יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

מה ומי "עושה רושם"?

מפורסמים דברי רש"י בראש פרשת ויצא (פרק כח פסוק י ד"ה ויצא יעקב):

...ויצא יעקב מבאר שבע - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות:

 

מתוך ההשוואה לדברי חז"ל (המצוינים תכף), עולה כי המילים שהדגשתי - לשונו של רש"י הן. 

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה סח סימן ו

ויצא וכי לא יצא משם אלא הוא והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו ואת אמר ויצא יעקב, רבי (זעירא) עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה, ודכוותה (רות א) ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגו', ותצא וכי לא יצא מן המקום אלא היא והרי כמה חמרים כמה גמלים יצאו ואומר ותצא, רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון ור' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כשהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה, ניחא דתמן לא היתה שם אלא אותה הצדקת בלבד אלא הכא דהוי יצחק ורבקה, רבי עזריה בשם רבי סימון אמר לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים. 

וכיו"ב ברות רבה (וילנא) פרשה ב 

יב [ז] ותצא מן המקום אשר היתה שמה, ותצא, וכי לא יצאתה משם אלא היא והלא כמה גמלים יצאו כמה חמרים יצאו ואת אמרת ותצא, ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון גדול שבעיר הוא זיוה והוא הודה והוא הדרה והוא שבחה, פנה משם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה, וכן את מוצא ביעקב אבינו כשיצא מבאר שבע וכי לא יצא משם אלא הוא והלא כמה גמלים יצאו כמה חמרים יצאו ואת אמרת ויצא, אלא כשהצדיק בעיר הוא זיוה והוא הודה והוא הדרה, יצא משם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה, ניחא תמן דלא הות אלא אותה הצדקת ברם הכא לא הוה יצחק תמן, אלא אמר ר' עזריה בשם ר' עזריה בר' סימון לא דומה זכות צדיק אחד לזכות ב' צדיקים 

שאלה ראשונה: 

מה פירוש "עושה רושם" בהקשר של "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם"? 

לכאורה, ה"רושם" הוא ההרגשה שמרגישים בעת יציאת הצדיק מן המקום, שהשפעתו הברוכה מסתלקת - "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

וכן משמע למשל מלשון המהר"ל, גור אריה: ולכך דרשו כי 'יציאת צדיק עושה רושם', וכך פירושו - כי יציאת יעקב נקרא 'יציאה' ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:

אך יש מסבירים שה"רושם" הוא מה שנשאר לאחר שהצדיק יצא מן המקום ו"פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה" - רק לאחר יצאתו ניכר הרושם שבהימצאותו היה סמוי.

 

מאור ושמש בראשית פרשת ויצא ד"ה וזה פירוש

הוא 'זיוה' רצה לומר, מעורר לבבם להאחז במדת התפארת מדת האמת - מדריגת יעקב כלול כל הפרצופים. וזה מרומז בלשון זיוה כמאמרם ז"ל (ב"מ פד א) שׁוּפְרֵי דְּיַעֲקֹב. ונודע שמדת התפארת הוא כולל החסד וגבורה. הוא 'הדרה' רצה לומר, שהוא מעלה אותם לעולם התשובה, והדרה הוא מלשון הַדְרֵי בִּי' (פסחים לט א). והנה ידוע, שכל דבר שבקדושה, אף שנפסק הבהירות והגדלות, אף על פי כן נשאר רשימו ממנה. ולזה מרמז המדרש יצא הצדיק מן העיר רצה לומר, אף שנפסק גודל הדביקות והקדושה, אף על פי כן מחמת הרשימו אשר נשאר, אשר מרומז בדברי המדרש, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם - פנה הודה כו' פנה הדרה רצה לומר, שפונים הרחמים והחסדים המגולים מעולם התשובה, להמתיק כל הדינין, אמן. 

...ולזה מרמז המדרש, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה כו', ונאמר בכולם הוא שהוא לשון נסתר, כאשר אמרנו, שבעוד שהצדיק בעיר - אינם מכירים טובתו, והיא נסתרת מהם עד שֶׁיֵּצֵא משם, שאז מרגישים שהיה הכל בזכותו, כי בצאתו מן העיר נחסר מהם כל אלה. אמנם, אחרי כי אף בצאתו נשאר רשימת קדושתו ואינה מסתלקת מכל וכל, על כן מרמז המדרש יצא משם פנה הודה פנה זיוה כו', כי 'פנה' הוא מלשון (מלכים ב' ב כד) וַיִּפֶן אַחֲרָיו, רצה לומר, שמניח אחריו הרשימו, והנה הוא כאילו חוזר לאחוריו להשפיע כל טוב, כי אף שנסתלקה עיקר הקדושה - נשאר הרשימו. וזה מרומז גם כן בהמדרש, שיציאת צדיק מן המקום עושה 'רושם' כאשר אמרנו בדרוש הקודם, וקל להבין. 

תפארת שלמה פרשת נח 

...ואברהם עודנו עומד לפני ה'. וכן כל הצדיקים גם אחרי הסתלקותם זכותם נשאר עלינו. וכמו שאחכז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם לדורות ורשימו ניכר לעולם להיות נשאר ברכה אחריו. והנה הצדיקים ההם העומדים ברומו של עולם צדקתו עומדת לעד להגן על הדור לד"ד. אבל אצל נח כתיב בדורותיו. צדיק לפני בדור הזה. פי' כי לא נשאר אחריו צדקתו רק בדור הזה ואין בכוחו להיות עומדת לעד ע"כ איננו כמו צדיק המבריח מקצה אל הקצה לכן גם על דורו לא היה יכול להגן מסתר מי המבול. 

ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קנד 

ובאמת אילו לא היה בו אור פנימי כלל לא היה מתקיים כלל והיה כלא היה כי מדת הצמצום הוא רק לצמצם ולהגביל איזה דבר ולא כשאין כאן שום דבר אם כן מה הוא מגביל רק שמאחר שהיה בהם אור ונשבר כל מקום שיש אור נשאר רשימה ממנו כידוע על דרך יציאת צדיק עושה רושם שניכר שחסר מה שאין כן אילו לא היה צדיק כלל, וכן בזה ענין האור הוא השגת האלוקות וכבר נשאר רושם ההשגה על ידי זה שניכר שבכלים אלו חסר מהם אור אלוה והשגת אלוקות הרי ניכר בהם השגת אלוקות ונמצא ההשגת אלוקות הוא בכלים הנשברים האלו מצד החסרון שאנו רואים ומכירים שחסר מהם: 

 

שאלה שניה: 

מהן גלגולי המשמעות של "עשיית רושם" מלשון חז"ל ועד ימינו.

הנה מדגם מקורות במשמעויות שונות:  

 1.  תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ג הלכה ו

לא סוף דבר חרב של מלחמה אלא אפי' חרב של שלום שכבר עשת רושם בימי יאשיהו: 

 2.  מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת לך לך פרק יד סימן יח

הוציא לחם ויין. כל מקום שיש בו יין עשה רושם, ומה רושם עשה כאן, שאיבד את הכהונה

4 - 3.  כתב עת תחומין ג, 334 - 370 נושא המאמר: הגנת הצרכן לאור ההלכה: הליכות מסחר - מקח טעות וגניבת דעת 

דור התרבות המערבית שבמדה רבה דוגלת בנמוסים חיצוניים ועשיית רושם מזויפת על חשבון האמת הפנימית... אמנם כאן יש מקרי גבול בעייתיים בין עשיית רושם מטעה מחד לבין הסתמכות על הבנת הקונה המצוי מאידך.

 5.  כתב עת אור ישראל (מאנסי) טו, תשנ"ט, קמט - קנא נושא המאמר: מנהג משונה אצל יהודי צפון אפריקה: להגביה את הקערה מעל ראשי המסובים 

...שההגבהה תעשה רושם גדול יותר ותגביר הסקרנות למה עושים כן. כאן

 6.  כתב עת אסיא סז - סח, תשס"א, 41 - 35 נושא המאמר: התלבטות פוסק הלכה בכשרות תרופה לא מוכרת מסקנקור 

נראה שגם שימושו כתרופה לפריון כמו דגים עשה רושם שמדובר בדג. בסופו של דבר הגיע ר"י חאגיז למסקנה 

 7.  כתב עת זכור לאברהם (חולון) תשס"ב - תשס"ג, שע - שעג נושא המאמר: השגת גבול השוחט בוורונז' 

 מי יתן שיהיו דבריו נשמעים ויעשו רושם חזק שם, 

 8.  כתב עת ועתה כתבו לכם תשס"ג, תלב - תמה נושא המאמר: חגיגת בת מצוה 

לדברי התעוררות, כדי "שיעשו רושם ויכנסו ללב", 

 

יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

סוד ה-12 בפרשת לך לך

חידה לפרשת לך לך: 
מה משותף לשנים עשר הפסוקים דלקמן? 
כדי להקל מעט, מובאים כאן רק חלקי פסוקים. 
המעוניין ברמזים נוספים, ידלג לסוף הרשימה. 

 1.  בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ד
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ 
 2.  בראשית פרשת לך לך פרק יב פסוק ה
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־ 
 3.  בראשית פרשת לך לך פרק יג פסוק ח
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה 
 4.  בראשית פרשת לך לך פרק יג פסוק יד
וַיקֹוָק אָמַר אֶל־אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד־לוֹט 
 5.  בראשית פרשת לך לך פרק יג פסוק יח
וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא 
 6.  בראשית פרשת לך לך פרק טו פסוק א
לֵאמֹר אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ 
 7.  בראשית פרשת לך לך פרק טו פסוק ב
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה־תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי 
 8.  בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק ב
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי 
 9.  בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק ג
וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית 
 10.  בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק ה
וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי 
 11.  בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק ו
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ 
 12.  בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק א
וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל־אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי־אֵל 


רמז 1: תשובת החידה היא תמרור אזהרה לקורא בתורה בטעמי המקרא 


רמז 2: שיבוש שמו של אאע"ה 


רמז 3: כל הקורא לאברם אברהם... 
אינו אלא טועה!

יום ראשון, 14 באוקטובר 2018

קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תשע"ט

שלום רב, 


בעז"ה נתכנס במצפה יריחו ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" זאת חנוכה, 
יום שני, ב' בטבת תשע"ט.  


הנכם מוזמנים להגיש הצעות להרצאה קצרה (עד ח"י דקות) בנושא לשוני-תורני. 

 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד א' בכסלו לדוא"ל <info@maanelashon.org>

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.


בברכת חורף בריא ובתודה מראש,

אוריאל פרנק 
"מענה לשון"

 www.maanelashon.org

יום שלישי, 9 באוקטובר 2018

"לְעולם הבא" או "לָעולם הבא": על יידוע "חסר" בצירוף שם ותוארו

בקונטרסו, לאוקמי גירסא, מובא תיקון אופייני לגר"מ מאזוז שליט"א (סעיף י"ד):

"והקרן קיימת לו לָעולם הבא. כצ"ל הלמ"ד בקמץ לתשלום ה"א הידיעה, כי לְעולם בשוא יש לה משמעות אחרת, ופירושה לתמיד". 

הערה זו באה לדחות את הנוסח "לְעולם הבא".

נראה שעיקר טעמו מפאת הכלל הדקדוקי "תואר השם יתאים לשם שאותו הוא מתאר במין, במספר וביידוע" (ולכן כתב "כצ"ל הלמ"ד בקמץ לתשלום ה"א הידיעה"). ואילו הנימוק שכתב על שינוי משמע - במחי"ר דחוק, שהרי "דבר הלמד מעניינו", וכל השומע תכף "הבא" יבין כהלכה.

בסידור "רינת ישראל" שהדפיס הרב ד"ר שלמה טל ז"ל בנוסח "הספרדים ועדות המזרח" (ירושלים, כסלו תשל"ו) לא השווה את מידותיו: לפעמים הדפיס "לְעולם הבא" ולפעמים "לָעולם הבא". 

על חוסר עקיבות זה העיר לו מו"ר פרופ' משה בר-אשר הי"ו (במאמרו המפורט, עמ' 275 בקישור זה), והעדיף את הנוסח "לְעולם הבא" האופייני ללשון חז"ל (ומצוי מעט במקרא). בעקבות מאמר זה תוקנו הרבה פרטים במהדורות "רינת ישראל" הבאות, אך חוסר עקיבות זה נותר על כנו.

"עולם הבא" נמצא פעמים רבות בלשון חז"ל, הן בדפוסים והן בכתבי יד (כפי שניתן לראות באתר הכי גרסינן, למשל), וגם מוכר למתפללים יוצאי אשכנז מנוסח מאמר חז"ל "כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (ע"פ בבלי מגילה כח, ב; וכן נוסח סדר רב עמרם גאון ועוד).

במאמר של ר' אהרן גבאי קישור זה, עמ' קל"ג והערה 116, הממשיכה גם לעמ' קלד!) מובאות עדויות רבות לניקוד "לְעולם הבא" בסידורים שונים. 

לכן, ניתן לראות בנוסח זה, ה"מוקשה" (לכאורה), הסורר והסוטה מכללי הדקדוק, את הנוסח המקורי (על פי סברת רבינו תם, שיש יתרון ל"נוסח המוקשה", ובניסוח המדעי "לקסיו דפיקיליו"). 

 

לסיכום, יש מקום לשני הנוסחים, ולענ"ד אין חיוב לדבוק תמיד באחד מהם, וכמו שהורונו חז"ל במקרים דומים: "נימרינהו לתרווייהו".

והאמת והשלום אהבו.

כנלענ"ד אפ"ר

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

לֶקַח הַדּוּבְשָׁנִית

בהסתמכות על מילון הרב ע"צ מלמד (קישוריש לנקוט במשנה זהירות, משום שהוא נכתב בעברית קלאסית ולא בעברית שמדוברת היום.

למשל, הערך "דּוּבְשָׁנִיתָא" מוסבר על ידו: דּוּבְשָׁנִית.
         
אך תלמיד ישראלי שמורגל בעברית חדשה יחשוב שדּוּבְשָׁנִית = עֻגַּת דְּבַשׁ  honey cake.

מה שהתכוון הרב עצ"מ הוא ש"דּוּבְשָׁנִיתָא" = מְתוּקָה (כדְבַשׁ) 
sweet like honey

"דּוּבְשָׁנִית" כשם למאפה קטן בטעם דבש, התחדשה  בעברית החדשה ע"י הוספת סיומת ההקטנה "-ִית" למילה "דובשן", השנויה במסכת חלה (פ"א מ"ד) ומציינת מאכל שנילוש בדבש (פיהמ"ש לרמב"ם, שם) או מאכל מטוגן בדבש (רש"י לפסחים לז, א ד"ה והדובשנין).



יום שני, 20 באוגוסט 2018

כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה - שתי טעויות

שתי טעויות נפוצות בקריאת מילים אלה:

א. [תורת ההגה]: 
יש קוראים, ואף יש מדפיסים: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְסֻכֹּה (ב' רפויה)! 
אך טעמי המקרא מורים שיש הפסקה לאחר " יִצְפְּנֵנִי", ולכן הבי"ת דגושה בדגש קל.

ב. [תחביר ופיסוק]: 
יש קוראים בפיסוק שגוי (ואף אני, בעווני, טעיתי בכך)
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה, 
בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי, 
בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ...

אך טעמי המקרא מורים שההפסקה העיקרית במילה "רָ֫עָ֥ה" (טעם עולה ויורד):

כִּ֤י יִצְפְּנֵ֨נִי ׀ בְּסֻכֹּה֮ בְּי֢וֹם רָ֫עָ֥ה
  יַ֭סְתִּרֵנִי בְּסֵ֣תֶר אׇהֳל֑וֹ
  בְּ֝צ֗וּר יְרוֹמְמֵֽנִי׃



לסיום, להתבוננות במזמור: הנה קישור לשיעורו של הרב אלחנן סמט. 
כוח"ט, 
אפ"ר

יום רביעי, 27 ביוני 2018

דרשה לשבת חוקת

בסוף ''מזמור שיר ליום השבת'' נאמר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה".

נשאלת השאלה מדוע אנחנו מדמים את הצדיק לתמר? איזו צדקות יש בתמר?

ושאלה חמורה יותר בסיפא: למה אנו רוצים שהצדיק ישגה בלבנון? האם לא עדיף שהוא יישאר בירושלים ("בחצרות א-להינו")?

כמובן, פשט הפסוק הוא אחרת, והפיסוק משפיע על המשמעות:

"צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח" - זאת אומרת אנו רוצים שהצדיק יפרח כמו תמר, כמו עץ התמר התמיר והגבוה הפורח אל על בזקיפות קומה.

גם בסוף הפסוק יש להקפיד על הפיסוק הנכון: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יִשְׂגֶּה": "ארזי הלבנון" נזכרו כמה פעמים בתנ"ך כעצים חזקים, ואנו רוצים שהצדיק יפרח כמו עץ התמר וישגה כמו ארזי הלבנון, כלומר "כתמר" איננו לוואי של צדיק אלא משלים את הפועל יפרח. גם בסיפא: בלבנון אין הוא משלים פועל של ישגה אלא לוואי של ארז.

דברים אלה בהירים למי שמתבונן בטעמי המקרא, שאחד מתפקידיהם הוא להורות את הפיסוק הנכון ואת המבנה הנכון של המשפט.

ברישא: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח - לפני המילה צַ֭דִּיק יש טעם מפסיק להורות על הפרדה בין צדיק לבין כתמר יפרח.

אבל המתבונן בסוף הפסוק יקשה בעיניו: כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃

הרי גם בסיפא מופיע סימן זהה במילה כְּאֶ֖רֶז! לכאורה היינו מצפים, לאור דברינו, שהטעם המפסיק יהיה במילה בלבנון ולא במילה כְּאֶ֖רֶז.

התשובה היא:

טעמי המקרא בתהילים שונים מהמוכר לנו בחומש ורוב התנ"ך (טעמי כ"א ספרים). טעם זה שבחומש נקרא "טפחא" לפי אשכנזים, או "טרחא" לפי עדות אחרות, הוא תמיד טעם מפסיק. לעומת זאת, בטעמי אמ''ת, היינו הטעמים בספרים איוב, משלי ותהילים, סימן זה משותף לשני טעמים שונים: אחד מפסיק ואחד אינו מפסיק. כאשר סימן זה (הנראה כמו חצי ירח) מופיע לפני המילה, הוא מפסיק, כמו במילה צַ֭דִּיק. טעם זה נקרא "דחי" או "ימנית", כי הוא נדחה מהמילה עצמה לימין המילה (ואין הוא נמצא במקומו הטבעי, בהברה המוטעמת). לעומת זאת, כאשר טעם זה מופיע בתוך המילה (בהברה המוטעמת), טעם זה איננו מפסיק (אלא "מחבר").

ואם יקשה ש"ץ העקשן: מה זה כל כך משנה איך לקרוא ואיך להתפלל, הרי העיקר הכוונה!

התשובה היא, שכמו בכל התורה, גם למעשים יש חשיבות, וכך למדנו מפרשת חוקת:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

תפילה זו (התפילה הראשונה שנאמר בה שה' שומע את תפילת ישראל, מאז שמיעת נאקת בנ"י במצרים) דומה מאוד לתפילה שבהפטרת חוקת (שופטים יא, ל): "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי..."

מתוך ההשוואה עולה התמיהה למה התפללו ישראל "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי", ולא נקבו בשם העם? הרי המתפלל צריך לפרש ולא לסתום, כפי שלומד הזוהר (וישלח קסט, א) מתפילת יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים - מכאן: מאן דצלי צלותיה דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות".

הפתרון לכך בפירוש רש"י:

וישמע הכנעני... יושב הנגב - זה עמלק... ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהו ישראל מתפללין להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים; ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקיים ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם "אם נתן תתן את העם הזה בידי".

ברוך ה', המוח היהודי הצליח לגבור גם על המכשול הזה!...

עכ"פ, מכאן למדנו שגם בתפילה כמו בכל מצוה אחרת: לא די בכוונה טובה, אלא יש חשיבות גם למעשה המצווה: היינו לדיבור הנכון והמדויק, גם בהיגוי כל אות ומילה כהלכה, וגם בחיבור ובהפרדה של המילים לפי משמעות המשפט.

יה"ר שנזכה להתפלל בכוונה ובאופן מדויק, ושיהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו, לפני אדון כל.