מ"חיה" העברית על המילה "חָיוֹת" העברית?!
 ועוד קשה, דווקא ההסתמכות על התרגום מעלה תמיהה: הרי אונקלוס לא תרגם כאן חָיוֹת – חיתא, אלא: חכימן! (שאלת ר"מ לונשטין, בספרו "נפש הגר").
 
בעל "נפש הגר" מסביר שאונקלוס פרש כפירוש ד', אך אילוּ תרגם כהרגלו "ארי חָיְתָא אינין", היו עלולים לטעות ולהחליף בין "חָיְתָא" (מְיַלֶּדֶת) לבין "חַיְתָא" ("חַיָּה", בעל חיים) ולחשוב שהוא מפרש כפירוש ב', וכמסקנת התלמוד. לכן תרגם "חכימן", שתרגומו המילולי הוא "חֲכָמות".
למילה "חֲכָמָה" מביא אבן שושן במילונו שלוש הגדרות: 1. בעלת שכל, פיקחת.  2. מומחית, בעלת ניסיון.  3. כינוי למיילדת.
שתי ההגדרות הראשונות מסתמכות על לשון המקרא, והשלישית על לשון חז"ל, כמובא במסכת שבת (פרק יח מ"ג, דף קכח, ב ):
ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה [רש"י: חכמה – מילדת. ר' עובדיה מברטנורא: חכמה - מילדת בקיאה] ממקום למקום ומחללין עליה את השבת.
 
יתכן שרש"י בפרשו כאן "בקיאות כמילדות" התכוון לפרש ש"חכימן" שבתרגום אונקלוס היינו בקיאות (הגדרה 1 או הגדרה 2). ויתכן שכוונת אונקלוס להגדרה 3 (כך סובר "נפש הגר").
אגב, ר"נ אדלר (בפירושו "נתינה לגר" על פסוקנו) המליץ על "חכמה" זו את לשון מאמר חז"ל (תמיד דף לב עמוד א): "איזהו חכם - הרואה את הנולד"...
    
לאור האמור, אולי מובן מדוע רש"י הסתמך דווקא על התרגום, וכוונתו היתה שנמשיך ונשאל את השאלה המתבקשת הנ"ל של "נפש הגר", ואז נבין שרש"י, כשהכריע לפרש פשוטו של כתוב כהוה אמינא שנדחתה בתלמוד, התבסס על התרגום שקדם לתלמוד .

יום רביעי, 11 בינואר 2012

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - הקלטות שמע





בשעטו"מ ניתן להאזין לשיעורים מיום העיון בחנוכה תשע"ב בקישורים האלה בימים הקרובים.

בהמשך יתאפשר הדבר דרך האתר "מענה לשון".

הורדת ההקלטות:

ר' אורן גמליאל
נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו"
הרב יעקב לויפר
"חשמונָאִי" או "חשמונַיי"?
ר' אברהם נפח
"פחד יצחק"
הרב פרץ לוין
צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ"
הרב דוד כוכב
תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה?
הרב יהודה קרויזר
דברי ברכה מפי מרא דאתרא
הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין
נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים
ר' אוריאל פרנק
דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה

יום רביעי, 4 בינואר 2012

מעשה בפזמון שכלל לא עלה על דעתו של המשורר

את הפיוט "אבותי כי בטחו", הנאמר ע"י יהודי אשכנז בסליחות לי' בטבת, חיבר ר' אפרים "הגדול" בר יצחק בר אברהם מרגנשׂבורג (נפטר: ד'תתקל"ה / 1175).

תוכן הבית הראשון: כאשר בטחו אבותינו בה', הצליחו; אך ממתי שהתעלמו ממנו, הִדרדרו.

בחלק מהסידורים מסומן "אבותי" לאחר כל בית (כגון בסידור תפילת כל פה, ובמהדורה הישנה של סידור קורן) להורות שיש לחזור על המשפט הראשון. אך באופן זה, כשמוסיפים אותו לחלק מהבתים, ללא ההמשך, יוצרים טקסט תמוה ביותר, כגון:

·        "משול אל בית המרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

·        "רבה רעתם כעץ עושה פרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

 

לפיכך, נראה שאין לומר את הצלע הראשונה בלבד ("אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי"), אלא להמשיך עד לסיום משפט שלם בעל משמעות (לפחות עד "פרי", אם לא עד "העשירי" שבסוף הבית).

אך יותר נכון לא לומר כלל את ה"פזמון" (וכך תוקן במהדורה החדשה של קורן), וזו היתה כנראה כוונת המחבר, לחתום כל בית בפסוק, ובלי לחזור על פזמון כלל!