יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

דור הפַּלגה

פרשת דור הפַּלגה מתארת את בניית העיר ומגדל בבל,

שנקטעה באיבהּ על ידי ה' שהֱפִיצָם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ באמצעות בלבול שפתם.  

מֶה היה המצב הלשוני לפני סיפור זה?

נחלקו חכמינו בביאור הפסוק הפותח: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"

ובמהות בלבול הלשונות:

הדעה הרווחת בקרב המפרשים היא שהעברית היתה שפת כל העמים,

עד שהשכיחהּ ה' מפיהם, ובדרך נס נוצרו אז כל השפות.

בדרך זו הולך מדרש תנחומא האומר:

"שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקודש, ובו בלשון נברא העולם.

אמר הקב"ה: בעולם הזה, על ידי יצר הרע חָלקו בריותי, ונחלקו לשבעים לשון,

אבל לעוה"ב מַשוִין כולן כָתף אֶחד לקרוא בשמי ועובדין אותי".

 

רבי יוסף בכור שור, מפרשני הפשט בצרפת, במאה השתים עשרה למניינם,

העדיף את הדעה המוזכרת בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה,

שאיננה מייחסת לָעברית קדימה בַזמן על שאר הלשונות,

ולפיה כבר לפני דור הפלגה היו כולם מדברים בשבעים לשון!

אם כן, מהו שאומר ה' "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"?

פירוש הדבר: כּל אומה שכחה את כל שבעים השפות, פרט לַשפה הָאחת שנותרה בפיה.

רבי יוסף בכור שור מסביר את יתרון פירושו בכך ש"אין נראה לומר לפי הפשט שעכשיו נבראו להם לשונות".

בין כך ובין כך, יש לשאול

האם פרשה זו נכתבה רק כדי להסביר כיצד נולדו הלשונות, ונפוצו משפחות הגויים על פני כל הארץ?!

מה יכול להיות המסר של פרשה זו?

פרופ' יהודה אליצור, זכרו לברכה, באר

כי פרשת דור הפַּלגה היא הקדמה לסיפורי האבות:

בוני המגדל אמרו "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם",

הם התיימרו להכריז בשרירות ליבם שהם קהל נבחר.

עשיית שם במקרא היא לשון "בחירה".

כשיבטיח ה' לאברהם אבינו "ואגדלה שמך"

הרי הוא כאומר: אני הוא הבוחר, ובך בחרתי,

ולא באנשי בבל שהחליטו לעשות שם לעצמם.

כהקדמה לפרשת "לך לך... אל הארץ אשר אראך",

מספרת לנו התורה על אנשי בבל שנסעו מִקֶּדֶם ומצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר

ועל דעת עצמם בנו שם מגדל, ששימש בעיני עובדי האלילים, היכל מפגש בין אל ואדם.

הפירוש האלילי של השם "בבל" הוא: באב-אילי באכדית (או באב אילון, בשפות אחרות), דהיינו "שער האל".

על שם יומרני זה לועגת התורה ואומרת:

אין זה שער האל כי אם שער הבלבול:

"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל - כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ".

התורה דורשת כאן את השם בָּבֶל, תוך כדי עקירת משמעו המקורי והאלילי.

 

כפי שעוד יסופר בפרשת סולם יעקב,

מקום המפגש בין שמים וארץ אינו בבבל, אלא בְאֶרץ הבחירה,

בָאָרץ אשר יַראה ה' לאברהם בחירו.

א-ל האמת היחיד   שוכן בארץ בחירתו, ארץ הצבי.

שם בית אל ושם שער השמים.

 

נחתום בחזון צפניה:

"כִּי אָז אֶהְפּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

כנגד הגאווה האנושית, והאלילות, שהביאו לְפירוד החברה האנושית וְלַפּיצול הלשוני והתרבותי שלה,

צופה צפניה כי החברה האנושית תשוב אל ה', ורק אז תשוב האחדות לשרור בקרבה:

הן האחדות הלשונית: שָׂפָה בְרוּרָה, לשון הקודש,

והן ההתרכזות סביב מוקד אחד גבוה,

בהר ה' ייראה, המקום אשר בחר ה',

שאליו יבואו כל האובדים בארץ אשור

ואליו ינהרו כל הגוים.

במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום

 

מקורות:

E     בראשית יא, א-ט

E     צפניה ג, ט

E     ירושלמי מגילה פ"א ה"ט (עמ' 748 במהדורת האקדמיה ללשון העברית)

E     מדרש תנחומא (נח סימן יט; מהדורת ורשה)  

E     ר' ברוך הלוי אפשטיין, תורה תמימה לבראשית יא, הערה א

E     ר"א סמט, עיונים בפ"ש, סדרה א, עמ' 30

E     נחמה, עיונים בספר בראשית, עמ' 77

E     יהודה אליצור, ישראל והמקרא, עמ' 44 – 48

E     ד"ר יחיאל בן נון, ארץ המוריה (שיעור במכללת הרצוג של בנו, ר' יואל, מנחם אב תשע"ב)

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

מענה לשון לפרשת בראשית

באיזו לשון דיברו אדם וחוה?

האם העברית היא אם כל הלשונות?

לאחר שאדם הראשון מכיר בעובדה שהאשה נבראה מצלעותיו, בשר מבשרו,

מנמקת התורה את שם האשה:

"לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זּאת".

על כך נאמר במדרש בראשית רבה:

"מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש".

ממדרש השם המקראי איש-אשה מסיק המדרש שלשון המקור שבה ניתנה התורה לישראל היא הלשון העברית.

ואם אנו חשים שעובדה זו ברורה מאיליה ואין צורך לאומרה או להוכיחה, יש לזכור כי מעמדה של הלשון העברית בזמן חז"ל היה מעורער, ושתי שפות איימו לרשת את מקומה:

הארמית ממזרח והיוונית ממערב.

היהודים בערי הגליל בזמן התנאים, לא דיברו עברית, והם התקשו לבטא כהלכה את התפילה וקריאת התורה.

רבן שמעון בן גמליאל אף הכשיר ספר תורה הכתוב ביוונית, בדורשו את ברכת נח ליפת:

יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - יפיותו של יפת יהא באהלי שם.

אפשר שהמדרש המוכיח שהתורה ניתנה בלשון הקודש נועד לעודד את העם העברי לדבר עברית, ולכל הפחות להשתמש בה כלשון קודש, לִתפילה וּלתורה.

אמנם, ממדרש זה אין להסיק שהעברית היא אם הלשונות, כי אם שהיא הלשון שבחר בה ה' לתת תורה למשה בסיני.

לפיכך אין זה מפליא למצוא בתלמוד הבבלי את דעת רב: "אדם הראשון - בלשון ארמי סִפֵּר".

זאת ועוד, במדרש תנחומא מדייקים מהכתוב "ויקרא להם שמות" – ולא "שֵם" בלשון יחיד - שאדם הראשון העניק לבעלי החיים שמות בכל שבעים לשון!

 

ברם, בהמשך המדרש מובאת דעתו של רבי סימון:

"כשם שניתנה התורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש"

כראייה לכך שלשון הקודש היא אם כל הלשונות, מצביע ר' סימון על העובדה שבַיוונית ובארמית אין שְמות האיש והאשה לשון נופל על לשון כמו בעברית: בִיוונית איש הוא "אנתרופי" ואשה היא "גיני"; וכך בארמית: איש "גברא", ואשה "אתתא".

רבי סימון מניח שגם סוף הפסוק "לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה" - הוא חלק מדברי אדם הראשון, ומדרש שם זה לא יכול היה להיאמר במקורו ביוונית או בארמית.

אמור מעתה, הואיל והאדם דיבר עברית, כנראה שהבורא דיבר עימו גם כן בעברית.

אך מניין למד רבי סימון שבעברית גם נברא העולם?

זאת ועוד, ישנן שפות נוספות שבהן יש דמיון לשוני בין שמות האיש והאשה, כמו במואבית ובלטינית.

לכן נראה כי אין הכרח להבין את דברי ר' סימון כקביעה היסטורית על שפת אדם הראשון.

יתכן, שמטרת ר' סימון היתה להתמודד דווקא עם היוונית והארמית, שתרגומי התורה ללשונות אלו היו פופולאריים מאוד בזמן חז"ל, ואף קראו בהם בבתי הכנסת. כנגד זה מדגיש רבי סימון את עליונות העברית:

לא הארמית ולא היוונית, כי אם הלשון העברית - היא שנבחרה על ידי נותן התורה,

ובה דיבר, כביכול, בורא העולם אשר במאמרו ברא שחקים.

 

יתכן גם כי ר' סימון מביע את השקפתו על מהותה של העברית:

בשונה משאר הלשונות שהן רק "הסכמיות", ומטרתן הבלעדית היא תקשורתית -- העברית היא לשון קודש, לשון שמבטאת את הקודש בעולם,

לשון שבכוחה לברוא עולם, למי שיודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.

לדוגמה, המתבונן בַשמות איש ואשה בלשון הקודש, יוכל למצוא את הקשר המהותי ביניהם, הבא לידי ביטוי באותיות המשותפות א' וש',

וגם את הייחוד של כל אחד מהם, המתבטא באותיות המיוחדות: י וה'.

ומכאן בנין אב לכלל לשון הקודש, שיש בה לשון נופל על לשון: רובדי משמעות של דרש רמז וסוד, מתחת לפשט הלשון.

שבת שלום

 

מקורות:

E     תלמוד בבלי מסכת ברכות נה, א, מגילה ט, ב וסנהדרין לח, ב

E     בראשית רבה פרשה יח ופירוש ידי משה שם

E     תנחומא דברים סימן ב; מהדורת ורשה ע"פ בראשית ב, כ

E     רמ"מ כשר, חומש תורה שלמה, ירושלים, תשכ"ט, עמ' רמו, הערה רצד בשם: ר' אהרן מרקוס, קסת הסופר, תל אביב, תשל"א, עמ' 143.

E     פרופ' ש' קוגוט, "לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זּאת - האמנם אטימולוגיה עממית?", תרביץ נ"א (תשמ"ב), עמ' 293 - 298.

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

ליתיב תעניתא לתעניתא

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב

כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף יב עמוד ב

רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. [ו]אמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. מאי תקנתיה? - ליתיב תעניתא לתעניתא.

 

המשפט "ליתיב תעניתא לתעניתא" מופיע בסוף סוגיית תענית ביום שבת, ומשמעותו, בניסוחו של הרמב"ם:

"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה ואפילו בשבת... והמתענה בשבת, מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת". 

השאלה היא מהי משמעותו המדוייקת של ביטוי זה. ישנן שלוש אפשרויות לנתח את שורשו של הפועל "ליתיב" (שזמנו: "עתיד", וגופו הדקדוקי: "נסתר"):

1. ית"ב (=יש"ב העברי), בבנין קל, כגון:

"...והוה יתיב על גבי קרקע. אמרו ליה: ליתיב מר אכרים וכסתות!" (בבלי מועד קטן טז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 84 - 86.

2. שורש יה"ב/נת"ב (=נת"ן העברי), בבנין קל, כגון:

"כל דיהיב ליה - ממיטב ליתיב ליה" (בבלי בבא קמא ז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 81 - 83.

3. שורש תו"ב (=שו"ב העברי), בבנין אפעֵל, כגון:

"רב  שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא - לותיב ממתניתין!" (בבלי ראש השנה כח, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 87 - 88.

האפשרות השלישית לכאורה איננה מתקבלת על הדעת, כי הצורה היתה צריכה להיות: "לותיב" או "ליתוב" (עיין דיקא נמי, שם; וכן בעמ' 197).

ברם, העובדה ש"אין לו חבר" איננה פוסלת לגמרי את האפשרות להסביר כך, וכשם שבעבר ובבינוני פועל יש שתי חלופות, תחילית צרויה או חלומה, כך גם בעתיד.

האפשרות הראשונה מפתה מאוד, במיוחד לאור מטבע הלשון המצוי במקומות אחרים: "ליתיב בתעניתא" (בבלי שבת קט, ב), "בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא" (בבלי תענית ח, ב). וכך מתרגמים כל מהדורות התלמוד המבוארות וכן בעלי המילונים.

דא עקא, בכל המקומות שמטבע הלשון של "ישיבה בתענית" מופיע בארמית לא נמצא "תעניתא" ללא שתקדם לה אות היחס ב' (כנ"ל), או מספר התעניות: "יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא" (בבא מציעא לג, א), "יתיב מאה  תעניתא  אחריני" (שם פה, א), "יתיב רבי תלת תעניתא" (חולין פז, א).

בנוסף, לא מובן כיצד ליישב את כפל הלשון "ליתיב תעניתא לתעניתא".

מבחינות אלה עדיפים הפירושים האחרונים: מי שהתענה בשבת, עליו לתת או להשיב "תענית לתענית", דהיינו בנוסף לתענית בשבת, או במקום התענית שהתענה בשבת. (כפירוש זה רשמתי בין השיטין במסכת ברכות שלי שלמדתי בכיתה ט' מפי מו"ר הרב זוהר מיכאלי נר"ו, בעמח"ס צוהר לתיבה על כללי התלמוד).

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

דברים כ, יט  "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".

אונקלוס (שתרגם "ארי לא כאנשא אילן חקלא") הבין זאת כשאלה רטורית[1].

 

 

האם יש כאן מילת שאלה המורה במפורש על כך שזוהי שאלה?

  • אולי המילה "כִּי" היא כמו "וכי" או "כלום" בלשון חז"ל.

ונראה שזוהי כוונת רש"י הכותב על אתר:

"כי האדם עץ השדה -  הרי 'כי' משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר[?!] למה תשחיתנו[?!]".

וכיו"ב כותב ר"א אבן עזרא בשם "מדקדק גדול ספרדי" ש"אמר, כי חסר ה"א. וכן הוא, 'הכי האדם  עץ השדה'".

  • האם הבנה זו מתאימה לדברי רש"י בפירוש התלמוד?

בראש השנה דף ג עמוד א ד"ה כדריש לקיש כותב:

"כי בארבע לשונות משמש  במקרא, פעמים בא במקום אם, פעמים בא במקום דילמא - שמא, פעמים בא במקום דהא - שנותן טעם לדבר, פעמים בא  במקום אלא וסותר את דבור שלפניו...

דילמא - כגון כי תאמר בלבבך  (דברים ז)   - שמא  תאמר: רבים הגוים האלה - לא תאמר כן, לא תירא מהם, כי תאמרו מה נרדף לו  (איוב יט)   כי תאמרו מה נאכל בשנה  השביעית  (ויקרא כה)   כי תראה חמור שונאך וחדלת  (שמות כג)   (כי תראה והתעלמת), והרבה כאלו - לשון  שמא  הן. 

ועוד כתב במסכת גיטין דף צ עמוד א ד"ה כי משמש בארבע לשונות:

"במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר... וכן הרבה במקום פן כי  תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו' אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם  לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי  תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל  כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן".

  

איוב פרק יט  (כח)   כִּי  תֹאמְרוּ   מַה   נִּרְדָּף   לוֹ  וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי:   (כט)   גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן <שדין>  שַׁדּוּן : 

רש"י איוב פרק יט פסוק כח ד"ה (כח) כי

(כח)  כי  תאמרו   מה   נרדף   לו  -  כמו (דברים ז)  כי תאמר בלבבך שהוא משמש לשון דילמא כלומר ושתהיו נותנים לבכם  לחמול ולומר למה נרדפנו:  ושרש דבר -  הנמצא בו מה היא לעולם לא תעלה בלבבכם הטובה הזאת שרש דבר על מה  הוא עומד: 

      

דברים פרק ז פסוק יז   כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: 

יח  לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: 

כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם 

     

רש"י דברים פרק ז פסוק יז  כי תאמר בלבבך -  על כרחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן,  לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם:

 



[1] ולא כך הבין רבי יוחנן שאמר (כמובא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א):  "מאי דכתיב 'כי האדם עץ השדה', וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא..."

וגם בבראשית רבה (פרשה כו, ו) מסבירים רבנן שהכתוב בא להשוות בין האדם לעץ השדה: "מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". וכן מפורש בזוהר (פרשת ויקרא, דף כד עמוד א): "מנלן דאדם עץ אקרי דכתיב: כי האדם עץ השדה".

כך גם מפרשים רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן, ואכמ"ל.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

רגע של עברית - תורתו אומנותו

שלום רב,
א.

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "תורתו אומנותו"

המשודרת היום, יום ראשון ח' באלול (26.8.12 למניינם)

ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55. 

 
ניתן לשמוע גם בקישור זה:
ב. המעוניין להרחיב בנושא מוזמן לקרוא את מאמרי:  "תורתו אומנותו - מלשון חז"ל ועד לשון ימינו", המעיין, טבת תשע"א - בקישור זה:
 
 
אוריאל פרנק
המלצה: בקרו באתר שלי "מענה לשון" www.maanelashon.blogspot.com
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.
 
 
 

 

Click to Enlarge Picture :: לחצ/י להגדיל התמונה תורתם אומנותם. צילום: רשת מורשת פזית מגן

אוריאל פרנק - על "תורתו אומנותו"


תאריך שידור: ח' באלול תשע"ב 26.08.2012

יום שני, 20 באוגוסט 2012

אימתי הוא "עֵת רָצוֹן"?

בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא[1]:

"א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).

רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".

עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו[2]. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד, ושכך הובן ביטוי מקראי זה ע"י חכמים, ניתן להוכיח ממעשה המובא בתלמוד הבבלי[3] ומדרשת הכתוב בתלמוד הירושלמי[4].

מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת  הציבור? אולי "עת רצון" זה הוא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, או זמן הדלקת נרות שבת[5], או שעת "רעוא דרעוין"[6]? אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או על פי קבלה מרבותיהם[7] - נקבל; אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:

נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני". מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, כוונתו לזמן תפילתם של רבים[8].

כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[9]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם.

 

 

הערות: בגירסה 2 של קובץ  יומי דקדוקי פרק א, בארכיון מענה לשון

יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

אלף בית של פרשנות ובלשנות

מתוך הדף היומי של שבת האחרונה (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד ב):

ונשף אורתא הוא? הא נשף צפרא הוא! דכתיב  +שמואל א' ל'+ ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מאי לאו מצפרא ועד ליליא! - לא, מאורתא ועד  אורתא. - אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב! - אלא אמר רבא: תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא. 

הקושיה המוחצת "אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב!" לא הרתיעה את רבא (שמפורסם בתלמוד בהתמחותו בענייני לשון), והוא תרץ בפשטות: "תרי נשפי הוו", כלומר, אין הכרח לפרש כל מילה בפירוש יחיד, אלא כל "נֶשֶף" לגופו. כשם שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כך לשון ספר שמואל לחוד ולשון תהלים (קיט, קמז) לחוד, ובכל טקסט יש לפרש את המילים לפי הקשרם!