יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

אל תירָא ישראל! תירֶה!

בימי מלחמה אלו צדה עיני קשר מיוחד בין פרשת לך לך להפטרה שלה (וכבר חז"ל עמדו על קשר זה): מילות ההרגעה והעידוד של א-להי אַבְרָהָם: אַל תִּירָא! שחוזרים ומודגשים בנבואת ישעיהו (מא ח-יד) שבה מפטירים בשבת זו:

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי... אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.  כִּי אֲנִי י"י אֱ-לֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.  אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם י"י וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

הפועל "תִּירָא" מופיע לראשונה בתורה בדברי ה' לאחר ניצחון אברהם במלחמת העולם הראשונה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י"י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).

הסברים רבים הוצעו לנמק יראה ודאגה זו של אברהם שבגללה מעודד אותו ה'. בימי מלחמה טוב להיזכר בדברי המדרש שאברהם התייסר שמא פגע בצדיקים חפים מפשע, וה' מרגיעו: הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתָּ, קוֹצִים בִּעַרְתָּ מִלְּפָנַי, ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים.

 

בתחילת מלחמת חרבות ברזל הופצה סִסְמָה קליטה (סְלוֹגֶן בלעז) האומרת: "אל תירָא ישראל! תירֶה!", או אם נאמר זאת בלשון הדיבור היום: "אל תירָא באל"ף, אל תפחד, תירָה בה"א, בכלי הנשק".

נקדיש כמה מילים להבדל בין תירָא לתירֶה, כלומר, בין הפעלים שמסתיימים באות אל"ף, גזרת ל"א, לבין הפעלים שמסתיימים ביו"ד (או ה"א), גזרת ל"י (או ל"ה):

מנחם בן סרוק כָלל בשורש אחד בן שתי אותיות, שורש מ"ח, גם לשון מחייה, מחיקה וכילוי, וגם לשון הכאה כמו מחיאת כף.

לעומתו, ר' יונה אבן ג'נאח שאחז בשיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, הבחין בין שורש מח"ה לשורש מח"א. ולשיטה זו מובנת ההבחנה הקיימת בדרך כלל בין נטיית גזרת ל"א לגזרת ל"י:

בזמן עבר:

הוא מָחָא כף

אתה מָחָאתָ כף

הוא מָחָה והשמיד את זכר עמלק

אתה מָחִיתָ

 

ובעתיד יש הבדל בסיומת: קמץ לעומת סגול:

הוא יִמְחָא

אתה תִּמְחָא כף

הוא יִמְחֶה

אתה תִּמְחֶה את זכר עמלק

 

כך גם לענייננו: ההבדל בין שורש יר"ה לשורש יר"א:

בזמן עבר:

הוא יָרֵא מפחד

אתה יָרֵאתָ

הוא יָרָה טיל

אתה יָרִיתָ

 

ובעתיד הבדל בין קמץ לעומת סגול:

הוא יִירָא

אתה תִּירָא מפחד

הוא יִירֶה פגז

אתה תִּירֶה טיל

 

לכן "אל תירָא ישראל משום פחד! אלא תפגיז ותירֶה ללא חשש!"

 

לא נוכל לחתום נושא זה מבלי לציין שכבר בלשון המקרא ישנם חילופי גזרות, ושורש יר"ה מתנהג לעיתים כמו שורש יר"א: אע"פ ששם הפועל של שורש יר"ה הוא לִירוֹת (וכ"ה בתהלים י"א:ב: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב), מצאנו (/מצינו) בדברי הימים (ב כ"ו:ט"ו) לִירוֹא בַּחִצִּים.

 

מעשה שהיה במטווח: בשעת ירי חי קרא המפקד לאחד היורים ''אל תירָה''.

היורה, מפקח חינוך, שמע ''אל תירָא'', והוסיף לירות, באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא נשמע, ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: הרי אמרתי לך אל תירָה. 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוות נפש. אכן 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן'... (ר' סיוון, הויות וחויות, עמ' 8).



יום שישי, 13 באוקטובר 2023

מהו "קידוש השם"?

מוקדש לזכרו של רב"ט אריאל אליהו, ה' ייקום דמו, חייל שיריון, גיבור וקדוש, שזכה להילחם בגבורה ולהרוג מחבלים רבים על קידוש השם, ונפל מות גיבורים בהגנת הארץ.

ולהצלחתם של חיילינו במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם.


 

ברוב קהילות ישראל נהוג לומר את מזמור מ"ז תכף לתקיעת שופר בראש השנה.

שני הפסוקים החותמים את המזמור מדברים על אחרית הימים:

(ט) מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קׇדְשׁוֹ.

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מפרש רש"י, שלעתיד לבוא יאמרו הכל שה' מלך עַל כל הגוים, ואז כִּסאו של ה' יהיה שלם וגדוּלתו ניכֶּרת, ויגידו כי נֶאֱספוּ לעירו נְדִיבֵי עַמִּים - שהתנדבו עצמם לטבוח ולהרוג על קדושת שמו.

נוסח זה של פירוש רש"י, הוא כנראה הנוסח המקורי, ולפיו "נדיבי עמים" הם המתנדבים "לטבוח ולהרוג על קדושת שמו", כלומר לצאת למלחמת קודש באויבי ה' המחרפים את "שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". אין פלא שנוסח פירוש רש"י סבל בגלות משינויים וצנזורים, ובחלק ממהדורות פירושו הנוסח הוא "שהתנדבו לִטָּבַח ולֵהָרֵג על קדושת שמו", כלומר מי שמתנדבים למסור נפשם לקיים את מצוות ה' "בְכָל נַפְשׁם", גם במחיר חייהם: "אפילו הוא נוטל את נפשך".

אכן, רגילים אנו יותר למושג של "קידוש השם" במותו של האדם המקדש שם שמים, אך בתנ"ך נפוץ הרבה יותר המושג "קידוש השם" דווקא במותו של מי שמחלל שם שמים! 

דבר זה כתוב בתורה (שמות יד, ד) ושנוי (שמואל א, יז, מה-מו) ומשולש בנביאים (כמו בנבואת יחזקאל על השמדת גוג ומגוג: לט, ו-ז ) ומרובע בכתובים (תהלים כד, ח ועוד).

רש"י חווה את קידוש השם של קהילות הקודש בצרפת ובגרמניה במסע הצלב הראשון ("גזרות תתנ"ו"). מתוך נאמנות ליהדות ולמצוות התורה, הם "מָסְרוּ את נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם", כלשון תפילת "אב הרחמים", שנתקנה בעקבות טביחות והריגות אלה. בבור הגלות, בשיא חילול השם, לא ניתן היה לקדש שם שמים אלא במובן של מסירות נפש לקיום המצוות. את קידוש שמו יתברך "באמת", בסילוק החרפה וחילול שם שמים בהשפלת שמו, עמו ותורתו, נאלצו רק לבקש בתפילה לא-ל מלא רחמים, שהוא ינקום את דם עבדיו השפוך.  

את מזמור מ"ז פירש רש"י כלפי חזון אחרית הימים של קידוש השם, שבו ייעשה דין באויבי ה', ויושמדו עמלק ותלמידיו ממשיכי דרכו, ע"י "נְדִיבֵי עַמִּים".

"נְדִיבֵי עַמִּים" אלה -- המתנדבים ויוצאים חלוצים למלחמה, ומחרפים את נפשם כדי לחסל, לִטְבוֹחַ ולַהֲרוֹג את אויבי ישראל ואויבי ה' -- מובן שייקראו "מָגִנֵּי אֶרֶץ"; אך למה מכונים הם "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם"? הרי אברהם הוא איש החסד!

אלא זוהי מידתו של אברהם אבינו ע"ה: מחד גיסא מידת רחמים, חסד וביישנות, ומאידך גיסא - כשהדבר נצרך - התנדבות לרדוף כל הלילה עד דן ולהדביר עַמִּים, ולטבוח ולהרוג את מי שאי אפשר לקרבם תחת כנפי השכינה.

תקיעת השופר מזכירה את תכונתו של אברהם לכבוש את רחמיו, ומעודדת את זרעו ללכת בדרכו, ובעת הצורך, בתור הוראת שעה, להתעלם ממידת רחמנותם הטבועה בהם, לגבור על הנטייה הישראלית העדינה ולצאת להילחם ולהתאכזר לאכזרים. הוא שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ג): "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".

בימיו לא זכה רש"י לראות התנדבות של ישראל או של עמים אחרים להרוג את אויבי ישראל על קדושת השם. אשרינו שזכינו לראות בהחזרת עטרת ישראל ליושנה, וכמו יהושע בן נון ודוד המלך בשעתם, ראינו את גבורתם של הפרטיזנים (בין שהם בני ברית ובין שאינם בן ברית) במלחמתם באויב הנאצי, וזוכים אנו לראות השכם והערב את חיילי ישראל (יהודים ושאינם יהודים) שועטים אלי קרב, לומדים קָשֶׁת, ומחרפים נפשם להמית על קדושת השם.

יהי רצון שנדע כולנו, וידעו גם מנהיגינו, ואף חסידי אומות העולם, ללכת בדרכו של אברהם, ולדעת מתי לשתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ובעת הצורך להילחם ללא רחם.  

 

להרחבה: מאמר שפרסמתי בתשרי תשע"ו: "שופר פורענות לשׂונאיהם של ישראל - עיון בטעם מצות השופר ובפירוש רש"י למזמור מ"ז; משמעות קידוש השם על רקע מסעי הצלב", בקישור זה:

https://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1697

 

יום שני, 9 באוקטובר 2023

נסכתי מלכי, תרועם בשבט ברזל, וגילו ברעדה (מזמור ב' בתהילים)

רב בית הכנסת שלנו בחר במזמור ב' להיאמר בסיום כל תפילה בזמן שמתנהלת מלחמת "חרְבות ברזל".
 

  

את מזמור ב' בתהלים יש מפרשים על המלך המשיח באחרית הימים, ויש מפרשים אותו על דוד או אחד ממלכי בית דוד שמלך בירושלים.

המזמור פותח בדברי תוכחה:

 

(א)  לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃

(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־י֝"י֗ וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃

(ג) נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃

- ע"כ דברי הגוים שמכריזים מלחמה על ה' ומשיחו, ואומרים נשליך מִמֶּ֣נּוּ, כלומר, נפרוק מעלינו את עול מלך ישראל המושל בשם ה'.

ומכאן תגובת ה':

(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃

(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃

ומהו הדיבור של ה' שמבהיל את הגוים?

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני, ה', נתתי מלוכה למושל בירושלים עיר הקודש!

פירוש אחר (ר' עמוס חכם, דעת מקרא): אלו דברי מלך ישראל:

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני קיבלתי עליי את מלכותו ונסיכותו של מלך העולם.

לפי שני הפירושים, מהפסוק הבא אלו דברי מלך ישראל:

(ז) אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃

החלוקה הראשית של פסוק ארוך זה היא לאחר המילה השלישית: במילים "אֶֽ֫ל חֹ֥ק" ישנו הטעם המפסיק המשמעותי ביותר, הנקרא "עולה ויורד", ואילו האתנחתא שבמילה אַ֑תָּה מחלקת חלוקה משנית את החלק השני של הפסוק.

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק - אספר את משפט המלוכה שנתן לי הקב"ה כשהמליכני (ר' יוסף קרא), ומכאן מצטט מלך ישראל ציטוט ישיר של דברי ה' כלשונם:

יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ –  כשם שנאמר בשלמה המלך: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן (שמואל ב ז':י"ד).

(ח) שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃

בַפועל אֶתְּנָ֣ה שהוא עתיד מוארך, במקום צורת העתיד הרגילה "אֶתֵּן", יש להקפיד לבטא באות ת' דגש חזק ושווא נע, אֶתְּנָ֣ה, למנוע שינוי משמעות, שהרי בהושע (ב':י"ד) שם העצם אֶתְנָ֥ה פירושו אתנן (רש"י שם).

בפסוק זה מזמין ה' את בנו, מלך ישראל, לבקש לרשת את ארצות הגוים.

ובפסוק הבא מבטיח לו שהוא ישבור אותם לרסיסים:

(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃

ועתה פונה מלך ישראל (או המשורר) אל הגוים אויבי ה' ואויבי ישראל, ואומר להם שעל אף שנתן ה' רשות להשמידם, באמת רצון ה' שילכו בדרך טובה:

(י) וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃

(יא) עִבְד֣וּ אֶת־י"י֣ בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃

(יב) נַשְּׁקוּ־בַ֡ר פֶּן־יֶאֱנַ֤ף׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כׇּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃

ח֥וֹסֵי – הטעם מלעיל ("נסוג אחור").




מוקדש לזכרו של אריאל אליהו, ה' ייקום דמו,
המובא כעת למנוחות בהר הרצל.
עלם חמודות, אהוב ואוהב ישראל, 
תלמיד חכם, טהור, קדוש, גיבור ישראל, 
בנם של שכֵניי במצפה יריחו, ר' אחיה ועידית יבלד"א, 
לוחם בחיל השריון שנפל בקיבוץ בארי. 
תנצב"ה