בפרשתנו מסופר על המכות שהביא ה' על מצרים. בתורה אין הן נקראות "מכות", אם כי לשון הכאה נאמרה במעמד הסנה בהקשר זה: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג, כ). המונח "עשר מכות" מופיע בפרקי אבות (ה, ד) ובַהגדה של פסח, אבל בתנ"ך נקראות המכות בְשמות שיש בהם ללמד על תכליתן של מכות מצרים: "נֶגַע" (שמ' יא, א), "מגֵפות" (שמ' ט, יד) ו"שְׁפָטִים גְּדוֹלִים" (שמ' ו, ו; יב, יב) - מדגישים את הכוח והעוצמה שבהם ה' נִלְחָם בְּמִצְרָיִם (ע"פ שמ' יד, כה; דברים ד, לד). המכות נועדו לא רק כדי להכניע את פרעה, ולאלצו לשחרר את עם ישראל, ולו לכמה ימי חופשה בַּמִּדְבָּר, לעבוד את הקב"ה.
ריבוי המכות בא לשתי מטרות נוספות, שעליהן הובטח כבר בִּברית בין הבתרים (בראשית טו, יד):
"וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ - דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
המטרה הראשונה: הענשת פרעה ועבדיו על העינוי והשואה שהמיטו על בני אברהם, יצחק וישראל [שיש בה גם צד של "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם (תהילים קמט, ז), וגם צד של עשיית דין וצדק, "לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו (ירמיה לב)], והמטרה השניה: כדי שבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יֵצאו בְּיָד רָמָה, כמי שאדוניהם הוציאום לחירות והעניקו להם מרכושם.
על מטרות נוספות שהיו למכות מצרים יכולים אנו ללמוד מֵהשמות "אוֹתוֹת" ו"מוֹפְתִים", המופיעים פעמים רבות בַתנ"ך לגבי המכות[1]. בְפתח סדרת החינוך בת עשר המכות, שהונחתה על פרעה, נאמר (שמות ז, ג): "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". האם "אֹתֹתַי" וּ"מוֹפְתַי" הם מילים נרדפות לגמרי, או שיש הבדל בין "אוֹתוֹת" ל"מוֹפְתִים"?
במדרש התנאים על פרשת נזיר (ספרי, פרשת נשא) מודגמים כמה זוגות של מילים נרדפות, כמו יין ושכר, ושם נאמר:
"אות הוא מופת, מופת הוא אות, אלא שדִברה תורה שתי לשונות".
האות הראשון שנאמר במעמד הסּנה למשה, שיַראה לישראל, היה "אות" המטה-הנחש. בפרשתנו שולח ה' את משה ואהרן לִמשימה דומה, אך בפני פרעה: כאן מכנה זאת הכתוב כ"מופת" (והמטה נהיה לתנין). אונקלוס מתרגם כאן "מופת" – "אתא", אות[2]. וגם מרש"י הכותב כאן (ז, ט): "מופת - אות, להודיע שיש צורך (/צרוך/צריך) במי ששולח אתכם. לתנין - לנחש"[3] - נִראֶה שאות ומופת הם תאומים זהים.
ואולם, בכמה מקומות[4] מבחין רש"י בין אות למופת: על הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ד לד) המתאר את יציאת מצרים "בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים", כותב רש"י:
"באתת – בסימנים, להאמין שהוא שלוחו של מקום, כגון מה זה בידך [=אות המטה-הנחש]
ובמופתים - הם נפלאות, שהביא עליהם מכות מופלאות".
מדבריו נראה שהפירוש הבסיסי של "אות" הוא: מעשה שנעשָה להוכיח דבר, או כסימן וזיכרון, כמו אות הקשת ואות התפילין; ואילו "מופת" הוא מעשה פֶּלא מוזר, החורג מטבע העולם, ומתמיהּ את רואיו[5].
המלבי"ם[6] עומד על ההבדל בין אות הנחש בפני עם ישראל לבין מופת התנין לפני פרעה: פרעה לא האמין בה', ולכן היה נצרך מופת פלאי ועל-טבעי, להוכיח את כוח ה' העולֶה ושולט על הטבע. אך ישראל לא היו זקוקים למופת, אלא רק ל"אות", לסימן שאכן משה נשלח על ידי ה'. את שאר עשר המכות מסווג המלבי"ם לכאלה שהיו אות וכאלה שהיו מופת.
אך יתכן שכל מכה היתה גם אות וגם מופת. בסיכום המכות נאמר (שמות יא י): "וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה". התורה מדגישה כאן את היותן של מכות מצרים מעשִׂים על-טבעיים, שרק שלוחי הבורא הכל-יכול יכולים לעשות. וכשמְכַנה התורה את המכות בַשם "אוֹתוֹת" נראה שהיא רומזת להיותן אות וסימן לשעה או לדורות.
התורה חוזרת ומדגישה עשר פעמים[7], שתכלית מכות מצרים היא חינוכית: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח). וכך מסביר ה' בפרשת בֹא שתכלית הכבדת לב פַּרְעֹה היא:
"לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ,
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם,
וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, א-ב)
תפקיד חינוכי מורכב יש כאן: להביא לכך שיכירו וידעו כי ה' הוא הeלהים, מחד מידת הדין, ומאידך - מידת רחמים: שומר ה' את אוהביו, ואת הרשעים משמיד (ע"פ תלים קמ"ה). לִידִיעה זו יגיעו לא רק פרעה ומצרים, אלא בראש ובראשונה עם ישראל, וגם כל יושבי תבל.
תכלית חינוכית זו משתקפת לא רק בְתוכֶן המכות, אלא גם בצורתן, בפרטיהן ובלשונן. אחד הכלים שבהם משתמשת התורה כדי לחנכֵנו לאמונה בה', ובהשגחתו, ובגמול שהוא נותן - הוא השימוש במידה כנגד מידה, כַמוסבר בספרו של ד"ר יהונתן יעקבס, "מידה כנגד מידה בסיפור המקראי": כנגד הגזרה האכזרית "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א כב) משמש היאור כאמצעי להענשת פרעה ועמו; ובמכת דם בלבד חוזרת התורה על המילה "יאור" ארבע-עשרה פעמים ללמדנו על הקשר בין החטא לעונשו. במובן זה מכת דם היא "אות" המלמד על תוצאותיו של החטא וחוסר כדאיותו.
גם במדרש שמות רבה (ט, ח) ובפירוש רש"י (ז, יז) ראו במכת דם עונש חינוכי, והסבירו שהיאור שימש במצרים כמין אלוהות, "לפיכך הילקה יראתם, ואחר כך הילקה אותם".
יהי רצון שבמהרה בימינו יַראנו רבש"ע נפלאות כימי צאתנו ממצרים.
מקורות להרחבה:
E שמות ז, ג; ט; שם ח, יח-יט; שם י, א-ב; שם יא, ט-י ופירושי המלבי"ם ורבי דוד צבי הופמן שם
E דברים יג, ג; כח, מו
E ספרי, פרשת נשא
E שמות רבה ט, ח
E רש"י לשמות ז, ט, לדברים ד, לד ושם יג, ב
E תורה שלמה, וארא, עמ' ל, הערה טז.
E נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 118 - 128
E ר' עמוס חכם, דעת מקרא - שמות, עמ' בק"ע, עק"ד, ובפירושיו לפסוקי שמות הנ"ל.
E ד"ר יהונתן יעקבס, מידה כנגד מידה בסיפור המקראי, אלון שבות, תשס"ו, עמ' 30 - 31; 138 – 140; 206 - 218.
[1] תשע פעמים הם מופיעים יחד:
- שמות ז, ג: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
- דברים ו כב: וַיִּתֵּן יְדוד אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:
- שם ז יט: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְדוד אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה
- דברים כו ח (מקרא ביכורים): וַיּוֹצִאֵנוּ יְדוד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
- דברים כט ב: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם:
- ירמיה לב כ: אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
- תהילים קה כז: שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם:
- תהילים קלה ט: שָׁלַח אוֹתֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו:
- נחמיה ט י: וַתִּתֵּן אֹתֹת וּמֹפְתִים בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו
עפ"ז תיקנו בברכת גאולה בערבית: "העושה לנו ניסים ונקמה בפרעה, אותות ומופתים באדמת בני חם".
[2] בניגוד למיוחס ליונתן: "תימהא". במקומות אחרים תרגם אונקלוס: "מופתא".
[3] עי"ש ברא"ם, בגור אריה ובשפתי חכמים.
[4] והשוה גם לדבריו בדברים יג, ב (ע"פ הספרי) המבחין ביניהם באופן אחר.
[5] אף ביחזקאל (יב, ו) מציין "מופת" חריגה ממנהג העולם וסטייה מדרכם של בני אדם, אע"פ שאינה סותרת את חוקי הטבע.
[6] 1809 - 1879 למניינם
[7] ראה הרשימה אצל נחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה