"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה, יח)

במזמור "תהילה לדוד" (אשרי), הבנוי לפי סדר האלף-בית, מחולק כמעט כל פסוק לשתי צלעות  המחוברות ביניהן בוי"ו החיבור, כגון: "צַדִּ֣יק יְ֭־הֹוָה בְּכׇל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכׇל־מַעֲשָֽׂיו". חלק מהפסוקים אינם מחוברים משתי צלעות עצמיות (כגון פסוקי ה, ח, ל), אבל בכולם יש איזושהי חלוקה שו' החיבור מחברת את חלקיו, חוץ מפסוק אחד: הפסוק של אות ק', שאין בו וי"ו החיבור: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". חלקו השני פותח ב"לְכֹל אֲשֶׁר" ולא "וּלְכֹל אֲשֶׁר". כך מתייחד פסוק זה מכל המזמור בהיותו מקשה אחת ללא חלוקה לשניים. מה יכולה להיות הסיבה למבנה הייחודי של פסוק זה? 

נעיין עתה בפירוש הפסוק, ואולי נמצא פתרון לשאלת הפתיחה.

הפסוק "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" נראה במבט ראשון ככופל את עצמו או אולי אף סותר את עצמו: 

ר' עמוס חכם פירש שיש כאן כפילות לצורך מקצב השירה: 

"לכל קוראיו" שאמרתי – הם "הקוראים אותו באמת". ואכן די היה למשורר לכתוב בקצרה: "קרוב ה' לכל קוראיו באמת", או "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת". אך לחיזוק הדבר וגם לצורך מקצב השירה חילק את הדיבור לשתי צלעות וכו' [פירוש דעת מקרא והערה 16]. יש לציין שסגנון זה מוכר לנו כבר מהתורה, ורש"י כינה פסוקים אלה שיש בהם תופעה זו "פסוקי שמואל", על שם נכדו, הרשב"ם .

המדרש (פסיקתא רבתי מ"ג) מביא בשם ר' תנחומא: "קרוב ה' לכל קוראיו – יכול לכל? ת"ל: לכל אשר יקראוהו באמת". לפי פירושו, יש כאן שתי אמירות סותרות לכאורה, והצלע השניה נועדה לסייג ולצמצם את הצלע הראשונה הכללית. מעין המידה הפרשנית "כָּלַל וּפָרַט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט" (מִדָּה ד' מִתּוֹךְ י"ג הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, בַּבָּרַיְתָא שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל).

בדומה לכך מפרש רָדָ"ק: "קָרוֹב י"י לְכָל קוֹרְאָיו – מֵאֵיזֶה עַם שֶׁיִּהְיֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת, שֶׁפִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים". 

כנגד פירושים אלה מַקְשֶׁה ר' מֹשֶׁה אַלְשֵׁיךְ בפירוש "רוממות א-ל" לפָסוּק זֶה:

קָרוֹב ה' כו' - יֵרָאֶה כְּסוֹתֵר סוֹפוֹ אֶת תְּחִלָּתוֹ, כִּי אַחֲרֵי אָמְרוֹ שֶׁקָּרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו דֶּרֶךְ כְּלָל, אָמַר: לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת! וְאִם הוּא פֵּרוּשׁ, הָיָה לוֹ לוֹמַר: כַּאֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת.

האלשיך הקדוש מקשיב בדיוק רב לניסוח של הפסוק, ודוחה את ההבנה שיש כאן כלל ופרט, שבו הצלע השניה מצמצמת את ההיגד שבצלע הראשונה. המשורר היה צריך לנקוט במילת קישור מתאימה בראש הצלע השניה שתבהיר את הקשר הלוגי בין חלקי הפסוק.  

הואיל ולא כתוב "קָרוֹב י"י לְכָל קוֹרְאָיו כַּאֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת", או "בתנאי ש-" או "וּבִלְבַד שֶׁיִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת", מוכח שאין כאן שני היגדים אלא היגד אחד, ואת אות השימוש למ"ד שבראש הצלע השניה, "לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" אין לפרש כמו בצלע הראשונה, "לְכָל קֹרְאָיו".

וכך כותב ר' מֹשֶׁה אַלְשֵׁיךְ: 

"כִּי יִמָּצְאוּן קְהַל יִשְׂרָאֵל יִקְרְאוּ אֶל ה' יוֹשִׁיעֵם אוֹ יֵיטִיב לָהֶם, וּבְתוֹךְ הַקָּהָל יִהְיוּ קְצָת רְשָׁעִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹנֶה אֶת כֻּלָּם - אַל תִּתְמַהּ לוֹמַר טוֹב לֹא יִהְיֶה לְרָשָׁע ... דַּע כִּי זֶה דַּרְכּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁקָּרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו גַּם שֶׁבִּכְלָלָם רְשָׁעִים בִּשְׁבִיל כָּל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶּאֱמֶת שֶׁבַּקָּהָל; וְלָמֶ"ד "לְכָל אֲשֶׁר" הוּא "בִּשְׁבִיל" וְכָמוֹהָ בַּמִּקְרָא אֵין מִסְפָּר:

דֻּגְמָאוֹת לְאוֹת לָמֶ"ד בְּמַשְׁמָעוּת "בִּשְׁבִיל", בַּעֲבוּר, בִּזְכוּת: 

• "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" – אבן עזרא (פירוש ראשון בראשית כ':י"ג): אמרי לי – בשבילי, וכן: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות י"ד:ג').

• "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" – רש"י (שמות י"ד:י"ד): ילחם לכם – בשבילכם

לפי הסברו, ה' קרוב ומושיע את כל הקהל הקורא אליו (גם אם יש ביניהם כאלו שאינם ראויים לכך מצד עצמם), וזאת בזכות אותם יחידים שבתוך הקהל הקוראים אליו באמת ובכל לבם. זכות קריאת האמת של יחידי הסגולה מקרינה על הכלל, מזכה את כולם בישועה ומקרבת את השכינה לכולם.

כשם ששיתף בורא העולם את מידת רחמיו עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים, וכשם שאברהם אוהבו לימדנו לעשות צדקה ומשפט, ולהצדיק את כלל העיר בעבור הצדיקים אשר בקרבה – כך נוהג רבש"ע בחסדו, ומקבל ושומע ברחמים וברצון את תפילות עמו ישראל, עַ֥ם קְרֹב֗וֹ (תהלים קמ"ח:י"ד), גם אם יש ביניהם פושעים.

אם כן, מה ההצדקה לכך ש"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" - ככתוב ברישא? התשובה היא: בזכות "אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" שבסיפא. ה' יתברך בוחר להביט אל התפילה הזכה והבּרה של אותם הקוראים באמת, ובגללם מתייחס אל הכלל כולו ברחמים.

אולי נוכל גם אנו ללמוד מדרכי ה': להתקרב אל מי שאיננו מושלם, אך יש בו נקודות טובות. לבחור באופן מודע להביט בנקודות האמת והטוב, ולבנות בעזרתם את הַבַּיִת (הַכְּלָלִי וְהַפְּרָטִי). כך נוכל ע"י הבחירה שלנו למצוא את האיזון בין האמת והשלום, וליישם את הדרכת הַנָּבִיא זכריה, "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

נראה כי את ההשראה לכתיבת הפסוק שלנו ב"אשרי" קיבל דוד המלך מהאמור בפרשת ואתחנן – "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד', ז'). קרבה ייחודית זו לעם קְרֹב֗וֹ מתבטאת בקריאתנו אליו. הקריאה אל ה' מובילה לקריבה , ומבטלת את המרחק בין האדם לא-לוהיו. 

עתה נשוב לייחודיות של פסוק זה, שהוא היחיד ללא ו' החיבור.

יתכן שהתכונה הצורנית שהזכרנו במבנה של פסוק זה מבטאת גם את המסר התוכני שלו, את המהות שלו: קרבה אמיתית ודבקות מוחלטת. כאשר קוראים אל ה' באמת, אין רווח ואין הפרדה בין הקורא לבין בוראו. הקִרבה היא כה גדולה עד שגם הפסוק הופך ליחידה אחת רציפה, ללא צורך ב"ו"ו החיבור" בין שני איברי משפט נפרדים.

מוקדש לבני, בנימין, והדס למשפחת קרוב, שהשתדכו בס"ד.

בעזרתו יתברך יבנו בית המשלב את שני העולמות הללו:

בית של "אמת" – של יושר, עומק ותורה, מתוך דקדוק ושאיפה להתעלות;

ובית של "קִרבה" – של אהבה, שלום, קירוב ופשטות – המאיר לכל סביבתו.

שיהיו תמיד קרובים זה לזו וקרובים לקדוש ברוך הוא, ויזכו להמשיך את שרשרת הדורות בנחת ובבריאות, בשמחה ובתפארת, לחיים טובים ולשלום.

יום העיון ה-27 של "שוחרי לשון הקודש" - "תורה ולשון בצהרי יום" - זאת חנוכה תשפ"ו

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה,

הננו שמחים להזמין את הציבור
ליום העיון ה-27 של שוחרי לשון הקודש
שיעורים תורניים-לשוניים בצהרי "זאת חנוכה"
יום שני, ב' בטבת תשפ"ו, בין השעות 12:00 עד 17:00
במכללה ירושלים, רח' ברוך דובדבני 36, בית וגן, ירושלים

מושב א' יוקדש לזכרו של הרב מאיר נסים מאזוז (נלב"ע: ניסן תשפ״ה). 

מושב ב' יוקדש לזכרו של פרופ' יצחק שרגא פנקובר (נלב"ע: אלול תשפ״ה).  

הכניסה ללא תשלום, עזרת נשים פתוחה

רצוי לאשר השתתפות:

בדוא"ל: info@maanelashon.org

בטלפון: 058-720-3297

(אוריאל)

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות

מושב א'   12:00 – 14:15

לזכרו של הרב מאיר נסים מאזוז

אלדד נקר - מה בין קוף להשקפה? הקוד המוסרי שבמִלים העבריות

יהושע שטיינברג - בטחון נצחי

יוני וורמסר -  תיקוני נוסח במקרא ומעמדו של כתר ארם צובא על פי שיטת הרב מאזוז

אוריאל פרנק – דקדוקי הרב מאזוז בלשון הארמית

הרב דוד גדעון מאזוז - דברי ברכה מבן הרב זצ"ל

הפסקה ותפילת מנחה: 14:30–1450

מושב ב'      14:50 – 17:00

לזכרו של פרופ' יצחק שרגא פנקובר

יוסף עופר - מעמדו של הפסוק האחרון בשירת הים

אליהוא שנון - שירת הים - בעקבות ספר תורה עתיק שחקר פרופ' פנקובר

יובל וייס - כסיה או כס י-ה: חילופי סוראי נהרדעי ומערבאי (לזכרו של פרופ' פנקובר)

יהושע בוך - "עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם" - המקרא הזה אומר: פרשני!

ייתכן שיתאפשר לצפות ביום העיון בזום בקישור זה:

 https://us02web.zoom.us/j/88186568475?pwd=ISi2xCoKS0SZUFDxc5fjVbsNff8ls2.1

סיסמה: 123

פרטי הגעה - קישור למיקום באמצעות מפות גוגל: 

https://maps.app.goo.gl/hdxF5WeA4Txw3GVs9

‬

"כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת"

(מסכת תענית פרק א, משנה ג)

אוריאל פרנק, תשרי תשפ"ו

 

בִּשְׁבוּעַיִם אֵלּוּ "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" מַזְכִּירִים,

אַךְ "וְתֵן טַל וּמָטָר" – טֶרֶם מְבַקְּשִׁים,

כִּי עוֹד שָׁבִים עוֹלֵי רֶגֶל מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה,

עַד נְהַר פְּרָת – הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

אִם הֲלָכָה קְדוּמָה זוֹ צְרִיכָה עִדְכּוּן בְּיָמֵינוּ

– דָּנוּ בְּכָךְ הַפּוֹסְקִים, אַךְ אֵין זֶה עִנְיָנֵנוּ.

מֵהֲלָכָה זוֹ אָנוּ לוֹמְדִים יְסוֹדוֹת חֲשׁוּבִים:

לֹא לַחְשֹׁב רַק עַל צְרָכֵינוּ, עַל הַגֶּשֶׁם בִּשְׂדוֹתֵינוּ,

אֶלָּא לָשִׂים לֵב לְכָל אָח וְאָחוֹת מֵעַמֵּנוּ,

שֶׁאַחֲרֵי עֲלִיָּה לָרֶגֶל לְצִיּוֹן, אֶל בֵּית חַיֵּינוּ,

יַגִּיעוּ לְבֵיתָם שֶׁעַל הַפְּרָת עַל מֵי מְנוּחוֹת

מִבְּלִי לְהֵרָטֵב מֵהַגֶּשֶׁם וְהָרוּחוֹת.

וּבְנוֹסָף, זוֹהִי תַּזְכֹּרֶת לְהִתְחַזֵּק בְּיִשּׁוּב הָאָרֶץ לְכָל מֶרְחָבֶיהָ,

וּבִמְיוּחָד בְּחֶבְלֵי הָאָרֶץ שֶׁצְּרִיכִים חִזּוּק: הַלְּבָנוֹן, הַבָּשָׁן, וְעַזָּה,

וּכְפִי שֶׁקָּרָאנוּ בַּהַפְטָרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה (יהושע א, ג–ד):

כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ... כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה,

מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת – גְּבוּלְכֶם יִהְיֶה.

 

נ"ב: המעוניין בדיון ההלכתי, ימצא מבוקשו באתר סולמות של הרב י"צ רימון:

"שאילת גשמים בארץ ישראל לפני ז' במרחשוון"

בקישור זה:

https://www.sulamot.org/%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%A9%D7%95/?srsltid=AfmBOoos-7-WQE_oX77Z2gmUMNp99FlrQvYGFTLY0_gIm3HNgjEjXAJA

 

מי הם השבים מן השבי?

רבים הצביעו היום על הכתוב בנחמיה ח':י"ז  [וגם העלוהו לסטטוסים... כמו המודבק כאן למעלה] כמבטא את ענייני דיומא: 

"וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כׇֽל־הַ֠קָּהָ֠ל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י ׀ סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃"

ואולם, מה פירוש "הַשְּׁבִ֥י" כאן?
פרופ' ר' מרדכי זר כבוד כתב בפירוש דעת מקרא: הַשָּׁבִים - מגלות בבל.

ובהקבלה אלינו: כולנו -- כל עדות ישראל שהתקבצנו בדורות האחרונים מארבע כנפות הארץ אל ארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות -- אנו (ובנינו?) "השבי", ששבנו [שורש שו"ב] מן הגלות שנכפתה עלינו, ושם עדיין שבויים [שורש שב"י] אחים ואחיות שלנו מסיבות שונות (ומכיון שאיני רוצה להגיע ל"מקומם", הרי שלא אדונם...).

ואולם, מעניין שבראש ספר נחמיה פירוש דעת מקרא הנ"ל הסתייג מפירוש זה:

נחמיה א':ג'
(א)  דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. (ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. 

ובהערה7:

כנגד זה, ראו פירוש אברהם נפח ז"ל (Alan Smith, The Original Zionists, עמ' 108), שאכן הכוונה היא ליהודים ששבו לירושלים מגלות בבל, ולא "לשבויים ממש", ואע"פ שמדובר כאן על כמה דורות מאוחר יותר:

הַבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת

מֻקְדָּשׁ לְשַׂר הַתּוֹרָה,
אִישׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלֵמָה,
יָגֵן עָלֵינוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה,
רַבִּי מֵאִיר נִסִּים מָאזוּז, הָרַב הנאמ"ן,
שֶׁעוֹרֵר אוֹתִי וְרַבִּים מִכָּל עֵדָה,
לְדַקְדֵּק בַּתּוֹרָה וּבִלְשׁוֹנָהּ,
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.
תנצב"ה

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַרְדֵּסוֹן: נֹחַ, נַחְשׁוֹן, לֵוִי, וְאַהֲרֹן.

נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם הָרַב מֹשֶׁה, וְחִדֵּד אוֹתָם בְּחִידָה:

כַּמָּה פְּעָמִים כְּתוּבָה "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" בַּתּוֹרָה?

הִזְדָּרֵז נַחְשׁוֹן וְהֵשִׁיב: פַּעַם אַחַת, זֶה בָּרוּר!

לֵוִי חָלַק עָלָיו וְאָמַר: פַּעֲמַיִם! בְּלִי הִרְהוּר,

אַהֲרֹן שִׁלֵּשׁ וְאָמַר: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּתּוֹרָה!

וְאִלּוּ נֹחַ עָנָה בְּנִיחוּתָא: אַף פַּעַם לֹא כְּתוּבָה!...

לְמַרְאֵה גַּבּוֹת חֲבֵרָיו מִזְדַּקְּפוֹת בִּפְלִיאָה,

הִמְשִׁיךְ נֹחַ וְהִסְבִּיר בִּתְבוּנָה:

הַאִם תִּרְצוּ שֶׁאוֹכִיחַ אֶת צִדְקַת תְּשׁוּבָתִי,

וְאַגִּיד לָכֶם בְּוַדָּאוּת הַצֶּדֶק עִם מִי?

בְּוַדַּאי, עָנוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד.

בְּלִי בְּעָיָה, הִמְשִׁיךְ נֹחַ, וְחָזַר עַל הַמִּלִּים "בְּוַדָּאוּת הַצֶּדֶק עִם מִי!"...

(וּכְבָר קִיֵּם הַבְטָחָתוֹ בְּתַחְבּוּלָה מִלּוּלִית,

וְרָמַז עַל תְּשׁוּבָתוֹ הַמְחֻכֶּמֶת וְהַגְּאוֹנִית:) 

צֵרוּף הַמִּלִּים הָאֵלֶּה "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" לֹא מוֹפִיעַ בַּתּוֹרָה!

כְּמוֹ מִצְווֹת רַבּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה – שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה:

לְמָשָׁל, "מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת" וּ"בְנִיַּת בֵּית הַבְּחִירָה".

עָנָה נַחְשׁוֹן: אָכֵן, תְּשׁוּבָה מְדֻקְדֶּקֶת, מְתֻחְכֶּמֶת וּמַבְרִיקָה,

אַךְ הַנֻּסָּח לְבִרְכַּת הַכֹּהֲנִים – בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא מוֹפִיעַ.

נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּבִגְלַל פָּרָשָׁה זוֹ קָרְאוּ חָזָ"ל לְמִצְוָה זוֹ "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים",

כְּפִי שֶׁהִצְטַוּוּ: "כֹּה תְּבָרְכוּ..." וכו' עִם שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים.

אָז מַדּוּעַ לֵוִי וְאַהֲרֹן חוֹשְׁבִים

שֶׁיּוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת נִזְכֶּרֶת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים?

לֵוִי הֵשִׁיב בְּבִטָּחוֹן: בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִזְכֶּרֶת עוֹד,

בְּפָרָשַׁת שְׁמִינִי הַכָּתוּב מְפֹרָשׁ מְאֹד:

בְּנוֹסָף לַמִּצְוָה שֶׁבְּחֻמַּשׁ בְּמִדְבַּר, הַמְּנֻסַּחַת כְּמוֹ בְּסֵפֶר חֻקִּים,

בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא, תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מוּבֵאת "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" כְּמוֹ בְּסֵפֶר סִפּוּרִים:

"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם"...

נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

בְּשֵׁם נוֹסָף לְמִצְוָה זוֹ אוֹתָנוּ זִכְּתָה – "נְשִׂיאַת כַּפַּיִם".

אַהֲרֹן: אָכֵן, גַּם חָזָ"ל לָמְדוּ אֶת דִּינֵי הַמִּצְוָה

גַּם מֵחֻמַּשׁ בְּמִדְבַּר וְגַם מֵחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא.

וּבְנוֹסָף, לָמְדוּ אֶת דִּינֶיהָ

גַּם מֵחֻמַּשׁ דְּבָרִים (י, ח), מִשְׁנֵה תּוֹרָה,

שֶׁבּוֹ מְתֹאָר הַכֹּהֵן כְּמִי שֶׁתַּפְקִידוֹ

"לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ

עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

נַעֲנָה הָרַב מֹשֶׁה וְאָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים צוֹדְקִים, 

וּמִדִּבְרֵיכֶם הִתְחַדֵּשׁ לִי פֵּרוּשׁ נוֹסָף בִּלְשׁוֹן הַתְּפִלָּה, 

כְּשֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר "בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה!",

מְכַוֵּן הוּא לַבְּרָכָה שֶׁבִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים נִזְכְּרָה!

ומכאן, קטע מתוך עבודה בשם: "תפילות שאין להן הכרע" - על מחלוקות וספֵקות בפיסוק בתפלה, שהגשתי למו"ר ד"ר אליהו נתנאל ז"ל בתשס"ג.

כשאין הכהנים נושאים כפיהם (ובחלק מהעדוֹת: לפני שהכהנים נושאים כפיהם) אומר הש"ץ תפילה זו:

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה[1] הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה[2] מִפִּי אַהֲרוֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ, כָּאָמוּר...

הרב מאיר מאזוז (סידור איש מצליח, קונטרס לאוקמי גירסא, סעיף ס') מעיר שיש להקפיד לפסק כך: בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה... ופירוש "בְּרָכָה מְשֻׁלֶּֽשֶׁת" - שמסתעפת לג' חלקים[3], [ואשר היא] בתורה הכתובה ע"י משה[4]. אך האומר "הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה" בלא הפסק[5], משמע שכתובה ג' פעמים בתורה.

ברם, הרב עובדיה יוסף חולק על דבריו, וז"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח, או"ח סימן יא, כב): "והנה יש אומרים שצ"ל המשולשת בתורה, ור"ל שהם שלשה פסוקים בתורה. וכמ"ש הר"ד אבודרהם[6]... וכ"כ רבי יהודה בן יקר... וכ"כ בס' המנהיג. וכן מנהגינו. אולם בשו"ת איש מצליח ח"א (סימן כ) כתב שיש לומר בברכה המשולשת, ומפסיק, ואח"כ בתורה הכתובה וכו'. ע"ש. ויותר נכון נ"ל כסברא ראשונה", עכ"ל.

---

[1] בסידור שיח ירושלים: הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה, הָאֲמוּרָה...

[2] ע"מ ותימן: הָאֲמוּרָה לְאַהֲרֹן וּבָנָיו הַכֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ.

[3] השוה לברית בין הבתרים (בראשית טו, ט) "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ" ולפירוש רמב"ן שם; למפרשי הכתוב בירמיה מח, לד: "עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה"; ולתוספות בגיטין נו. ד"ה עגלא תילתא.

[4] ואין לתמוה על חיסרון מלת "אֲשֶׁר", שכן דרך המקרא לפעמים, כגון: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ [אֲשֶׁר] יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ). הגדיל לעשות הגרי"ד סולוביצ'יק, שהיה מייעץ לשנות מעט - לשם הבהרת הכוונה: "בָּרְכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, [שֶׁ]בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה..." (נפש הרב עמ' קכ"ט).

[5] כך, למשל, מפסק דניאל גולדשמידט, סידור תפילת ישראל, רמת גן, תשכ"ט.

[6] וז"ל: "ואמר משולשת, כי הם ג' פסוקים".

הצעת הפירוש שבסיפור הנ"ל תומכת בשיטת הגר"ע יוסף, הואיל והפירוש שממנו הזהיר הרב מאזוז אינו כה מופרך, שכּן בְּרָכָה זו נִזְכְּרָה שלוש פעמים, בִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים, כנ"ל.

תקציר יום העיון ה-26 של שוחרי לשון הקודש - "זאת חנוכה" תשפ"ה

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה, בפעם ה-26 התאספו שוחרי לשון הקודש ביום חמישי, ב' בטבת תשפ"ה, מ13:00 ועד 19:00, והפעם באכסנייה המכובדת של מכללה ירושלים, ושל החוג ללשון הקודש של המכללה. למרות העיסוק בכמה נושאים "נפיצים", התנהל יום העיון באווירה טובה, בדיבוק חברים, "שבת אחים גם יחד", תוך לימוד והחכּמה והקשבה הדדית, על ידי קהל מגוון שהמשותף להם: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.
יום העיון הוקדש לזכר החיילים סמ"ר ישי מן ז"ל ולזכר רס"ר (במיל') שלמה אביעד ניימן ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, ובמהלכו נישאו תפילות לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו, לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, ובתפילה שישובו המפונים וכל ישראל לגבולם.

• את יום העיון פתח הרב מאיר מיארה שעסק ב"לשון הקודש בפיוטים" - שימוש לשון הקודש בפי הפייטנים באשכנז ובספרד כפי שנתייסדה בפי ראשוני חכמי הלשון בימי הגאונים.
• אחריו דן משה אוסי ב"שמות הא-ל ביהדות ובאסלאם". הוא עסק בשמות האל בעברית ובערבית: א-ל, א-לוהים, י-ה, אללה, ובכינויים לאדם המכילים שם אלוהות, וכן במקומה של מחרוזת התפילה-המסבחה באסלאם.
• שלמה דוידוביץ דיבר על "בניין התפעל בתור 'פועל יוצא' בלשון חז"ל". בניין התפעל משמש בדרך כלל כפועל שאינו עומד ואינו יוצא אלא חוזר, כלומר פעולה שעושה האדם לעצמו, או בהוראה סבילה, כגון 'נשתנה'. הבנה של פועל בבניין התפעל במשמעות יוצאת - נראית זרה. אעפ"כ, בלשון חז"ל יש פעלים בבניין התפעל שמשמשים כפועל יוצא.
• רפאל זר הרצה על "הניקוד המבחין במסורה הטברנית". כל המצוי במסורה הבבלית למקרא מכיר את סימני האבחנה המצויים שם למכביר, כגון אבחנה בין שמות קודש ובין שמות חול וכיו"ב. מקובלת הדעה שהמסורה הטברנית ענייה בהרבה מאחותה הבבלית בכל הקשור לסימני ניקוד שבאו לשם אבחנות משמעות, ויש להניח שאכן זה המצב. עם זאת, אפשר שהיא לא עד כדי כך ענייה. בהרצאה הוא הציג דוגמאות חדשות לאבחנות משמעות בעזרת סימני ניקוד, במסורה הטברנית.
• יוני וורמסר, ראש החוג ללשון הקודש במכללה, הציג בפני הקהל את החוג ללשון הקודש, ופתח בדברים לזכרה של ד"ר ליאורה פטרובר ע"ה שנלב"ע לפני כחמישה חודשים, ועמדה בראש החוג.
• כותרת הרצאתו: "ר' זלמן הענא: שינויי נוסח וחידושים מפליגים - למה?" ר' זלמן הענא נודע כמדקדק דגול אך שנוי במחלוקת. חידושיו בדקדוק ופועלו בהגהת נוסח התפילה עוררו את התנגדותם של רבים, הן מחכמי תקופתו הן מחכמים שחיו אחריו, ואפילו עד ימינו אנו. לעיתים הגיעה ההתנגדות עד לכדי התקפות אישיות נגדו והאשמתו בעשייה ממניעים בלתי טהורים. אך הבנה מעמיקה של טיבה של לשון הקודש לפי שיטתו, ושל הגישה הדקדוקית הנובעת ממנה, מאירה את הדברים באור אחר. בהרצאה הוא הציג את יסודות שיטתו ועל פיהם התבארו המניעים לרוב חידושיו בדקדוק ולהגהותיו בנוסח התפילה.
• אחריו דיבר שלום כהן אזוג על "בקיאותם הלשונית של חכמי ישראל" - האם חכמי ישראל שהיו בקיאים בכל מקצועות התורה שלטו בכללי הלשון העברית? האם יש מגדולי ישראל ששגו בסוגיות לשוניות, ואם כן, כיצד עלינו להתייחס לזה?
• עו"ד צבי ארנברג שהוציא לאור בחנוכה השתא את ספרו "על מנהג שבת וחג", הציג את הנושא של אחד מפרקיו - "על קוצה של ו'": בקריאת התורה נוהגים יהודי אשכנז שהגבאי פותח במילים "ותגלה ותראה" ובמועדים "ויעזור ויגן". מהו מקומה של ו' החיבור בפתיחה זו? למה היא בדיוק מחברת? ההרצאה עסקה בהשתלשלות נוסח תפילה זו ונוסחיה. 
• אוריאל פרנק דן ב"סוגיות באות החמישית", כלומר: מהם "שנים שהם חמישה" סוגי האות ה'? ומהו הסוג הששי שיש להימנע ממנו? ומהם עשרת התפקידים של אות השימוש ה', לפני מילים ולאחריהן (וחלקם גם שגורים בלשוננו)?
• אליהוא שנון עסק ב"אתגרי הדפוס בעברית". קשיי הדפסת העברית, ובמיוחד הניקוד וטעמי המקרא ידועים. איך התמודדו או נכשלו המוציאים לאור ובתי הדפוס. מטרת ההרצאה לעזור למחברים להימנע מן המכשולים.
• חיים בנימין פיליפובסקי דיבר על "הסדר המופתי של תנועות לשון הקודש". בין שבע תנועות לשון הקודש יש סדר ויחסי גומלין, ונראה שהם תוכננו לעמוד דרגה מעל דרגה. גם התנועות וגם אותיות יש להם קבוצות בעלי התנהגות אחידה, בגלל טבעיות אחידה שיש להם.
• את הכינוס חתם יהושע שטיינברג בסוגייה: "מה לשחת ולנחת?" - למה מבקש אברהם עבור תושבי סדום הרשעים? והאם התקבלה תפילתו? תשובה ניתן למצוא ע"י בחינת הפעלים הרבים שבהם משתמשת התורה בתיאור ההרס של העיר: "להשחית", "לכלות", "לספות", "להמית" ו"להפוך". מהו ההבדל ביניהם? ומהו המסר שהם מלמדים אותנו?

הקְלטות ומצגות של יום העיון יועלו בהמשך לאתר "מענה לשון", בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה.

ברכת יישר כח למרצים, למשתתפים, ולכל העוזרים.

הקלטות מיום העיון ה-25 - חנוכה ה'תשפ"ד

בשבח והודיה לבוחר בתורה ובלשונה, הועלו ההקלטות לאתר.

ברכת יישר כח להוריי, לכל המרצים, לכל המשתתפים, ולכל העוזרים.
כל טוב, 
אפ"ר

יום העיון ה-26 של שוחרי לשון הקודש

לחצו כאן למעבר למידע על יום העיון ה-27 של "שוחרי לשון הקודש" - זאת חנוכה תשפ"ו

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה,

הננו שמחים להזמין את הציבור 

ליום העיון ה-26 של שוחרי לשון הקודש

שיעורים תורניים-לשוניים בצהרי "זאת חנוכה",

יום חמישי, ב' בטבת תשפ"ה, בין השעות 13:00 עד 17:00 

במכללה ירושלים, רח' ברוך דובדבני 36, בית וגן, ירושלים

יום העיון מוקדש  לזכר סמ"ר ישי מן ז"ל 

ולזכר רס"ר (במיל') שלמה אביעד ניימן ז"ל, 

בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, 

הנה קישור איך מגיעים 

הנה קישור לצפייה בימי העיון הקודמים 

הכניסה ללא תשלום        עזרת נשים פתוחה

* רצוי לאשר השתתפות:  info@maanelashon.org   0587203297 (אוריאל)

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות 

רשימת השיעורים:

E     הרב מאיר מיארה            לשון הקודש בפיוטים

E     שלמה דוידוביץ   בניין התפעל בתור 'פועל יוצא' בלשון חז"ל

E     אוריאל פרנק      סוגיות באות החמישית

E     יוני וורמסר         ר' זלמן הענא: שינויי נוסח וחידושים מפליגים - למה?

E     שלום כהן אזוג    בקיאותם הלשונית של חכמי ישראל

E     רפאל זר            הניקוד המבחין במסורה הטברנית

E     עו"ד צבי ארנברג             על קוצה של ו'

E     חיים בנימין פיליפובסקי     הסדר המופתי של תנועות לשון הקודש

E     משה אוסי          שמות הא-ל ביהדות ובאסלאם

E     אליהוא שנון       אתגרי הדפוס בעברית

E     יהושע שטיינברג    מה לשחת ולנחת?

עת סְפוֹד או הֶסְפֵּד?

מוקדש לזכר איש האשכולות ורס"ן במיל', "ז'אבו" - ר' זאב חנוך ארליך ז"ל, 

בתוך שאר גיבורי ישראל הי"ד, 

שנפלו במלחמת חרבות ברזל, 

והתעלו לעולם שכולו טוב.

תנצב"ה

בראשית כ"ג:ב'

וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

 

בלשון המקרא, השורש ספ"ד מופיע בבניין קל, במשמעות של קינה והתאבלות על המת, ככתוב לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל (מלכים א י"ד:י"ג), וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה (יחזקאל כ"ד:ט"ז).

שימוש בבניין קל ממשיך כנראה גם בספרות חז"ל:

"אל תספדוני בעיירות" מופיע בשתי סוגיות בתלמוד הבבלי, וברוב עדי הנוסח בכתיב חסר, שמכוון כנראה לבנין קל. שני חריגים: במסכת סנהדרין דף מז עמוד א בכי"מ: תספידוני; במסכת כתובות דף קג עמוד א-ב מופיע פעמיים, ובפעם השניה מופיע רק בכ"י פירקוביץ 187 בכתיב מלא: תספידוני.

בספרות חז"ל מתחיל להופיע השימוש בבניין הפעיל, "להספיד", תוך שמירה על המשמעות המקורית של הבעת אבל וקינה, כמו ששנינו בברייתא: "מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול" (מועד קטן כא עמוד ב).

מלבד ההבדל בבניין, יש גם שימוש שונה במילת היחס: במקרא סופדים למת, ובלשון חכמים מספידין אותו או עליו (ברכות דף טז עמוד ב; סוטה דף מח עמוד ב).

בעברית של ימינו, "להספיד את" הפך למונח המקובל להבעת אבל על נפטר, בעוד שם הפועל המקראי "לספוד", בבניין קל, נותר כביטוי ספרותי בלבד. אך פעלים בבניין קל כמו "ספד ל-" משמשים גם היום בשיח התקשורתי והיומיומי ("האדמו"ר מסוכטשוב ספד לז'אבו ארליך").

לכן, בבואנו לתרגם את לשון התורה ללשון המדוברת בימינו, יש לומר: אברהם בא להספיד את שרה (ולבכות עליה).

כ"ה במִקְרָא מְבוֹאָר בקישור זה: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%90%D7%A8/%D7%AA%D7%A6%D7%95%D7%92%D7%94/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%A9%D7%A8%D7%94

וכ"ה בתרגום לעברית של תפסיר ר' סעדיה גאון באתר על התורה.