יום רביעי, 19 בפברואר 2014

אל תגידו "תודה"!

בהתחלה זה היה נשמע לי תמוה מאוד ("הזוי", בעברית של העשור האחרון...). אך בסוף... השתכנעתי למעט באמירת "תודה"! (ולהרבות בחלופות דלקמן)
נסעתי הבוקר בטרמפ מהיישוב לירושלים עם שכני הנכבד, מזקני חכמי תימן, הרב יוסף קלזן, יבדל"א. זו היתה אחת הנסיעות המאלפות ביותר בחיי...
מלבד חוויות שונות שהוא סיפר, מימי עלייתו ארצה בגיל טו"ב שנים על כנפי נשרים (תש"ט), ומימי לימודיו ב"מרכז" בבית הרב (אגב, הוא הסופר אשר כתב מפי הרצי"ה קוק את מגילת היסוד בהנחת אבן הפינה לישיבת "מרכז" שבקרית משה), הוא גם הסביר את התנגדותו לשימוש ב"תודה" כלפי בשר ודם שהטיב לך.

מהי התגובה הרצויה כשמישהו עושה טובה לחבירו? בתימן היו תמיד מברכים בתגובה, בשלל ברכות: יישר כח, חזק וברוך, תזכו למצוות, ברוך תהיה, וכיו"ב.
וכך היה גם במרוקו, בעירק, ובקהילות אחרות, כפי שהוא בדק אצל חבריו שעלו ארצה.
רק בעלותו ארצה פגש את אמירת התודה לבשר ודם.
לדעת הרב קלזן, "תודה" יש לומר רק לקב"ה: "טוב להודות... לה'!"
רק אחרי שנים, שבהם כבר התרגל לומר תודה, במקום להרעיף ברכות, חדרה אליו ההכרה שאמירת התודה התמימה לא היתה אלא חלק מתוך מסכת שלמה של "סדרת החינוך מחדש" שעברה על נפשם של עולי תימן בקום המדינה. לדעתו, אמירת התודה נועדה להשמיט אזכור שם שמים, ולמעט בברכותיו (הפך הכתוב "בכל... אשר אזכיר את שמי... וברכתיך"). אם אין מזכירים שם שמים, ואם יש רק ערכים מוסריים שבין אדם לחבירו, אז נזקקים לאמירת התודה. אך מי שמאמין... (לא מודה לחבירו, אלא...) - מברך את חבירו, ומוריד שפע ברכה ממקור הברכות, ישתבח שמו לעד.
אישור להשערתו הוא מצא בשירו של ביאליק "למי תודה? למי ברכה? -- לעבודה ולמלאכה!!!" (שיר העבודה והמלאכה, עמ' קב בספר שיריו, ת"א, תשכ"א).
מאז הוא משתדל להחזיר עטרה ליושנה, ולמלא פיו תהילה וברכה.
כשירדתי מהרכב בירושלים, לא נותר לי אלא לומר לרב קלזן ולרבנית הנהגת:
"תודה רבה", אה... "תבורכו מפי עליון!"

יום שני, 10 בפברואר 2014

קול קורא לקראת הכינוס השנתי השמיני של "שוחרי לשון הקודש" - פסח תשע"ד

בעז"ה נתכנס השנה בצהרי י"ז בניסן, בקרית נוער (ברחוב הרב פרנק בשכונת בית וגן, בירושלים). 


אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני.

1.  את ההצעות יש לשלוח עד ראש חודש אדר השני לדוא"ל < maanelashon@gmail.com >

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכה ובתודה מראש,

אוריאל פרנק

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

פרשת המן

שיחת היום
 
ניסים: תגיד לי, איך זה שאמרתי היום את פרשת המן, והסגולה לא עובדת!
נפלא-אות: אולי לא אמרת עם תרגום אונקלוס?
ניסים: אמרתי!
נפלא-אות: בטח לא אמרת שנים מקרא ואחד תרגום?
ניסים: אמרתי!
נפלא-אות: ואמרת גם את התפילה לפני ואחרי?
ניסים: בוודאי, ושום דבר לא קורה! אני עדיין שקוע בחובות.
נפלא-אות: חכה, סבלנות, בטח לוקח לזה כמה שבועות.
ניסים: אני עושה את זה במשך עשרות שנים, ועדיין לא גומר ת'חודש!
נפלא-אות: אולי אתה לא אומר את זה נכון?
בוא נשמע איך אתה אומר...
---כעבור חמש דקות:
נפלא-אות: עכשיו הכל מובן!
אתה אומר את פרשת הָמָן, במקום את פרשת הַמָּן!...
בפעם הבאה - תקרא כמו בן אדם!
ולקוראים בתורה בשבת הקרובה - הקדימו תרופה ל'מכה' ושימו לב:
יתכן שיש להחזיר את המחליף את המן הטעים בהמן העמלקי.
מי שנוהג לקרוא קמץ כמו פתח (כמו במבטא המכונה "ספרדי"),
עליו לדייק ולהבחין בין הדגוש לרפה.
טז לה   וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן ...אֶת הַמָּן אָכְלוּ
- להבדיל מ"הָמָן הָאֲגָגִי"...
 
רבי אמי: ניסים, אם כבר אתה מחפש סגולה לפרנסה, למה שלא תלך על סגולה מובטחת לחיים ואריכות חיים?
ניסים: בשמחה! מה יש לך להציע? משהו מהמקורות, או איזה חידוש מודרני?
אמר לו רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד  תרגום... שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.  (תלמוד בבלי ברכות ח, א-ב).
ניסים: מה כל שבוע, כל יום?! זה הרבה יותר קשה מפעם בשנה!
רבי אמי: אתה יודע מה, אם זה קשה לך, תוכל בתור התחלה לקרוא בכל שבוע את העלייה הראשונה של כל פרשת שבוע, או אפילו כמה פסוקים שאתה יכול.
ניסים: מה, גם סגולה חלקית כזו עובדת?
רבי אמי: בוודאי! כך אנו אומרים בכל ערב "כי הם חיינו ואורך ימינו", ובעצם אלו דברי המכלכל חיים בכבודו ובעצמו (דברים ל, כ, לחלק מהמפרשים)...
משה שהקשיב לשיחה של ניסים, נפלא-אות ורבי אמי, הוסיף ואמר:
יש לזכור שאי אפשר לעבוד על הקב"ה.
בדיוק כפי שעל סגולת פרשת המן נאמר שהיא מועילה לפרנסה וכו', כך ישנן "סגולות" המניבות את ההיפך... ותתכנה "התנגשויות" ב"צינורות השפע".
צריך כל הזמן להתקדם יותר ויותר בקיום תורה ומצוותיה, ורק אז לנסות סגולות - יהיו אשר יהיו.
וכפי שתמיד משנן הרב שלמה אבינר שליט"א: "הסגולה הכי טובה - בדוקה ומנוסה - היא "תשובה, תפילה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה."...
 
(חובר בשבט תשע"ג ע"י אוריאל פרנק, אתר "מענה לשון", info@maanelashon.org )

יום שני, 30 בדצמבר 2013

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" - "כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם"

אשתקד ("מענה לשון לפרשת בא") הזכרתי כי ישנה אפשרות שלישית, שלא מנוסח שאלת הבן למדו חז"ל על "רשעותו", אלא מדיוק בִלשון התורה: אצל הבן החכם והבן התם נאמר "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ", אך רק על הבן הרשע נאמר: "כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם". הבנים האחרים שואלים ומבקשים להבין ולקבל תשובה, אך בן זה אומר בהתרסה ובלעג: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם!" זוהי "שאלה רטורית", צינית ומזלזלת, וברור שאיננה "שאלת חכם", ואף לא "שאלת תם".
היום הוסיף לי תלמיד דוגמה לכך שפועל השאלה הרטורית הוא אמירה ולא לשון שאלה:
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ‍לֹהֵיהֶם (תהלים עט, י)
פסוק זה כולל שאלה אמיתית כלפי הבורא ("לָמָּה...") ובתוכה מובאת כלשונה שאלת הגוים הרטורי.
גם כאן, הפועל הוא משורש אמ"ר ולא שא"ל (כלומר לא כתוב: "לָמָּה ישאלוּ הַגּוֹיִם")
 
 

יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

לרגל "יום הלשון העברית"

בהתאם להחלטת הממשלה אשתקד, הוכרז יום כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, כ"יום הלשון העברית".
היכן נמצא החינוך הממלכתי-דתי בסוגיה זו?

דומני שבישיבות התיכוניות ובאולפנות נמנעים המחנכים והרמי"ם מלהתייחס לנושא (ואשמח לשמוע אחרת), וחבל.

לענ"ד יש שתי רתיעות מעיסוק בנושא זה:

ראשית, יתכן שסבורים (בטעות!) שאין למחנכים מה לטפל בנושא, ואפשר להותירו למורים ללשון. לענ"ד נצא מופסדים מאוד מגישה זו. יום זה יכול לזמן עיסוק בסוגיות חשובות ביותר שאין עוסקים בהם. למשל:

א. הערכת מפעלם הלשוני של קדמונינו, רש"י ושאר גדולי ישראל שבחברם פיוטים ובפרשם את המקרא, את המשנה והתלמודים והמדרשים, עשו שימוש רב במקצוע הלשון העברית.

ב. היחס לתחיית הלשון העברית, ולאלו שהחיו אותה.

ג. היחס לדיבור בעברית וללימוד תורה בעברית, ולמצוה ללמוד את חכמת לשון הקודש.

ד. ההקפדה המעשית (יום יום!) בקיום מצוות שבדיבור, דאורייתא ודרבנן, שתיעשנה בדקדוק הלשון, ועוד ועוד.

ה. דוגמה אחת קטנה, שגם מתאימה לשנת האבל על פטירת הגר"ע יוסף: המחנכים יכולים לעסוק ביום כזה בתשובות שכתב הגר"ע יוסף שעוסקות בנושאים לשוניים, כמו דקדוק בתפילה (כמו שו"ת יביע אומר סימן יא בחלק ח', כגון ניקוד "חשמונאי") או בכתיב של שמות בגיטין (כמו שו"ת יביע אומר חלק י, אבן העזר סימן לד, על ויקטור או ויכתור ועוד).

הרתיעה השנייה נובעת כנראה מהבחירה של הממשלה לקבוע יום זה ליום הולדתו של אב"י, ובכך כל מי שמצטרף למהלך זה, נותן יד להאדרת דמותו השנויה במחלוקת של אב"י (ציטוט מתחנת רדיו ששמעתי הבוקר: "יום הלשון העברית – עושים כבוד לאליעזר בן יהודה").

דומני שיהיה מיותר להסביר למה אין למערכת החמ"ד לחגוג את יום הולדתו של אב"י ולהפוך את כ"א בטבת להילולה שתכלול חינוך להערצת דמותו. 

למי שבכל זאת זקוק להסבר, אסתפק בהפנייה ליחס השלילי (כמו סירוב להשתתף בהלוויתו של אב"י) שהופנה כלפי אב"י מצד מי שדרכו תואמת הרבה יותר את דרכה של החמ"ד: הלוא הוא, הראי"ה קוק. אגב, ביום העיון האחרון שקיימתי ב"זאת חנוכה" במצפה יריחו, עסקה אחת ההרצאות בסוגיית יחסו של הראי"ה לאב"י, ובקרוב היא תועלה לאתר "ארכיון מענה לשון".

 

לדעתי, היה מן הראוי שמערכת החמ"ד תצטרף למהלך זה בכל עוז, אך זאת בתנאי שייעשה שינוי קטן: החמ"ד יקדים את מערכת החינוך הממלכתית בשבוע או שבועיים.

ולמה דווקא להקדים לתחילת חודש טבת? בחירה זו, שאפשר בהחלט לחלוק עליה, נובעת מיום זיכרון יהודי שנקבע ע"י חז"ל ואף מוזכר בשולחן ערוך: יום תרגום התורה ליוונית.

יום זה מעורר באופן טבעי את שאלת היחס הראוי ללשוננו וללשונות הגוים, ואת שאלת ייחודה של לשוננו, ועוד.

ראה למשל בשני המקשרים הללו:  

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4236
 

http://shiurim.moreshet.co.il/web/listening1.asp?fileID=3610003&theId=2558&wma=0
 

את הצעתי העברתי מבעוד מועד להנהלת החמ"ד, אך לא נעשה איתה דבר. תשובתם היתה, שהנושא הוא באחריות מפמ"ר להוראת העברית, והואיל ומשרה זו לא מאויישת מספר חודשים, כאשר התפקיד יאויש ניתן יהיה לנהל דיאלוג עם המפמ"ר באשר לתכנים שהועלו.

 

אין לי אלא לקוות שהדברים יתוקנו בשנה הבאה.

 

בינתיים, אני מפרסם כאן מה שכתבתי בעבר:

 

אִגֶּרֶת הַשָּׂפָה*

ויהי בחצי הלילה שלפני בחינת הבגרות בלשון עברית

ואני יושב ומשנן לקראת הבחינה הגורלית.

באוזניי מהדהדת אזהרת המנהל,

כי מתוך כל המקצועות ישנו אחד ולא יותר

שבו לא כדאי ליפול ולהיכשל,

לכן בבגרות בלשון אני מוכרח ולוּ ציון עובר,

אחרת - את תעודת הבגרות יקבל מישהו אחר...

ומתוך חלומות על היום שאחרֵי

על החופש מהכללים ומהשיעורים המייגעים,

על הדרור לספוֹר "איך שבא לי" כי "אני ספרתי",

על החֵרות לכתוב ללא חוק וללא סדר

- "העיקר שיבינו, גם אם יש פה תקר"...

והנה חטפה אותי תנומה מתוקה ומשחררת,

ואראה בחלומי איש ובידו אִגרת.

ויען ויאמר אלי:

"קח זאת האִגרת ששלחה אליך השפה העברית".

ואקוד ואשתחוה ואברך את הַמֶּלֶךְ הגדול והנורא

על הזכות והכבוד לקבל מכתב רשום מאת לשוננו הקדושה,

וכך היה כתוב בה, אני מצטט מילה במילה:

 

לפני אלפי שנים בחר בי "החונן לאדם דעה"

להיות לבת זוג לעם סגולה.

כפי שניתן לראות

ב(כמעט[1]) כ"ד ספרי נבואות,

ידענו תקופות זוהר והוד

הלכנו יד ביד במשך דורות,

הַקשר בינינו ידע שינויים ותמורות

ואף צורתי החיצונית השתנתה חליפות.

את המראה ה"צעיר" בדורות ראשונים

החלפתי בבגרותי ללשון חכמים,

אך הרצון לְגַוֵּן לא נתן לי מנוחה

עד כי לעת "זִקנה" אני עברית "חדשה"[2].

 

כְּעַמִי, אף אני, תקופות רבות בודדה ובזויה

נעזבת ללא דרישה וללא חקירה;

לפעמים זוהי מעידה של מילה או יותר

לפעמים סתם שיבוש או השפעת עַם אחֵר,

לפעמים עצלוּת הפה ולפעמים אף תשוקה

לברוח אל חיק לשון נָכְרִיָה.

את האכזבה והבושה ותחושת הבגידה

אין מלים שיוכלו לתארה

בִּרְאוֹתִי איך כל עַם מוקיר את תרבותו

ומכבד את מורשתו ועליה בונה את עתידו,

ואינו מסתפק בתקשורת בהירה בינה לבינו

ולא די לו בהבנה נכונה של זולתו,

אלא על לשונו תהיה תפארתו,

ועִם אשת נעוריו לא יפר את בריתו.

 

העלבון מתעצם פי כמה וכמה

כשמדובר בשומרי מסורת ומקיימי מִצוָה,

המתעלמים מן המציאות הברורה

שבלעדַי אי אפשר להבין כשורה

פיוטים ותפילות, דברי נבואה ותורה.

ושלא לדבּר על דיוק בקריאה

בכל המצוות המחייבות אמירה

בקריאת מגילה ותורה והפטרה

ובוקר וערב בקריאת שמע,

ואם אתה חזן - מה רבה המבוכה...

 

למקרא הדברים, תחושת האושר מתמעטת

ובצער השפה, עֵינִי משתתפת ודמעתי מבצבצת.

אולם, בהופכי לצִדהּ השני את האִגרת המיוחדת

התמלאה השפה בתקוָה מחודשת,

ובזו הבקשה היא מסתיימת:

 

אנא, אהובִי, אַל תשליכני

לעת זקנה נא אַל תעזבני,

המשך לדבר בי וללמוד את תעלומותיי

כפי שעשה עַמי כל ימי חיי.

כך נהג נחמיה ורבי יהודה הנשיא,

וזה היה דרכם של הרמב"ם, הרשב"ם ורש"י,

עד העת החדשה ידעוני רבניי,

אבן עזרא, רבינו תם, הגר"א וה"בן איש חי".

כל חפץ חיים יְדַבֵּר בי וילמדני לבניו

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיהֶם ושנות חייו[3],

וגם אם חושדים בי שאני רק "מצוה קלה"

יש לנצור אותי[4] ולדקדק בי, כמו בברית המילה[5].

הדבר משתלם לא רק בעולם הבא,

תוכל להנות מִפֵּרותיי גם בתקופה הקרובה:

בכל לימודי מקצוע שידְרשו קריאה וכתיבה

ובניסוח הזמנה לכל אירוע ושמחה,

בכתיבה רשמית, מכובדת, ומרשימה,

בהרצאה משכנעת בשפה ברורה ונאה,

ומי יודע, אולי תצטרך בצבא

לכתוב את הפקודות בשפה רהוטה,

ואם לא כמְפַקֵּד, שֶמָא באזרחות

תזדקק לי בתור משפטן או עו"ד פשוט,

או פרסומאי או אקדמאי

או עורך או עיתונאי,

או אולי מנהל או זַמָּר או משורר,

או אולי מחוקק, או מנהיג, או סופר,

או רב, או מורה או הורֶה,

וכוּלֵיהּ וכוּלֵיהּ...

 

אך דע לך, ידידי,

כי חוץ מהחומר שאותו הוכרחת לבלוע ולהקיא

שיוכל כנ"ל להועיל לך באופן מעשִׂי,

מה שטעמת בשנות לימודי החובה

הוא כטיפה מן הים של סודות השפה.

חבל כל כך שאת הנושאים המרתקים

לא כללו בבחינה ובתוכנית הלימודים...



* נכתב ע"י אוריאל פרנק (לשאלות והערות בנושאים לשוניים: urielfrank@gmail.com) בהשראת "אגרת השבת" של ראב"ע (ראה: http://www.daat.ac.il/daat/shabat/luach/igeret-2.htm).

[1] למעֵט חלקים מספר דניאל, למשל, הכתובים ארמית.

[2] הואיל והאגרת נכתבת מנקודת מבטה של השפה, לכן לשון המקרא ה"עתיקה" היא דוקא הצעירה, ואילו העברית "החדשה" (מבחינתנו) היא הצורה ה"זקנה" של העברית.

לא כאן המקום לדון בשאלה אם אמנם העברית החדשה, על כל ניביה, אכן כלולה בכלל השפה העברית ולשון הקודש.

[3] רש"י בפירושו לדברים יא, יט (ע"פ מדרש התנאים שם): "'לדבר בם'. משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן - הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וגו'".

[4] ע"פ תהלים לד, יג-יד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע".

[5] את דברי רבי יהודה הנשיא "הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה" (אבות פ"ב מ"א) מפרש הרמב"ם כך: "ראוי להזהר במצוה שחושבין בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שנתבארה חומרתה, כגון המילה והציצית ושחיטת הפסח. ונתן טעם לכך: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְכָרָן".

 

 

יום שני, 25 בנובמבר 2013

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

בס"ד הננו שמחים להזמין את הציבור זו השנה הרביעית
ליום העיון אשר יתקיים ביום חמישי, זאת חנוכה, ב' בטבת תשע"ד
בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפה יריחו

13:30  התכנסות

הרב דוד כוכב

"ויתרוצצו" - ארבעה פירושים מתרוצצים

הרב חנן יצחקי

ההקפדה והדיוק בניסוח של בעל ה"פתחי תשובה"

ר' גלעד הרשושנים

מאל"ף ועד תי"ו - למשמעות השימוש בכל האותיות

14:50  הפסקה

הרב יהודה קרויזר

יגר שהדותא וגלעד

הרב יעקב לויפר

"תיבעל" להגמון תחילה

הרב יצחק פרנק 

סמיכת זקנים

16:00  תפילת המנחה

הרב מרדכי וינטרויב

צורה נדירה של "אכילה" בלשון חכמים

ר' שמריה גרשוני

הרהורי תשובה של אליעזר בן יהודה?!

ר' אליהוא שנון 

תיקוני לשון בתפלה

18:00  תפילת ערבית

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

 

 

 

 

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על הכינוס ותפיצו בלוחות המודעות

 

 

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים             * רצוי לאשר השתתפות

 

 

 

להצעת טרמפ ולבירור דרכי תחבורה:  info@maanelashon.org  0587203297

 

חנוכה שמח              נשמח לראותכם!          אוריאל פרנק


 

יום שני, 28 באוקטובר 2013

נא לשריין את התאריך, ולהפיץ לחפצים בתורה ולשון

לקראת יום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום",

שבעז"ה יתקיים במצפּה יריחו,

ב"זאת חנוכה", ב' בטבת תשע"ד,

אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני. 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד יום שני (א' בכסלו) לדוא"ל:
maanelashon@gmail.com

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכה ובתודה מראש,

אוריאל פרנק