יום שלישי, 1 בינואר 2013

טעימה נוספת מיום העיון במצפה יריחו הועלתה לאתר

העליתי עתה לאתר "ארכיון מענה לשון" את תמסיר הרצאתו של ד"ר רפאל זר. והנה גם כמה מילים מלוות:
 
כתר ארם צובה הוא כתב היד המקראי המוסמך ביותר שבידינו. ליצירת כתב היד חברו שניים: סופר האותיות והנקדן. האחרון הוסיף את המסורה, את הניקוד ואת הטעמים. אבל תפקידו של הנקדן כלל גם הגהה של עבודת הסופר, וכך אנו עדים לשרידי מחיקות ותיקונים בגוף הכתר. התיקונים ברובם הם הוספה או מחיקה של ו"וין ויו"דין, אבל סימני מחיקות ותיקונים קיימים בכל שאר מרכיבי הטקסט: המסורה הקטנה, המסורה הגדולה, הניקוד, הטעמים והגעיות. אפשר שרבים מהתיקונים נעשו ביד שלישית, דהיינו לאחר פעולתו של הנקדן.
פעמים רבות ניתן לשער ברמה גבוהה של סבירות מה כתבה היד הראשונה, דהיינו מה הייתה הגרסה שנכתבה ראשונה, לפני התיקון.
[מכאן ואילך דברים שלא הספקתי לומר בהרצאתי בכנס, ואני מוסיף אותם כאן:] מעניין היה לנסות לשחזר את נוסח המקרא שעמד כמצע לפני הסופר, ולאפיין אותו. ניסיון ראשוני בכיוון זה נעשה כבר בין כתלי מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים, ולמרבה ההפתעה נחשפה קירבה משמעותית לנוסח המקרא הבבלי. בבוא העת (וכשהדבר יתאפשר גם מהפן הכלכלי) יש כוונה להשלים מחקר זה.

רפאל זֵר.
 
נ"ב  הרצאתו של פרופ' יוסף עופר גם כן  הועלתה לאתר

יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

תקציר יום העיון תורה ולשון בצָהֳרֵי יום 5773

ביום האחרון של חנוכה, ג' בטבת תשע"ג, התקיים בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו, יום עיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום". עשרות המשתתפים והמשתתפות, שהגיעו מחלקים שונים ומגוונים בחברה הדתית והחרדית ברחבי הארץ, התאגדו יחד לעיסוק במגוון נושאים תורניים-לשוניים.

מקיבוץ סעד הגיע סופר הסת"ם, אליהוא שנון, שפתח בהרצאה על גמישותה של העברית, לא רק בזמן הזה, אלא כבר בעברית המקראית. הוא הדגים כיצד בתחומים רבים של הלשון אין רק שיטה אחת מחייבת (כמו המילה "שתיהם", לוויה והלוויה, ועוד). מַנחה יום העיון, אוריאל פרנק, עסק במשמעות ה"שמיעה" בפרשות השבוע ובקריאת "שמע" (הרחבה של פינתו השבועית ברדיו בימי ו' ברבע לארבע ברשת מורשת). ד"ר רפאל זֵר הרצה על גרסאות היד הראשונה בכתר ארם-צובה. הוא תאר את הפעילות המתנהלת ב"מפעל המקרא" בתיעוד של מה שהיה כתוב בכתר אר"ץ לפני שהוא תוקן על ידי הנקדן. מר אברהם נפח דן במזמור קכ"ו, "שיר המעלות" שאומרים לפני ברכת המזון, והציע כמה פרשנויות מקוריות ומעניינות למילים הכל כך שגורות. פרופ' יוסף עופר דיבר על דונש בן לברט כלשונאי כמשורר וכפולמוסן. הוא הדגים כמה מהשגות דונש על מחברת מנחם בנוגע למשמעות אוֹר ואוּר, ובאר כמה סתומות בפיוט דרור יקרא, ועוד. הרב יצחק פרנק דן במקרים שבהם המשמעות של התפילה תלויה בפיסוק. לכל תפילה עם כוונת הלב דרושה גם קריאה מתאימה. כך למשל, יש להזהר מלהוציא מהפה משפטים מגוחכים (כגון "אֲנִי ה' // -לֹהֵיכֶם אֱמֶת", כאילו יש שתי רשויות, ח"ו!). הרב מיכאל דושינסקי שהגיע מפראג, סיפר על ברכון ייחודי מלפני כתשעים שנה, ועל עִנייני לשון הלכה ומנהג התלויים בו, כגון המלאך אוֹריאל או אוּריאל.

 

בימים אלה מועלים לאתר "מענה לשון" (http://maanelashon.blogspot.com/) סיכומים וכן הקלטות של השיעורים.

לסיום, תודה למרצים ולמשתתפים, לשכנים, לתורמים, ליישוב ולמועצה האיזורית בנימין, על סיועם ליום העיון.

אוריאל פרנק

maanelashon@gmail.com

 

 
אוריאל פרנק
המלצה: בקרו באתר שלי "מענה לשון" www.maanelashon.blogspot.com
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.

יום שני, 10 בדצמבר 2012

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

זאת חנוכה, יום א', ג' בטבת תשע"ג

בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו

13:40  התכנסות

הרב יעקב לויפר

השפעת האידיש על העברית

ר' אוריאל פרנק

מענה לשון בפרשת השבוע

ד"ר רפאל זר

גרסאות היד הראשונה בכתר ארם-צובה

14:50  הפסקה

ר' אברהם נפח

תהלים קכ"ו (שיר המעלות)

פרופ' יוסף עופר

"יאירו שבעת הנרות" - דונש בן לברט כלשונאי כמשורר וכפולמוסן

16:00  תפילת המנחה

הרב יהודה קרויזר

דברי ברכה מפי מרא דאתרא

הרב יצחק פרנק

הרהורים על סידור התפילה: פיסוק ותחביר

הרב מיכאל דושינסקי

"מברכותיו של סבא - אנו למדים"

עִנייני לשון הלכה ומנהג לחג האוֹרות והאוּרים

17:00  תפילת ערבית

הכניסה ללא תשלום                                          

עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

להצעת טרמפ ולבירור דרכי תחבורה: 0527203297 או: u-frank@neto.bezeqint.net

  • ייתכנו שינויים בלוח הזמנים                                                                                   

חג חנוכה שמח!

אוריאל פרנק

 

 

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

מענה לשון לפרשת וישב


פרשת וישב פותחת בסיפור יוסף ואחיו, ומכתירה סיפור זה בַכּותרת "אלה תולְדות יעקב". בחומש בראשית מופיע הצירוף "אלה תולדות" אחת עשרה פעמים, מתוך שלוש עשרה פעמים שבכל התנ"ך. אחת עשרה כותְרות "אלה תולְדות" אינן רק מטבע לשון אופייני לחומש הראשון, אלא הן מצביעות על הנושא העיקרי של הספר. ואכן, במקורות קדומים שמו של החומש הראשון הוא "ספר התולָדות".

נעיין במשמעות המילה "תולְדות", ומתוך כך במשמעות של חומש זה, חומש התולָדות, בעקבות "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט (סדרה ב, עמ' 6 – 19).

שורש המילה "תולְדות" הוא יוּ"ד למ"ד דל"ת, ולכן המובן הבסיסי של "תולְדות אדם" הוא ילדיו וצאצאיו. ואכן, רוב כותְרות "אלה תולְדות" בָאות בראש אילן יוחסין המפרט רשימת צאצאים, כגון פירוט עשרת הדורות מאדם עד נח, וכגון רשימת צאצאי עשו בַפּרשה הקודמת.

הבעיה היא שארבע פעמים מופיעה כותרת זו לא בפתח רשימת צאצאים, אלא בראש סיפור. כך בפרשתנו המכריזה "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב", אך ההמשך איננו רשימת ילדיו, כי אם סיפור יחסי יוסף ואחיו!

קושיה זו הביאה את רבי אברהם אבן עזרא להגדיר הגדרה נוספת למילה "תולָדות": הקורות, המִקרים שֶקָרו, והמאורעות שארעו, ההִשתלשלות ההיסטורית. פירוש מורחב זה למילה "תולָדות" התקבל בלשון העברית של הדורות האחרונים, אך רשב"ם ורמב"ן סוברים שאי אפשר לפרש כך בלשון התורה. הואיל ואנו רגילים להשתמש במילה "תולְדות" בַמובן המודרני, על פי אבן עזרא, עלינו להשתדל להשתחרר ולהתעלם מהעברית שבפינו, ולעיין במחלוקת זו בהבנת לשון התנ"ך, ללא משוא פנים.

עיון בהֶקשר הכותרות מלמד שהן באות בצמדים: למשל, הכותרת "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" (ו, ט) באה לאחר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" הסמוך, הכולל את רשימת צאצאיו (ה, א); הכותרת "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב" באה מייד לאחר פירוט צאצאי אחִיו, שכותרתו "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו" (לו, א). מסתבר שלצירוף "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת" יהיה פירוש אחיד ועקבי בכל הספר.

לפי רשב"ם, משמען של כותָרות אלה הוא תמיד: העמדת צאצאים, וגם כשהן באות בתחילת סיפור, כמו בפרשתנו, פתיחה זו מגדירה את נושא הסיפור ומטרתו: זהו סיפור על הנסיבות שבהן העמיד אותו אדם צאצאים. סיפורי התולדות של אבותינו, יצחק ויעקב, מהווים אנטיתיזה לרשימות הצאצאים המרובים של ישמעאל ושל עשו. לעומת העמדת תולדותיו של עשו, שהיתה תהליך פשוט, העמדת תולדותיו של יעקב היתה כרוכה במאבקים וברמאות, בנסיונות ובייסורים, עד שהצליח לבסוף.

יוצא מכאן, שחומש בראשית הוא ספר התולדות של האנושות, המתאר מצד אחד את רשימות התולדות, ומצד שני מספר את סיפורי התולדות של האישים הנבחרים, החל במאבקם להקים זרע המשך, וכלה בהצלחתם.

דבר דומה אנו מוצאים מייד לאחר עקידת יצחק, כשאברהם מתבשר "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ". אברהם זה עתה התברך בברכת זרע אשר תמומש בבנו יחידו, יצחק, שאותו כמעט שחט. ואילו לאחִיו נחור נולדים ללא ניסיונות שנים עשר בנים. אצל מי שאינם נבחרי המין האנושי באה ההמשכיות למישרין, ללא קשיים. אך אימותינו היו עקרות, ותהליך העמדת תולדותיהם היה מסובך, כי צדיקים, הקב"ה מתאווה לתפילתם (בראשית רבה).

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

מענה לשון לפרשת וישלח

בפרשת וישלח אנו קוראים:

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב כד-כה).

לנו, כדוברי עברית, אין שום בעייה להבין את משמעותהּ של ההיאבקות. המילים מאבק והיאבקות שגורות בפינו, ומובנן "מלחמה", "התגוששות", "התאמצות להצליח ולנצח". אך העובדה שאין עוד "נאבק" בתנ"ך, מלבד המאבק שבמעבר יבּוק, גרמה לקדמונינו לחפש אחר האטימולוגיה (הגיזרון) של המילים "וַיֵּאָבֵק" ו"הֵאָבְקוֹ".

בפרק "גיד הנשה", הפרק השביעי במסכת חולין, מובאות שתי דרשות של רבי יהושע בן לוי: הראשונה מפרשת את "וַיֵּאָבֵק" כמו "וַיֵּחָבֿק", מלשון חיבוק והתקשרות, והשניה מבארת את "וַיֵּאָבֵק איש עמו" מלשון אבק ועפר. כך גם דורש רבי ברכיה במדרש "בראשית רבה": "ויאבק איש עמו" – "מי נתמלא אבק - האיש שהיה עמו", כלומר יעקב הוא שניצֵח את האיש והשליכו ארצה, וכך התמלא אבק ועפר.

מנחם בן סרוק, שהיה מחכמי סְפרד לפני כאלף שנה, היה הראשון שכתב מילון בשפה העברית. במילונו, הנקרא "מחברת מנחם", מסודרות כל המילים המקראיות בַערכים, הנקראים מחבּרות. בְ"מחברת אבק", דהיינו בָערך אל"ף בי"ת קו"ף, כורך מנחם את "וַיֵּאָבֵק" יחד עם שם העצם "אָבָק". הוא כותב ש"אבק מתחלק לשלושה עניינים שווים בגזרתם, קרובים בענינם: הראשון אבק ועפר, השני אבקת רוכל, והשלישי "וַיֵּאָבֵק איש עמו" - שפירושו: ויתעפֵּר איש עמו. כתוצאה מן ההתגוששות, העלו יעקב והאיש ענן עפר ואבק ברגליהם.

רש"י בפירושיו לַמקרא ולַתלמוד מזכיר את מנחם מאות פעמים, וכך גם כאן. רש"י מזכיר את פירוש מנחם, ואז חולק עליו. רש"י מפרש את "ויאבק" על פי הלשון הארמית, בה מוצאים מילים משורש זה במשמעות של חיבוק, חיבור והתקשרות, "שכן דרך בני אדם המתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובְקו ואובְקו בִזרועותיו".

אף על פי שפירוש מנחם ופירוש רש"י יסודם כבר בדברי רבי יהושע בן לוי, לא נמנע רש"י מלחוות את דעתו ולהעדיף את הפירוש שנראה בעיניו קרוב לאמת. יתכן שרש"י סטה מפירוש מנחם משום שהקשר בין "וַיֵּאָבֵק איש עמו" לאבק הוא רופף ואינו מהותי, לעומת המגע והחיבוק שבין מתאבֿקים שהם עיקר ההתאבֿקות בכל זירה.

ומנגד, מסתבר שמנחם לא פֵרש את המאבק מלשון חיבוק והתקשרות, כי מנחם נזהר לפרש את העברית המקראית מתוך עצמה, מבלי להסתייע בְלָשון אחרת. אך דרכו של רש"י היא לבאר מילים מקראיות בעזרת מילים תלמודיות, וגם להפך.

לְפֿירוש רש"י, ש"ויאבק איש עמו" פירושו "וַיֵּחָבֵק", מסייע הרמב"ן בַהביאו רשימת מילים בלשון חכמים, שבהן האות הגרונית חי"ת נחלשת או נאלמת, וַאפילו המילה העברית "אבוקה" היא ביסודו של דבר "חבוקה",

"בעבור היותה מֵעֵצים דקים חגורים וקשורים יחד,

כי החי"ת תכבד בלשונם, והקלו אותה לאל"ף,

ופעמים רבים(!) יבליעו החי"ת".

כלומר, הקושי לבטא חי"ת בעומק הגרון, גרם לכך שבלשון הדיבור ביטאו במקומה אל"ף, או השמיטו אותה לגמרי.

יתכן שנותן התורה בחר כאן במילה הייחודית "ויאבק" בגלל קירבתה למילה "ויחבקהו" שבהמשך הפרשה. התמודדות יעקב עם האיש המסתורי, שחז"ל פֵרשו שהוא שׂרו של עשו, מקדימה את המפגש של יעקב עם עשו עצמו. בזכות המאבק הרוחני המקדים, שבו "וַיֵּאָבֵק איש עמו" נכשל, ושרו של עשו נאלץ לברך את יעקב ולהודות בעליונותו, לכן עשו רץ לקראת יעקב אחיו ובמקום לחבקו כדי להפילו, הוא מחבקו ומנשקו. יתכן גם שרמז יש כאן וסימן לַבּנים, שלפעמים בני אדום יבואו להיאבק עִם ישראל במעטה של חיבוק ידידותי.

מכאן נעבור להתאבקות אחרת:

בַפּרק הראשון במסכת אבות מובא מאמרו של יוסֵי בן יועזר:

"יהי ביתך בית ועד לַחכמים, והוי מתאבּק בעפר רגליהם, והוי שותה בַצמא את דבריהם".

ההקשר מורה שהביטוי "מתאבּק בעפר רגליהם" דומה ל"מתעפֵּר בֶעָפָר" או "מתאבּק בָאבק". בדרך כלל מפרשים זאת על פי מנהג הקדמונים שהתלמיד היה יושב על הקרקע, למרגלות הרב. וכך כותב רבי שמעון בן צמח דוראן, מחכמי צפון אפריקה לפני כשש מאות שנה, בפירושו "מגן אבות" למשנה זו:

צִוה הֶחכם שיהיה מתאבּק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם,

שאם ישתפל [וינמיך עצמו] בפניהם, לַסוף יתגדל...

וכמו שאמרו חז"ל: כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו.

 

בדומה לכך, יש מפרשים שמדובר באבק הדרכים שמעלה הרב, והתלמיד מצווה ללכת בעקבות הרב, גם במחיר של התאבקות מפסיעות הרב.

 

פירוש מחודש למשנה זו, אם כי לא על דרך הפשט, כתב רבי חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה הראשונה בליטא, בפירושו "רוח חיים" למשנה זו: לדבריו, אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. לכן אמרו "הוי מתאבֿק" – מלשון "ויאבק איש עמו", שהוא ענין התאבֿקות מלחמה, הזהירונו להיאבֿק וללחום בדברי הקדמונים, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת!

אבל, עם כל זה, יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה, ולכן סיים "בעפר רגליהם", כלומר התנאי להיאבֿקות הוא: בענוה והכנעה, ולדון לפניהם בקרקע. עכת"ד.

נמצאנו למדים כי מאבקו של יעקב, הקשור מבחינה לשונית לחיבוק או לאבק, קשור גם לדרך לימוד התורה, למלחמתה של תורה והאבקות על אמיתה של תורה, יחד עם התאבקות והתעפרות בעפר רגלי רבותינו.

 

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

מענה לשון לפרשת ויצא

על הגַּלְעֵד בְּהַר הַגִּלְעָד נאמר בסוף פרשת ויצא: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן: יְגַר שָׂהֲדוּתָא, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ: גַּלְעֵד". פסוק זה טומן בחובו כמה אוצְרות לשון:

ראשית, מפסוק זה ניתן להסיק מֶה היתה שפת הדיבור של יעקב ושל לבן. לבן הארמי קרא לגל האבנים "יְגַר שָׂהֲדוּתָא". אלו שתי מילים ארמיות שתרגומן העברי: "גַּל עֵדות". השורש העברי עי"ן וא"ו דל"ת, שממנו נגזרו "עד" ו"עדות", מקביל לשורש הארמי שׂי"ן ה"א דל"ת, או בכתיב התלמודי סמ"ך ה"א דל"ת, שממנו נגזרו "סָהיד" ו"שָׂהֲדוּתָא". באיוב (טז, יט) אנו מוצאים את שתי הצורות גם יחד: "הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי, וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים". לחלק מן המאזינים מוכרת יותר המילה הערבית "שָׁהיד", שמשמעה הבסיסי: עֵד, והיא גזורה מהשורש המקביל שׁי"ן ה"א דל"ת.

מסוף הפסוק: "וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ: גַּלְעֵד", ניתן להוכיח שלשון הדיבור של יעקב אבינו היתה לשון התורה, עברית מקראית! מלבד פסוק זה, לא מצאנו עדות מפורשת בכתוב על לשונם של אבותינו.

אמנם, בַמדרש מובאת דעת חכמים שאברהם אבינו כונה "אברם הָעִבְרִי" משום "שהוא מעבר הנהר, שמֵשׂיח בְלָשון עברי". לאיזו לשון התכוונו חכמים באומרם שאברהם שוחַח בְלָשון עברי?

הרשב"א, הרב שלמה בן אדרת, מגדולי חכמי ספרד במאה השלוש-עשרה למניינם, הבין ש"לשון עִבְרִי" היינו "לשון הקודש", לשון התורה, כלומר, אברהם אבינו דיבר עברית כבר בעבר הנהר, בטרם הגיע לארץ ישראל. כך מבואר גם בספר הכוזרי (ב, סח): שה"עברית היתה לשונו של עֵבר, ועל שמו נקראה עברית, כי הוא שמר עליה גם בדור הפַלגה ובלבול הלשונות. ואברהם ייחד את הלשון העברית לענייני קדושה, ואילו לצורכי חול דיבר בַלשון הארמית.

בניגוד לשיטה זו, יש מבארים שדברי המדרש על אברם "הָעִבְרִי" ש"מֵשׂיח בְלָשון עברי", כוונתם ללשון בני עבר הנהר, ולא ללשון הקודש. בלכתו אל ארץ כנען דיבר אברהם ארמית, הלשון המדוברת באור כשדים ובחרן. את הלשון העברית מסתבר שהוא למד לראשונה מיושבי כנען.

כך היא שיטת הרמב"ן, הרב משה בן נחמן, רבו של הרשב"א, הכותב בפירושו לפסוק "כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב):

"כי על דעתי, [לשון הקודש] הוא שְׂפַת כְּנַעַן, כי אברהם לא הביאוֹ מאור כשדים ומחרן, כי ארמית היא, ו'הַגַּל הַזֶּה' - עֵד, ואיננו לשון לְאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען".

לדעת הרמב"ן, השפה העברית לא התייחדה מעיקרה לאבותינו ולעם ישראל, שכן בזמן האבות היתה העברית שפתם של עמי כנען. את דבריו הוא מוכיח מכך שלבן קורא לגל הזה - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא".

מלבד הידיעות ההיסטוריות העולות מקריאת השמות לגל, ניתן ללמוד מכאן על היחס התורני לשפה הארמית. זוהי הפעם הראשונה שאנו מוצאים בתורה ציטוט ארמי. מעטים הם המקרים שהתורה מצטטת את אישי המקרא בשפת המקור הלועזית שלהם. בדרך כלל, דבריהם של לבן הארמי, פרעה ולועזים אחרים, נאמרו בפועל, במציאות ההיסטורית, במילים ארמיות, מצריות וכדומה, ותוכן דבריהם תורגם על ידי נותן התורה ונמסר לנו במילים עבריות. רוב דיבורי לבן הארמי המובאים בתורה, תורגמו מארמית לעברית. אך רק המילים "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" שאמר לבן, צוטטו בתורה כלשונן בארמית.

חז"ל ראו בכך תעודת כבוד לשפה הארמית, וכה אמר ר' יוחנן, ראש אמוראי ארץ ישראל, בשבח הארמית, המכֻנָה בפיו "לשון סורסי":

"אל יהא לשון סורסי קל בעיניך! שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חָלַק לו כבוד: בתורה: 'ויקרא לו לבן יגר שהדותא' ".

מעלת השפה הארמית ניכרת משיבוץ כמה מילים ארמיות בתורת משה מפי הגבורה, מפסוק ארמי שלם בספר ירמְיה, ומכמה פרקים הכתובים ארמית בַספרים דניאל ועזרא. גם בתורה שבעל פה דומות הארמית והעברית לשתי אחיות ההולכות יחד שלובות זו בזו, במשנה, במדרשים, בתלמודים, ובסידורי התפילה. אף בלימוד פרשת השבוע הבטיחונו חז"ל כי כל המשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, התרגום הארמי, מאריכין לו ימיו ושנותיו.

שבת שלום!

 

מקורות להרחבה:

E     בראשית לא מז-מח, ורס"ג ור"י קיל, דעת מקרא שם

E     תלמוד בבלי ברכות ח, א-ב

E     תלמוד ירושלמי סוטה (פ"ז ה"ב; עמ' 933): ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן, והשוה בראשית רבה עד, יד, ונוסח המדרש שבתוספות, בבא קמא פג, א ד"ה לשון סורסי.

E     בראשית רבה (תיאודור-אלבק פרשה מא; וילנא פרשה מב) ופירוש "יפה תואר"

E     מדרש הגדול (שמביא הרב כשר בתורה שלמה על אתר)

E     ספר הכוזרי (ב, סח)

E     הרשב"א והריטב"א בחידושיהם למגילה ח, ב

E     ד"ר לובה רחל חרל"פ, "לבירור המושג לשון הקודש", שמעתין, תשמ"ב, עמ' 73

E     גב"ע צרפתי, "מעמד העברית בימי האבות לדעת הרמב"ן", מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 283-277.

וראה מחלוקת המפרשים בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר לָבָן: הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד", האם הוא תרגום, או שלבן אמרו בעברית!

 

 

יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

עיניים להם ולא ינועו

בפרשת תולדות דוגמות רבות לתופעה זו:

ע' בשווא נח, לא בחטף (ובג"ד כפ"ת שאחריה דגושה)

כה כא וַיֶּעְתַּר - העי"ן בשוא נח

כו כב וַיַּעְתֵּ֣ק - העי"ן בשווא נח

כז יב כִּמְתַעְתֵּ֑עַ - העי"ן הראשונה בשוא נח

כז לו וַיַּעְקְבֵנִי העי"ן בשוא נח, ובקו"ף - שווא נע.

השוה:

תהלים כג, ג: במעְגְלי צדק

תהלים קמט, ה: יעְלְזו חסידים