יום שני, 30 בינואר 2017

דרשה לשבת פרשת וארא - הפרשה המהפכנית

פרשת וארא היא פרשה מהפכנית: 


א. גילוי שם חדש והופעה חדשה של הבורא

הפרשה פותחת במהפך יסודי בגילוי של הבורא בעולם. בהקשר זה כדאי להזכיר שהביטוי "שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת" (=שינוי מהפכני של פני הדברים) הוא בשי"ן ימנית ולא שמאלית.


ב. מהפך חינוכי

משה רבינו, "ידו הארוכה" של רבש"ע, המשׁדד מערכות, עושה סדר עולמי חדש ומהפך אדיר בתפיסה של האימפריה המצרית: לא עוד הבחנות אנושיות מקובעות של עבדים ומשעבדים, אלא "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ": אם עד עתה חשב האדם שיש הבדל בין מים חיים לבין דם, אם חשב שהצפרדעים שייכים רק ליאור, ושערוב שייך רק למרחבים הפראיים, באו מכות מצרים והראו שבדבר ה' ההפכים מתאחדים וברוח פיו כולם עושים רצון קונם. שיא שבירת המוסכמות היה במכת הברד, כששני הדברים היותר הפכיים, מים ואש, מתאחדים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי". וכפי שנאמר במדרש המובא ע"י רש"י: מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם! עכ"ל. במכת הברד ראו הכל כי החלוקה האמיתית במציאות היא בין "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" לבין "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה". (ע"כ מפי הרב אהוד שרגא בשם מו"ר הרב ש"א רפפורט שליט"א).


ג. המטה המהפכן

הכלי שבאמצעותו "התהפכו היצורים" (כגון המים לדם) הוא המטה: "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי", שעוד לפני שהוא מהפך אחרים, הוא עצמו מתהפך לנחש/תנין. 

במדרש "אותיות דר' עקיבא" מוסבר שהאות ו' נכתבת בצורה של מטה ומקל, "מפני שרמז הקב"ה שהוא עתיד להכות את הרשעים במטה" (והשווה לדברי רבי יוחנן על וי״ו דויזתא במגילה ט״ז ע״ב). וזה מביא אותנו לאחד מתפקידיה של האות ו':


ד. ו' ההיפוך

בלשון העברית יש תפקידים רבים לאות ו' השימוש, והמוכר ביותר הוא ו' החיבור. 

אך תפקיד חשוב מאוד, שמצוי בעיקר בלשון התורה (ולפעמים בלשון הברכות שתיקנו חז"ל) הוא ו' ההיפוך. ו' זו באה לפני מילים שהם פֹעַל, כגון בקריאת שמע: וְאָהַבְתָּ, וְדִבַּרְתָּ, וְהָיָה, וְנָתַתִּי, וַיֹּאמֶר. 

על ו' זו כתב האדמו"ר מגור בשפת אמת (בראשית פרשת ויצא תרנ"ח):

אות ו' נקרא אות אמת והוא מדת יעקב בריח התיכון והקב"ה אחד האמת שבחר באבות ובנ"י כל המתנות שנתן להם אינו במקרה רק הם מתחלת העולם ועד סופו. ואות ו' מהפך התיבה מעתיד לעבר ומעבר לעתיד: יהי לשון עתיד, ויהי לשון עבר. היה לשון עבר, והיה לשון עתיד. לרמוז כי אות ו' שהיא כח התורה מחבר היה הוה ויהיה. ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל היה לטובה. ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות, כי הנחמות של בני אדם א"י לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה... וזה מפתח של גאולה מה שזוכין לעורר הארה מעין עוה"ב... 

וכיו"ב כתב הגר"י הוטנר (ראה כאן):



בהסתכלות האנושית שלנו, אנו מחלקים בין עבר לבין עתיד. אמנם, לעתיד לבוא יתברר שאלו "דקדוקי עניות", והעבר והעתיד הם מהלך אחד ועניין אחד. 

אך כל עוד אנו בעולם הזה... עלינו להקפיד בקריאה ולחלק בין פעלים שהם עבר לפעלים עתידיים, ואפילו לדעת הרמ"א, יש להחזיר את מי שטועה בכך בקריאת התורה כי זה נחשב שינוי משמעות. 


אז נבהיר את הדברים:

לצד צורות הפועל המוכרות מהעברית שלנו ("אָכַל", "אָכַלְתָּ" ו"אָכַלְתִּי" בעבר; "יֹאכַל", "תֹּאכַל" ו"אֹכַל" בעתיד), בלשון התורה משמשות גם צורות פועל "המהופכות" ע"י ו' ההיפוך. 

ראה על כך כאן


בהגייה חשוב להקפיד בשני דברים:

1. בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a, ולא בתנועת e

בעוד שניקודה הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (וְ), ניקודה הרגיל של הווי"ו בפעלים כגון וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ הוא פתח ודגש (חזק) באות שאחריה. כאשר צורת הפועל פותחת בתחילית אל"ף, תחילית המדבר, שבה דגש חזק הוא מן הנמנע, הניקוד הוא בקמץ: וָאֹמַר, וָאָקוּם.

2. בפעלי עבר המהופכים לעתיד יש להטעים מלרע במקום מלעיל (בדרך כלל)

ושוב נצטט מאתר האקדמיה:

הגם שבאותיותיהם ובניקודם זהים פועלי קָטַל שבראשם ו' (אלה המכוונים לעבר) לפועלי וְקטל (העבר המהופך), בשניים מהגופים יש ביניהם הבדל בהטעמה: בפועלי וְקטל בגוף ראשון יחיד (מדבר) ובגוף שני יחיד (נוכח) עוברת בדרך כלל ההטעמה לסיומת הגוף (־תִי או ־תָ). כלומר, הטעמת הפועל היא מלרע (בהברה האחרונה) במקום מלעיל (בהברה שלפניה): הפועל שָׁמַרְתִּי הטעמתו מלעיל; כך גם אם נוספת לו ו' החיבור והוא מכוון לעבר: וְשָׁמַרְתִּי. אבל אם מדובר בצורת עבר מהופך, צפויה הטעמתו להיות בהברה האחרונה: וְשָׁמַרְתִּי. הרי דוגמה: בפסוק שלהלן מתוך חלום שלֹמה הפועל שאלת או ושאלת מכוון לעבר והטעמתו מלעיל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא). לעומת זאת בחוק העוסק בעיר נידחת הפועל וְשָׁאַלְתָּ, כמו שני הפעלים שלפניו, מכוונים לעתיד ולמעשה מחליפים ציווי, והטעמתם מלרע: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים  יג, טו). הבדל זה בהטעמה מצומצם כאמור לשני גופים בלבד, אבל הם מהגופים השכיחים בפועלי המקרא בכלל ובחוק המקראי בפרט (במיוחד גוף נוכח). תשומת לב להטעמה עשויה אפוא לסייע בהבנה הנכונה של זמן הפועל.

נעיר כי לתזוזת ההטעמה בצורות וְקטל בגופים מדבר ונוכח יש כמה וכמה חריגים. אחד הבולטים בהם הוא צורות הפסק – שבהן נשארת ההטעמה  מלעיל.

בשלוש הפרשות של קריאת שמע – השגורות בפי המתפללים – משמשים פועלי וְקטל רבים, ואין פלא בדבר, שהרי פרשות אלו עניינן ציווי. הנה כמה דוגמאות מתוכן:

    • "וְאָהַבְתָּ [מלרע!] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָוְדִבַּרְתָּ [מלרע!] בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"  (דברים ו, ה–ו)
    • "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי […] וְנָתַתִּי [מלרע!] מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ [מלרע!] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי[מלרע!] עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ [מלרע!] וְשָׂבָעְתָּ [מלעיל בגלל ההפסק]: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא, יג–טז)
    • "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ [מלרע!] אֲלֵהֶםוְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לז–לט).

על כן, יש להקפיד בראשית פרשתנו לקרוא את לשונות הגאולה בהטעמה מלרעית: 

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְדוָד וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים... וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה


אמנם, "נָשָׂ֙אתִי֙" שהוא עבר נקרא מלעיל, אך גם "וְהָיִ֥יתִי", אע"פ שהוא מהופך לעתיד, נשאר בהטעמה מלעילית, כמו שאר הפעלים שאות השורש האחרונה היא ה/י ("גזרת ל"י", כגון: בנ"ה, עש"ה). לכן, בפעלים כאלה אי אפשר לדעת אם הפועל הוא בעבר (ו' חיבור בלבד) או בעתיד (ו' היפוך), אלא על פי ההקשר: "דבר הלמד מעניינו".

ונסיים כאן.

יום שישי, 20 בינואר 2017

על גיל הניקוד והטעמים ועל שילוב של שמרנות מעשית ופתיחוּת השקפתית

חלק מגדולי חכמי ישראל מאמינים בקדמות כל הזוהר הקדוש, ושאין בו מילה שלא מרשב"י. לדעתם, איזכור שמות הטעמים בתיקוני הזוהר מוכיח שכבר בזמן התנאים היו קיימים סימני הניקוד והטעמים בכתב וגם שמותיהם.


יש מגדולי חכמי ישראל שעבורם "הוכחה" זו מיותרת, כי הם מאמינים בקדמות שמות סימני הניקוד והטעמים, ובקדמות צורתם הגרפית, שכולם מסיני, ופשיטא שהיו קיימים בזמן התנאים.


ואולם, חלק מגדולי חכמי ישראל מאמינים שאין שום פגם להאמין אחרת:

·         כמה מרבותינו האחרונים (כגון הגריעב"ץ עמדין, החת"ם סופר, ה"נודע ביהודה", תלמיד הגר"אר' ישראל משקלאו, ועוד) סברו שהזוהר הקדוש ביסודו חובר ע"י רשב"י, אך יש בו חלקים מאוחרים שנוספו בתקופה מאוחרת -- כפי שגם בתלמוד הבבלי ישנם תוספות מאוחרות של רבנן סבוראי ושל הגאונים שהשתרבבו במהלך הדורות לתוך נוסח התלמוד (כמוער, למשל, במסורת הש"ס בברכות לו, ב). לדעתם, ברור שאיזכור שמות הטעמים בתיקוני הזוהר אינו מוכיח שבזמן חז"ל היו קיימים סימני הניקוד והטעמים.

·         מדברי תלמיד רש"י, ר' שמחה מויטרי (מחזור ויטרי), ומדברי מהר"ל מפראג (תפארת ישראל, פרק ס"ו) נראה ששמות סימני הניקוד והטעמים הומצאו ע"י חכמים לאחר חתימת התלמוד.


יעויין במאמר של הרב זייבלד (באתר "מענה לשון") על "טעמי ברדיטשוב" ועל תגובות הרבנים לחידוש הרפורמי לקרוא בתורה ללא ניגון הטעמים: תשובת החת"ם סופר לעומת דברי הרב יוסף דוד זינצהיים בספרו יד דוד.

שיטת ה"יד דוד" לגבי ניגון הטעמים דומה לשיטת ה"אגרות משה" לגבי מבטאי לשון הקודש של עדות ישראל. ה"יד דוד" כותב שאין קפידא בניגון מסוים, אלא העיקר שיהיה לקריאה בתורה ניגון מיוחד לפי המנהג. והגר"מ פיינשטיין אומר ("אגרות משה" או"ח ג סימן ה) "שאם יש קהל גדול שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה - נחשב זה ג"כ לה"ק אף שהוא שינוי מהברה שהן דברו ושניתנה התורה". שניהם דוגלים בכך שכל קהילה תמשיך לשמור על מנהגה, מצד "אל תטוש תורת אמך". אבל יחד עם דבקותם במסורת, אין להם בעיה לומר שמבחינת האמת ההיסטורית, אנו מבטאים ומנגנים את התורה בשונה מהקריאה שקראו אבותינו מקבלי התורה. 

לפנינו גישה מורכבת של שמרנות מעשית מחד, ופתיחוּת השקפתית מאידך.

יום שני, 26 בדצמבר 2016

הזמנה ליום עיון תורה ולשון בצהרי יום זאת חנוכה תשעז

בס"ד הננו שמחים להזמין את הציבור לשיעורים על התורה ולשונה ביום עיון אשר יתקיים בצהרי "זאת חנוכה", יום ראשון, ג' בטבת תשע"ז בבית הכנסת "יגל יעקב" ובית המדרש "נר יצחק",  מצפה יריחו

13:50  עֵת שַׁעֲרֵי לָשׁוֹן לְהִפָּתֵחַ

רפאל זֵר

עד כמה מדויקת היא לשון המקרא?

הרב יצחק פרנק

"הבא" להורגך השכם להורגו

אליהוא שנון

קריאות חלופיות בתפילה

הרב יעקב לויפר

עיון בלשון התפילה לעצירת גשמים

אלנתן חן

שיטה ייחודית לאבן ג'נאח והשלכותיה להלכה

    16:30      תפילת מנחה    

הרב יהודה קרויזר

דברי ברכה מפי מרא דאתרא

אליהו חלפון

מאור החנוכה לאור הגנוז

הרב יהושע שטיינברג

עושים סדר משורש עד"ר

ד"ר יובל וייס

לדמותם של פסוקים חסרי אתנחתא בתורה

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים 

 

למגיעים באוטובוס: קו 216 יוצא מירושלים בשעה 12:55, 13:00 ועוד   וחוזר לירושלים ממצפה יריחו בשעות 16:00, 18:00 

עזרת נשים פתוחה          

הכניסה ללא תשלום       

נשמח לראותכם! 

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון  

רצוי לאשר השתתפות:  info@maanelashon.org     0587203297   (אוריאל)


יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תשע"ז

שלום רב, 

בעז"ה נתכנס במצפה יריחו ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תשע"ז, יום ראשון, ג' בטבת.


אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני-תורני. 

 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד ט' בכסלו לדוא"ל < maanelashon@gmail.com >

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.


בברכת חודש טוב ובתודה מראש,

אוריאל פרנק 
"מענה לשון"

יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

"מרבה מחילה לחטאים, וסליחה לפושעים"

בניקוד נוסח "אל מלך" מצאנו שלושה נוסחים:



1. ללא יידוע כלל: מחילה לְחַטָּאִים וסליחה לְפושְׁעִים 
- כך כאן במחזור גולדשמידט וממנו הועתק למהדורות קורן. 

2. נוסח מיודע פעמיים: מחילה לַחטאים, וסליחה לַפּושעים
כגון במחזור אר"צ מופיע כאן  
וכן כאן במחזור אביניון
וכן כאן במחזור ספרדי 
וכן כאן וכאן בנוסחים אשכנזיים 

3. נוסח מעורב (ותמוה!): מחילה לְחַטָּאִים, וסליחה לַפּושעים
כמו כאן באחת הפעמים בספר זה (עמ' קב), וכן כאן, וכן ב"ארטסקרול" ועוד.
  • היש הצדקה לנוסח לא עקבי זה ?

נ"ב היידוע כאן הוא כנראה "יידוע סוגי". בדומה ל"להתעטף בַציצית" [חיים א' כהן/ על "להתעטף בַציצית" עמוד 12 (קמ"ד)]

יום שני, 19 בספטמבר 2016

המין הדקדוקי של המלח

שאלוני:

האם 'מלח' בל' זכר או נק'? 

בלשוננו זכר, אך בברייתא בשבת "מלח אינה כתבלין" ל' נקבה. (אגב, הנוסח ברי"ף 'אינו כתבלין').


תשובה: 

"מלח סדומית" יוכיח שהוא לשון נקבה, וכך מוכיחים רוב המקורות בלשון מקרא ובלשון חכמים, אלא שבמקרים רבים הנוסח "תוקן" ללשון זכר. 

אך אכן כדבריך, מקובל בעברית של ימינו בלשון זכר, וגם לכך יש מקורות נאמנים.

ממליץ להרחיב את העיון במאמר המעניין מאוד של פרופ' ר' שרגא אברמסון:

"מלח מהו? א. מלח לשון זכר או נקבה? ב. מסורת קריאה "הוא-היא" שאינה ידועה. ‬"
‫ לשוננו מ (תשלו) 178-189 ‬
והנה קישור 

אגב, כאן מצוטט פסק [לא מנומק] של האקדמיה. 
באתר האקדמיה לא מצאתי.

יום רביעי, 10 באוגוסט 2016

הקלטות הכינוס השנתי העשירי של "שוחרי לשון הקודש" - קיץ תשע"ו


בס"ד הועלו הקלטות שמע של הכינוס השנתי העשירי של שוחרי לשון הקודש.

הנה הקישור
בהמשך יועלו הקלטות וידאו, דפי מקורות ומצגת. 
יבורכו מפי הבוחר בתורה ובלשונה: 
בעלי האכסניה, המרצים, המאזינים בעבר ובעתיד, וכל המסייעים במלאכה.

האזנה מועילה וכל טוב, 

אוריאל פרנק 

יום שני, 8 באוגוסט 2016

רע-מסס

בערש"ק מסעי תשע"ו נשאל רב חשוב בתכנית רדיו פופולרית על קריאת המילה "רעמסס". תשובתו היתה שיש דעות שונות בקריאת המילה, כמובא ב"מנחת שי" ובספרי המדקדקים, ומסקנתו היתה "הנח להם...", ואיך שיקראו - זה בסדר, ואין בזה שינוי משמעות. איך שלא יאמר - "הכל יודעים שהכוונה לרעמסס".

לצערי, על תשובה זו יש לקרוא את הפסוק (קהלת י, ה): "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט", שכּן: א. אין דעות שונות בקריאת המילה,   ב. מ"מנחת שי" נראה להפך מדבריו, שיש לתקן את מי שטועה בקריאת המילה הואיל ויש בזה שינוי משמעות. 

פירוט:

ראשית, לגבי אופן קריאת המילה לכתחילה: יש דעה אחת בלבד, ואין שום מחלוקת! מכל הספרים עולה כי יש מסורת קריאה אחידה שאין חולק עליה, והיא מבחינה בין שני רעמסס (!) לפי ההקשרים השונים: 

1) "רַ-עַמְ-סֵס" שבפרשת שמות: ע' בפתח (כמו שכולם אומרים), על משקל "שַ-עַטְ-נֵז". זוהי העיר שבנו עבור המצרים, בנוסף ל"פיתום".

2) "רַעְ-מְסֵס" בשאר התורה (פרשת ויגש, בא ומסעי): ע' בשווא נח (קצת קשה להיגוי), ומ"ם בשווא נע (הפותחת את ההברה הבאה), על משקל "תַחְ-פְּנֵס" (מלכים א יא כ). זוהי הארץ שבה התיישבו בני ישראל בגלות מצרים, וזוהי תחנת המוצא במסעי בני ישראל לארץ המובטחת.

לטובת אחיי המתקשים בהיגוי ע' גרונית (ובפרט כשהיא חסרת תנועה), אדגיש שעבורם ההבדל בין "רַעַמְסֵס" ל"רַעְמְסֵס" מתמצה רק בהיגוי השונה של השווא שבאות מ"ם: שווא נח בפרשת שמות (*"רַ-אַמְ-סֵס"), ושווא נע (כמו סגול) בשאר התורה: "רַ-מְסֵס".

בנושא זה קיימת גם הערת מסורה (המובאת ומבוארת ב"מנחת שי") המעירה על "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות "ליתא רפי", כלומר, שרק במקום זה המ"ם בשוא נח (בניגוד לשאר המקומות: רַעְמְסֵס).


שנית, האם ההבדל בקריאה מוכיח שמדובר בשני שמות של מקומות שונים, או שאלו שתי גרסאות של אותו מקום?

אפשר למצוא פרשנים שמשמע מדבריהם שמדובר באותו המקום (יעויין בתרגום המיוחס ליונתן ובתרגום רס"ג ובחזקוני בפרשת בא), אך בעל "מנחת שי" מביא אך ורק את שיטת האבן עזרא שמדובר בשני שמות של מקומות שונים! לפי המסורה מסתבר שמדובר בשני מקומות (וכ"כ מחברי "דעת מקרא").


שלישית, האם ההבדל בקריאה מעכב? כלומר, האם יש להחזיר את הטועה ומחליף בין "רַעַמְסֵס" ל"רַעְמְסֵס"? 

הדבר תלוי בתשובה לשאלה הקודמת. לפי דעת האבן עזרא ולפי בעל "מנחת שי", נראה ברור שיש להחזיר, וכן פסק הרב אביגדר נבנצל שליט"א, כפי שהעיד הרב יששכר גואלמן הי"ו בכינוס העשירי של שוחרי לשון הקודש (כ"ט בתמוז תשע"ו), שהטועה ומחליף בין "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות ל"רַעְמְסֵס" בשאר התורה - משנה משמעות, ויש לתקנו!


אילו אותו משיב ברדיו היה מורה שבדיעבד אין להחזיר את הקורא כי יש דעות שאין בזה שינוי משמעות - החרשתי. 

אך תשובתו הוכיחה שהוא אינו מודע לפירוש ראב"ע, ושנשכח ממנו תוכן דברי מנחת שי.


לסיכום: 

לכתחילה אין חולק על כך שיש לחלק כנ"ל בין קריאת "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות ל"רַעְמְסֵס" בשאר התורה (פרשת ויגש, בא ומסעי). 

בדיעבד, יש מי שהורה הלכה למעשה שהבחנה זו מעכבת, ויש לתקן ולהחזיר על כך. 

אמנם, למעשה, אני מתלבט האמנם יבין כל קורא בתורה על אתר כיצד עליו לתקן את קריאתו. דבר זה ניתן להעיר לקורא בנחת וביישוב הדעת לפני הקריאה או לאחריה. 

בתור לימוד זכות שמא אפשר לסמוך על האפשרות שאין ההבדל בקריאה מכריח שמדובר במקומות שונים (וכת"י, רס"ג וחזקוני הנ"ל), למרות הערת המסורה המפורשת ופרשנותו החד משמעית של ראב"ע. 

יום שלישי, 12 ביולי 2016

הכינוס השנתי העשירי של "שוחרי לשון הקודש" - קיץ תשע"ו


הציבור מוזמן לכינוס השנתי העשירי
של שוחרי לשון הקודש

שיתקיים בעז"ה ביום חמישי, כ"ט בתמוז, תשע"ו,

בישיבת "קרית נוער" בשכונת בית וגן, ירושלים

( הכניסה לאודיטוריום מרחוב הרב פרנק 20 )

בהנחיית הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן.

 

כינוס העשור מוקדש לזכרו של הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן ז"ל

מחבר סדרת ספרי "פרשגן" על תרגום אונקלוס

 

 

 

12:45  "בהתאסף יחד שבטי ישראל"

 

                                       מושב א':        13:00

מר אברהם נפח

"לא תעשה כל מלאכה"

הרב יוסף קמינצקי

 חשיבות תחביר הפסוק בעיני רש"י

הרב אהרן פרידמן

היבטים לשוניים בשירת הים

הרב יצחק סבתו

אונקלוס כדרשן

הרב יהונתן פוזן

פרשנויות לשוניות בתרגום

                                        ת פ י ל ת   מ נ ח ה

 

מושב ב':         16:00

הרב יובל שרלו

התרגום כפירוש הראשוני לתורה

הרב יצחק פרנק

"מָוֶת וחיים ביד לשון": ספר פרשגן ועוד

הרב יששכר גואלמן

התרגום ופשוטו של מקרא - הֲיֵלְכוּ יחדיו?

ד"ר אבשלום רצאבי

ייחודה של הארמית במסורת יהודי תימן

סיום משוער:        18:30

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים         * רצוי לאשר השתתפות

לפרטים:  info@maanelashon.org         0587203297 (אוריאל)

התודה והברכה לישיבת "קרית נוער" המארחת בשלישית את הכינוס!

 

יום שישי, 24 ביוני 2016

דרשה לשבת פרשת שלח

המצוות נחלקות לסוגים שונים. יש מצוות שכולם חייבים בהן תמיד, כמו לאהוב את ה'. אך יש מצוות שחייבים בהן רק בזמן מסוים, ויש מצוות שמתחייבים בהן רק בנסיבות מסוימות ובתנאים מסוימים.

למשל: מצות קריאת שמע, נוהגת בזמן שכיבה ובזמן קימה, וכל האנשים חייבים בה.

מעשה נחמד מובא בהקדמה ר' יהונתן קויתי לתיקון הקוראים איש מצליח (עמ' 13), ובו מספר על מלמד שהורה לתלמידו כיצד לבטא כהלכה את הא' העיצורית בראש המילה "אחד" לאחר "איש", כדי שלא ישתמע "אי שחד" (או "אִשֶה חד") במקום "איש אחד", עיין שם.

והוא הדין בקריאת שמע, כגון בפרשת ציצית שבסוף פרשת שלח: וראיתמותו, וזכרתמת, ועשיתמותם, אשרתם, זונימחריהם, ועשיתמת.

בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן סא, סעיפים יט-כא[1]) מוזהרים אנו לבטא כהלכה את האות אל"ף במקרים שהיא עלולה להיעלם, כמו: וְחָרָה אַף, וְשַׂמְתֶּם אֶת.

וה"ה בתפילה, כגון: ומקדישימת שם...

וזו הסיבה שיש חזנים ובעקבותיהם יש סידורים שיצרו שם הפסקה באופן מלאכותי באמצע משפט – כדי למנוע חירוף וגידוף!

ויש להוסיף: 

לא רק בא' (עיצורית) שבראש מילה, יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשהמילה הקודמת מסתיימת העיצור; אלא אף באמצע מילה יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשההברה הקודמת פתוחה (= מסתיימת בתנועה, ולא בעיצור), כגון: 
מא*ת א*דני היתה זא√ת היא√ נפלא√ת.

*   =  א' עיצורית,      √     = אם קריאה.

עד כאן עסקנו בהלכות הנוגעות לכל אחד, כי כל בר מצוה חייב לקרוא ק"ש, לברך, ולהתפלל בדקדוק.

נעבור עכשיו לדבר על מצוות שמתחייבים בהן רק במצבים מסוימים. בסוף פרשת שלח לאחר חטא המרגלים-התיירים, נצטווינו בכמה מצוות כאלה, כמו הפרשת חלה ומצות ציצית.

כידוע, חז"ל תיקנו לקרוא בק"ש את פרשת ציצית יחד עם "שמע" "והיה אם שמוע", וצ"ע למה נבחרה דוקא פרשת ציצית?

שאלה שניה שנעסוק בה היא למה נצטווינו במצות ציצת דוקא לאחר פרשת המרגלים?

מסופר על רב קטינא במסכת מנחות (מא, א):

מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא - ציצית של תכלת מה תהא עליה?! אמר ליה: ענשיתו אעשה?! אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!

לכאורה, צדק רב קטינא: מה החיסרון במי שלא לובש בגד בעל ארבע כנפות?! הרי אין חיוב לקיים מצוות ציצית אם לא לובשים כסות החייבת בציצית!

אם אדם גר בבית שאין בו פתח שחייב במזוזה - מה החיסרון בכך שאין לו מזוזה?!

ואם אדם גר בחו"ל ואינו מתחייב בשמיטה, בתרומות ומעשרות - הרי לא עבר איסור! להפך, אולי זה אפילו מהודר יותר, כי בחו"ל בטוח לא נכשלים באכילת טבל ח"ו, ובשאר מצוות התלויות בארץ!

לכן, התמיהה של רב קטינא מובנת: "ענשיתו אעשה?!"

המלאך עונה לו "בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!" כן, כשיש כעס בעולם, מענישים את מי שלא התאמץ להתחייב במצות ציצית.

אין להסתפק בקיום המצוות שכבר התחייבנו בהן, אלא יש לחפש דרכים כדי להתחייב במצוות נוספות, ולרדוף אחר אפשרויות לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכפי שמנסח הרמב"ם בסוף הלכות ציצית (פ"ג הל' י"א):

אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד לפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו...

על אף שאין על "אדם" חיוב, "אדם חסיד" ישתדל להתחייב במצוה. וכפי שמסיים הרמב"ם (שם הל' י"ב) מידת חסידות זו ראויה לא רק לחסידים ואנשי מעשה, אלא ראוי לכל "אדם" להיזהר בכך:

לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכו'.

וכן כותב מרן השולחן ערוך בראש סימן כ"ד:

"אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית, וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום."

שמא לרעיון זה התכוונו חז"ל כשאמרו שמצות ציצית "שקולה כנגד כל המצות כולן" (שבועות כט, א). הציצית היא בנין אב לכל קיום המצוות; היא מזכירה לנו לקיימן, ודרכה גם מגיעים לתשוקה לקיום כל המצוות, מפני ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וגם בזכות ההבנה שלנו שהציצית (והתכלת) "מציצות" עלינו, והן מלאכי ה' לזרזנו לקיום עוד ועוד מצוות.

נראה כי רק לאחר שהמרגלים מאסו בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, ובתורם את ארץ הצבי, ויתרו על הארץ שבחר בה ה', ועל קיום רצון הבורא שכל מצוותיו (התלויות בארץ ושאינן תלויות) יתקיימו ע"י עמו בארץ אשר חמד -- רק לאחר גילוי חולשה זו, נזקקנו למצות ציצית שתחזק אותנו בעבודת ה' ותחנך אותנו שלא לתור אחר חשבונות היצר, אלא לרדוף אחר עשיית כל המצוות, ולהתגבר על כל חששות בני ענק העומדים בפני הכניסה לארץ כל המצוות.

אפשר לומר שמצות ציצית היא התיקון לחטא המרגלים, ובזכות הקפדת עם ישראל במצוה ציצית בארבע כנפות, יזכו להתקבץ מארבע כנפות הארץ ולהיגאל גאולה שלמה.

לא רק המואס בארץ חמדה ומתחמק ממצוות ה' שבארץ ישראל, הרי זה "דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב), אלא אף הדּר בארץ הבחירה אך אינו דורש לציון ואינו מבקש את בנין המקדש ועשיית רצון ה' בבית הבחירה - גם הוא רח"ל עלול להיענש "בעידן ריתחא" ח"ו, כפי שכותב הרמב"ן.

מצות ציצית עצמה מורכבת משני חלקים: לבן ותכלת. בעל אור החיים הקדוש, ר"ח בן עטר, מדייק מלשון התורה[2] ומוצא רמז לכך שלא בכל הדורות תתקיים מצות ציצית בשלמותה, אלא יהיו דורות שבהם תחסר התכלת, ורק את הלבן יטילו בטלית. אמנם, גם הלובש טלית שיש בה רק לבן - קיים את עיקר המצוה, אך ה"יָרֵא אֶת־ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" משתוקק לקיימה בשלימות, כמאמרה. ואף אם תשוקה זו לא באה לידי יישום בפועל (ממניעות שונות...), מן הראוי לייחל ולהתפלל שכל ישראל יזכו לקיים מצות ציצית עם תכלת.



[1] זו לשון הטור: "וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף, וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את".

הדוגמה האחרונה "וממליכים את" בברכת יוצר גרמה למדפיסי סידורים ליצור שם אף פסקה חדשה!

כך כותב הר"ד יצחקי (כתב עת בית אהרן וישראל מב, תשנ"ב, עמ' קח):

"ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם... בסידור רב הירץ ש"ץ וסידור רב שבתי סופר ולובלין תל"ח ועוד סידורים ישנים אין הפסק כלל בין וממליכים לואת - ולפי הנראה המדפיסים המאוחרים עשו שם שתי נקודות מפני שהטור בסי' ס"א כתב לעשות הפסק מעט ביניהם - אך באמת לא כיון לעשות שם סוף פסוק ולא קטע חדש - ואדרבה מדהוצרך להזהיר שלא ישתמע "מת" ש"מ דבלאו הכי אינו מקום הפסק".

[2] אור החיים:

לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח א), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת: