יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת אָחִינוּ יְהוֹנָתָן הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, ה' אֱלֹהֵינוּ, מַתִּיר אֲסוּרִים,

שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים,

וְאַף אֶת יְהוֹנָתָן בֶּן מַלְכָּה, וְאִשְׁתּוֹ אֶסְתֵּר, בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ, וְלִתְפִלּוֹת עַמְּךָ שָׁמַעְתָּ,

מִמַּסְגֵּר הוֹצֵאתָ, מוֹסְרוֹתָיו נִתַּקְתָּ, וּדְרוֹר קָרָאתָ, וּלְצִיּוֹן בְּרִנָּה הֵבֵאתָ.

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!

כֵּן תּוֹצִיא מִצָּרָה אֶת כָּל הַיּוֹשְׁבִים בָּדָד, וְתוֹשִׁיעַ אֶת כָּל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה  וּבַשִּׁבְיָה, וְאֶת כָּל אַחֵינוּ הַיּוֹשְׁבִים בְּבוֹר גָּלוּת, בְּאֹנֶס אוֹ בְּרָצוֹן, הָשֵׁב נָא לְאַרְצֵנוּ, וּתְקַבְּצֵנוּ יַחַד לְחַצְרוֹת קָדְשְׁךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!

 

נכתב בסייעתא דשמיא ע"י אוריאל פרנק, יום חמישי לסדר "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב", תשפ"א

E   מומלץ ליחיד לאומרו בברכות השחר לפני ברכת "מַתִּיר אֲסוּרִים", ומומלץ להיאמר בציבור בעת פתיחת ההיכל בשבת הבעל"ט, חזק חזק ונתחזק!

יום שני, 7 בדצמבר 2020

שלושה ערבי עיון "לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"א

שלום רב,

כמדי שנה הננו שמחים להזמין את הציבור לשיעורים על התורה ולשונה.

לאחר 11 כינוסים שנתיים של "שוחרי לשון הקודש" בירושלים (תשס"ז תשע"ז), ולאחר 10 ימי עיון ביום האחרון של חנוכה במצפה יריחו ("תורה ולשון בצהרי יום", תשע"א תש"פ), עקב הנסיבות החדשות, נקיים בחנוכה בשנה זו, שלושה ערבי לימוד תורניים-לשוניים ב"זום", בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה.

הנכם מוזמנים להשתתף, לצפות בהקלטות וגם להפיץ הלאה. הקישורים מופיעים בהמשך ברקע צהוב.

בברכת חורף בריא, לימוד פורה וחנוכה שמח,

אוריאל פרנק, "מענה לשון"

מוצאי יום שני, אור לכ"ט בכסלו, נר 5 של חנוכה - קישור 1

v   לזכרו של אברהם נפח 

21:00

אליהוא שנון

הכלל החמישי של אליהו בחור: לגיטימי או לא?

בעקבות מאמרו של ר' ניסן ברגגרין

21:15

יובל וייס

מה בין ויה֗י לבין ויה֞י

בפסוק "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא" (בראשית ל"ה) מוטעמת המילה הראשונה ברביע, אך בכמה כתבי יד נמצאת גירסה המטעימה אותה דווקא בגרשיים. בהרצאה זו נעסוק בשאלה מה בין ההטעמה בגרשיים להטעמה ברביע.  

21:30

הרב אב"י גרוסמן

אתי מרחיק ובג׳׳ד כפ׳׳ת בראש מלה: ההבדלים בין שיטות הניקוד בספרי אמ׳׳ת לשאר ספרי התנ׳׳ך

בהרצאה אציג כמה כללים בהבנת מערכת הטעמים הקיימת בספרי איוב משלי ותהילים ואיך הם שונים מחבריהם הכללים בשאר הספרים, וכמה נפקא מינות בניקוד היוצאות מהם. לעניין זה יש גם השלכות לשיטת ניקוד ספרים שאינם מקראיים, כמו ספרי לימוד וסידורי תפילה, וצורות ההפסקה בפיוטים ומזמורים. הדברים מבוססים על מאמר באנגלית של המחבר.


מוצאי יום שלישי, אור לא' בטבת - ליל ראש חודש, נר 6 של חנוכה קישור 2

v   לזכרם של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, פרופ' יהושע בלאו ופרופ' יעקב שויקה

21:00

הרב משה צוריאל

דגש חזק וחשוב

נעסוק בחשיבות הדיוק בלשון התורה, ובפרט בשימת לב לדגשים בתוך האותיות. נדון בשינוי המשמעות בין דברי המרגלים "חזק הוא ממנּו", אם אות נ' מודגשת או לא. נבאר את דרשתה של ברוריה אשת ר' מאיר על "יתמו חטּאים". נבדיל בין "אמּה" ו"חיּה" עם דגש ובלעדיו.

21:15

ד"ר חנן אריאל

עיוני לשון בהלכות שאלה ופיקדון, פרק א, ז-ח.

 

21:30

ד"ר רוני שויקה

על הניסים ועל הגבורות: עיון במשמעות השם "גבורה" בלשון העברית לתקופותיה

בהרצאה אסקור את משמעויות השם 'גבורה' ושמות נוספים משורש זה בלשון המקרא ובלשון חכמים, ואפרש על פי עיון זה מספר מאמרים סתומים.

 

מוצאי יום רביעי, אור לב' בטבת, נר 7 של חנוכה - קישור 3

v   לזכרו של הרב יוסף קלזאן

21:00

הרב אליקים צדוק

על מלים נרדפות במקרא

"ברוך ומהולל ה'" - מתוך מזמורי ההלל; "יפה תואר ומראה" - מתוך פרשת מקץ [לדמותו של הרב יוסף קלזאן זצ"ל]

21:15

ר' יהונתן נוימן

דרך התלמוד לקצר. האמנם?

 

נדון בקושיות חכמי הגמרא שסגנונן נראה לכאורה ארוך יתר על המידה.

21:30

אוריאל פרנק

חכמים ודייקנים, היזהרו בדבריכם!

נדון בשתי "חומרות לשוניות" שיש להן נגיעה לרב יוסף קלזאן: א. כיצד יש לנהוג כשמפטיר "נחמו" קרא בניגוד לטעמי המקרא בפסוק "מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ ה'". ב. האם במשנת "במה מדליקין" יש לקרוא "בּשׁעת לֵדָתָן" או "לִדְתָּן"?

 

יום שלישי, 24 בנובמבר 2020

נא הפיצו קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" - חנוכה ה'תשפ"א

שלום רב, 
בעז"ה גם השנה, תשפ"א, יתקיים יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בחנוכה, אך במתכונת "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם [<zoom]"

הנכם מוזמנים להגיש הצעות להרצאה קצרה (כעשר דקות) בנושא לשוני-תורני. 


יש עדיפות לשיעור שיוקדש לתורתו הלשונית של אחד מחכמי הלשון שנפטר בשנה האחרונה.
 
1.  את ההצעות יש לשלוח עד ט"ו בכסלו לדוא"ל <info@maanelashon.org>
2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.
3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכת חורף בריא ובתודה מראש,
אוריאל פרנק 
"מענה לשון"

יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

קריאת י' חרוקה, כגון מצר(א)ים שמ(א)ים

נשאלתי היום: 
שלום
"מצרים" "שמים"
כיצד הוגים היום את המילים הנ"ל?
מצריים, שמייםאו מצראים שמאים?
מקווה שהשאלה לא מוזרה ומיותרת.

וכה השבתי לשאלת החכם: 

שלום עליכם, 
יישר כח על שאלה מצוינת. 
אשתדל לקצר: 
סיומת זו, המכונה "סיומת זוגית" (אע"פ שלא תמיד זוהי משמעותה, ואכמ"ל) - יש שתים-שלוש אפשרויות לבטאה, ונדגים אותן במילה "מַיִם":
  1. mayim 
  2. ma-yim
  3. ma-'im
נתחיל מאפשרות 3 השגויה. הכוונה היא להשמעת א' עיצורית, וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוקים אלה (אם מבטאים כהלכה!): 
1.  בראשית פרק ל פסוק לא
לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה  
2.  שמות פרק יט פסוק יג
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה  
3.  יחזקאל פרק כא פסוק יח
כִּ֣י בֹ֔חַן וּמָ֕ה אִם־גַּם־שֵׁ֥בֶט מֹאֶ֖סֶת 
מי שמבטא באופן זה גם את הסיומות דידן: "מא-אִים", וכיו"ב "מצרא-אִים", "שמא-אִים" - הרי זה טועה.

באפשרות 1 יש "דו-תנועה" (דיפתונג בלעז), כלומר מעבר רציף ["גלישה", ללא עצירה וחציצה של עיצורים] מתנועת פתח לתנועת חירק (AY-), וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוק זה:
שמואל ב פרק ג פסוק ג
אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר   
דומני שכך מבטאים בימינו רוב המתפללים, רוב הקוראים בתורה, ורוב דוברי העברית: "מים", "מצרים", "שמים".

אך הדווקנים משתדלים להשמיע י' עיצורית (ma-yim), כ
דין כל אות שהיא מנוקדת, וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוקים אלה (אם מבטאים כהלכה!): 
1.  שופטים פרק ד פסוק ט
בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה'
2.  ישעיהו פרק נא פסוק ג
וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה 
אפשר להתאמן על כך כאילו מדובר בשתי מילים: "מה יִים", אבל כמובן שיש לבטא זאת ברצף אחד, כמילה אחת.

בכל שלוש הקריאות בתורה שבאתר זה, אוזניי שומעות את הקריאה הדווקנית הזו ב"שמים" ו"מים" שבשני הפסוקים הראשונים בתורה.
כיו"ב, נקראות שם כהלכה המילים "לאיִל" ו"ייִן" בקריאת ראש חודש (חמישי של פרשת פנחס). אמנם ב"ייןההקלטה המרוקאית קצת מרושלת.

מסתבר שבקריאת שמע יש לדקדק בכך, "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

בשורה טובה ללומדי התלמוד ולמורי הגמרא, לשוחרי הלשון הארמית ולמעוניינים להבין על בוריו את תרגום אונקלוס

בס"ד 
בשעטו"מ הועלה למרשתת הספר "דיקא נמי - דקדוק לתלמוד הבבלי ולתרגום אונקלוס" של אמו"ר, הרב יצחק פרנק, לאתר היברו-בוקס (קישור)לאחר שזמן רב אזל מן השוק.

את המהדורה האנגלית 
Grammar for Gemara 
ניתן לרכוש באתר קורן (קישור), 
כמו גם את כרטיס הגמרא האנגלי (קישור), 
ומקבילו העברי, 'סִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא׳ (קישור). 


חורף בריא ומוצלח, 
אפ"ר

יום חמישי, 15 באוקטובר 2020

חלק מהדרשה לרגל קריאת שם בִתנו, רְנָנָה חַנָּה

בס"ד

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה (תהלים ק, ב)


...השם חנה בא מלשון "חֵן", במשמעיו השונים: יופי, אהבה, חסד, כבוד, שכל טוב וחכמה, "ודומה שחנה נתעטרה בכל המעלות האלה"[1]; ואף אנו מברכים את רננה חנה בכל אלה.

שני השמות רְנָנָה חַנָּה יחד אינם רק הנצחה לשם הסבתא ולשם אמא של הסבתא, אלא שמות אלו משלימים זה את זה, ועניינם אחד: תפילה ושבח והודיה לה'.

  •        השם "רננה" (משורש רנ"ן, צורת משנה של "רֶנֶן"[2] ושל "רִנָּה"[3]) – אחד ממשמעיו הוא תפילה[4].
  •        וחנה, אם שמואל, היא שלימדה אותנו "כמה הלכתא גברוותא" [=הלכות גדולות] בהלכות תפילה[5].
  •        גם מבחינה לשונית, אפשר שהשם "חנּה", משורש חנ"ן, קשור ל"תחנון" ו"תחינה", בקשת "חנינה" ומציאת "חן" לפניו יתברך – שזהו עניינה של תפילה. [6]

 

רְנָנָה איננה רק תפילה, אלא תפילה בשמחה.

ולכאורה מה ענין שמחה לתפילה? הרי בתפילה צריך לעמוד בפני מלך, באימה וביראה! ולשמחה – מה זו עושה בבית התפילה?![7]

כדי להבין זאת למדנו מדברי תורתו של רבי אליעזר ב"ר יצחק פאפו, שנפטר ממגפה בדיוק 193 שנה לפני יום הולדת בתנו, בכ' בתשרי תקפ"ח (1827). הוא נודע בחסידותו הרבה, ובדבקותו לעשות רצון הבורא. בפנקס הקהילה היהודית בעירו (סיליסטרה, בולגריה) מסופרים אודותיו סיפורי ניסים, כגון שבפטירתו בדמי ימיו בעיצומה של מגפה, אמר קודם מותו כי בפטירתו תיעצר המגפה.

בספרו "פלא יועץ", ערך שמחה (קישור לספריא; קישור להיברו-בוקס), הוא כותב:

מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על ה'. וכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמח שמחה רבה דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי''ך בשמחה ובטוב לבב מרב כל – ופרושו, דרצונו לומר יותר מרב כל, חס ושלום – ''ועבדת את איביך". וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזהר הקדוש בגדל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה.

ומבאר הפלא יועץ שהדרך לעורר את השמחה היא לחשוב מחשבות שיעוררו את הרגש:

ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח:

וכבר כתבו גורי האר''י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אבינו שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו: אבינו, אלהינו מלך העולם – המעמיק ישמח שמחה רבה.

ולכך אולי רמזו חז"ל באומרם: "אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (ברכות לא, א) ופרש רש"י:

אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן:

דהיינו כשאנו מזכירים מיד לפני התפילה את אהבת ה' אלינו, זה אמור לעורר את אהבתנו אליו ושמחתנו בקשר בינינו[8], ומתוך כך להתפלל ולרנן ברגש של אהבה, דבקות ושמחה.

"כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפׇעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן". (תהלים צ"ב:ה'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ" (תהלים צ"ה:א').

 

רְנָנָה מופיעה בעיקר בבואנו להתפלל לפניו בבית המקדש, מקום הרינה האמיתי, ככתוב למשל[9] במזמור הנאמר בהבאת קרבן תודה לבית המקדש: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב), ועל יסוד זה כתב מחבר הפיוט "צור משלו" את הבית המוכר:

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא,

וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה".

גם זה מתחבר לדמותה של חנה, שיחד עם בעלה אלקנה עוררה את ישראל לעלות לרגל למשכן שילה, לעבוד את ה' במקום שבחר ה'; לא להסתפק בעבודת ה' בחצר הפרטית שלך, אלא לדרוש את קרבת ה' כמה שאפשר.

אנו מתפללים שכל בני משפחתנו, וכל עם ישראל, יתקבצו במהרה בארץ הבחירה, ושנזכה כולנו לעלות ברננה לבית הבחירה שלוש פעמים בשנה. ברננה נעלה, ברננה נשתחוה.

 

רְנָנָה חַנָּה, נולדה ביום הששי של זמן שמחתנו. מצות השמחה והרננה לפני ה' קיימת בכל עלייה לרגל לבית המקדש – שייבנה במהרה בימינו, אמן – אבל היא מודגשת ביותר בחג הסוכות, ככתוב "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה"א שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ)[10], ומצות אמירת ההלל בשמחה – נוהגת בכל שבעת ימי החג ובשמיני עצרת[11]. השמחה וההלל נקראים גם "רננה", כגון בפיוט לסוכות המיוחס לרבי אלעזר הקליר[12]:

"כִּשְׁרוֹן כֹּחַ יַחֲלִיף לְשׁוֹשַׁנָּה [= ה' יחזק את עם ישראל],  

חוֹגֶגֶת וְסוֹכֶכֶת וְעוֹצֶרֶת בִּרְנָנָה,

שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".

 

מודים ומרננים אנחנו לה' על כל אשר גְמָלנו, ומתחננים לפניו שנזכה לגדל את רְנָנָה חַנָּה שלנו ללכת בדרך האבות והאמהות, ובדרכה של חנה, הנביאה המתפללת, המתחננת מתוך צרה והמרננת בהודיה את "תפילת חנה", ותלמד ממעשיהן הטובים של כל הנשים הצדקניות והגיבורות ששמן "חנה".

יחוננו ה' לרנן תמיד, ויקוים בנו:

"קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח).

 

________________________________

[1] ר"י קיל, דעת מקרא, שמואל א, א, ב.

[2] הגדרת א' אבן שושן במילונו.

[3] ר"ע חכם, דעת מקרא, תהלים ק'.

[4] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג:

דבר אחר: ואתחנן אל ה', זש"ה ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו (דניאל ט), הרי בהרבה שמות נקראת התפלה, אלו הן, תפלה תחנה, צעקה זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה, ולמה לא נתפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן...

[5] ראה תלמוד בבלי ברכות לא, א. "תפילת חנה" אפילו השתלבה בסידור התפילה (בעיקר בקהילות הספרדים)

[6] על כן אין זה מפליא למצוא יחד "חינון" ו"רינה", כגון בפיוט "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה" שבליל הסליחות האשכנזיות הראשון (קישור):

"דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ / הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ,

וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ / לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה".

[7] על פי הסתירה שמצאו חז"ל ביחסו של קהלת אל השמחה:

ומאי דבריו סותרין זה את זה? ... כתיב: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה (קהלת ח, טו) וכתיב: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב, ב). לא קשיא... ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. (תלמוד בבלי מסכת שבת ל, ב).

[8] זהו כנראה הטעם שמיד לפני קריאת שמע, שבה יש לומר "ואהבת את ה'" מתוך רגש אמיתי של אהבה כלפיו – תיקנו חז"ל לברך ברכת אהבה.

[9] וכיוצא בזה במקומות נוספים: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן" (ירמיהו ל"א:י"א), "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. (תהלים פ"ד:ג'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ (תהלים צ"ה:א').

[10] "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". (הלכות לולב פרק ח הל' יב(

[11] כמו ששנינו: "הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה – שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד: מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג" (משנה סוכה ד, א).

[12] מתוך פיוט "יוצר" לסוכות, 'אאמיץ לנורא ואיום',. [מחזור סוכות - דניאל גולדשמיד].

כיוצא בו מצאנו בפיוט "עם נאמני" [אמנם, לחנוכה] מאת ר' דוד בוזגלו:

עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי, הוֹדוּ לַה', כִּי גָבַר חַסְדּוֹ!

יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה, לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מִבַּלְעֲדוֹ!

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

האם "הָבָה נָגִילָה" הוא צירוף שגוי מבחינה לשונית?

"מקור המילים אינו מתהילים"; אך האם הוא צירוף אפשרי בלשון תהלים?...  

ראו מה שכתבו בערך "הבה נגילה":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%94_%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94

שלא כפי שנטען בעטיפת אחד התקליטים בו מופיע השיר, מקור המילים אינו מתהילים, למרות שהצירוף "נגילה ונשמחה" מופיע בתהילים, קי"חכ"ד.


על צורות הציווי המוארכות "הָבָה נָגִילָה" ראו מה שכתב ירעם נתניהו כאן:

לכאורה, יש הבדל בין "הָבָה" ל"נָגִילָה" מבחינת גוף הפועל: 
  • "הָבָה" - ציווי [מוארך] לנוכח 
  • "נָגִילָה" - ציווי [מוארך] לנוכחים

אילו המשורר היה רוצה להיות נאמן לדקדוק המקראי, היה לו לומר "הָבוּ נָגִילָה"!

אני מקווה שהבקיאים בתורה כבר הרימו גבה על קושיה בטלה זו מחמת שלל פסוקים, כגון: 

  • "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" (בראשית יא, ג) 
  • "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שְׁמוֹת א, י)

אם כן, נראה שיש לחלק באופן זה: 

הציווי "הָבָה" מתאים בגוף ובמספר רק כשהוא מתפקד במשמעות המילולית  של "נתינה", כְּגוֹן: "הָבָה לִּי בָנִים" (בְּרֵאשִׁית ל, א) הנאמר ליחיד -- לעומת "הָבוּ גֹדֶל" (דברים לב ג) הנאמר לרבים, ו"הָבִי הַמִּטְפַּחַת", רות ג, טו, הנאמר ליחידה.

ברם, כשהוא מְשַׁמֵּשׁ כְּפֹעַל עֵזֶר [כפי שכותב רש"י בשְׁמוֹת א, י "לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לַדָּבָר"] מתאבנת הצורה "הָבָה" והיא נאמרת כך גם לרבים.


אגב, הנה שירים עבריים נוספים הפותחים ב"הבה" בפנייה לרבים, שכפי שסיכמנו, אין בהם רבב לשוני:

 11. הבה יחד יחד כולנו (הבה יחד יחד כולנו)
 12. הבה כולנו (הבה כולנו כולנו ביחד)
 13. הבה כולנו ביחד (הבה כולנו ביחד ביחד)
 14. הבה לי הנער ספל (הבה לי הנער ספל)
 15. הבה נגילה (הבה נגילה)
 16. הבה נגילה (עמנואל הרוסי) (הי הי עז גדולה כמו גדי רוקדת)
 17. הבה נזמרה (הבה נזמרה יחד)
 18. הבה נטיילה שולה (הבה נטיילה שולה)
 19. הבה נצא במחול (הבה נצא במחול)
 20. הבה נקבלה פני אורחינו (הבה נקבלה פני אורחינו)
 21. הבה נרימה (הבה נרימה נס ואבוקה)
 22. הבה נריעה לאל מושיע (הבה נריעה לאל מושיע)
 23. הבה נרננה (הבה נרננה, הבה נרננה)
 24. הבה נשיר בצליל ובגיל (הבה נשיר בצליל ובגיל)
 25. הבה נתחדשה (הבה נתחדשה)
 26. הבה נתלכד כולנו יהודים (הבה נתלכד כולנו יהודים)
 27. הבה נתפייסה (הבה נתפייסה)
 28. הבה פני הרבי (הבה פני הרבי נקבל)
 29. הבה שיר נשיר בכנען (הבה שיר נשיר)  

יום שישי, 17 ביולי 2020

לפרשת מטות תש"פ - על חיוב קריאת שמו"ת

על חיוב קריאת שמו"ת בעת המגיפה לגברים ולנשים

א. בעבר (בקישור זה) הצעתי להקדיש מדי שנה את שבת שמות לעורר על קריאת שמו"ת. אך אולי (במקום, או בנוסף) ראוי לעורר על כך בפרשת מטות, שבה מופיע הפסוק "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וגו'" (במדבר לב, ג), שעליו אמר רב הונא בר יהודה בשם רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון'.
אם בכל השנים היה מקום ללמד זכות על מי שאינו מקיים הלכה זו, ע"פ דעת הראב"ן שהחיוב הוא על יחיד שדר במקום שאין בו קריאת התורה בציבור (קישור) -- בשנה זו, תש"פ, יש לעורר על כך במיוחד, שמי שלא יזכה לשמוע קריאת התורה בציבור בעטיה של המגיפה, חייב לכל הדעות להשלים פרשת השבוע. 

ב. ויש להעיר שאע"פ שנשים פטורות מחיוב זה (ראו דיונים כאן) -- בימינו שהנשים חכמניות כבנות צלפחד, "למה ייגרע" לימוד פרשת השבוע מחכמתן! ובוודאי שאשה שתלמד פרשת השבוע עם הציבור, יאריך לה ה' ימיה ושנותיה (כפי ש"מובטח" כאן; וראו מה שכתבתי על סגולת אריכות חיים למשלים פרשיותיו עם הצבור בקישור זה). 
אמנם, הואיל ואינה חייבת, מסתבר שתבחר פירוש הקרוב ללבה -- פירוש רש"י, או אולי "מקרא מבואר" מאת הרב דוד כוכב, שהגרז"ן שליט"א המליץ על קריאתו לשמו"ת (קישור) -- ולאו דווקא תרגום אונקלוס. 

ג. בעת הזו, כשכולנו מכונסים בביתנו, אפשר להציע שבכל יום תקדיש כל משפחה זמן מסוים ללימוד משותף של פרשת השבוע, ביחד, או כל אחת ואחת בראוי לו ולה.

שבת שלום ומרפא, 
בשורות טובות ואריכות ימים, 
אפ"ר
לרפואת יהודית בת נעמי, לאורך ימים ושנים, בתוך שאר חולי ישראל