יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

ליתיב תעניתא לתעניתא

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב

כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף יב עמוד ב

רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. [ו]אמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. מאי תקנתיה? - ליתיב תעניתא לתעניתא.

 

המשפט "ליתיב תעניתא לתעניתא" מופיע בסוף סוגיית תענית ביום שבת, ומשמעותו, בניסוחו של הרמב"ם:

"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה ואפילו בשבת... והמתענה בשבת, מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת". 

השאלה היא מהי משמעותו המדוייקת של ביטוי זה. ישנן שלוש אפשרויות לנתח את שורשו של הפועל "ליתיב" (שזמנו: "עתיד", וגופו הדקדוקי: "נסתר"):

1. ית"ב (=יש"ב העברי), בבנין קל, כגון:

"...והוה יתיב על גבי קרקע. אמרו ליה: ליתיב מר אכרים וכסתות!" (בבלי מועד קטן טז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 84 - 86.

2. שורש יה"ב/נת"ב (=נת"ן העברי), בבנין קל, כגון:

"כל דיהיב ליה - ממיטב ליתיב ליה" (בבלי בבא קמא ז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 81 - 83.

3. שורש תו"ב (=שו"ב העברי), בבנין אפעֵל, כגון:

"רב  שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא - לותיב ממתניתין!" (בבלי ראש השנה כח, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 87 - 88.

האפשרות השלישית לכאורה איננה מתקבלת על הדעת, כי הצורה היתה צריכה להיות: "לותיב" או "ליתוב" (עיין דיקא נמי, שם; וכן בעמ' 197).

ברם, העובדה ש"אין לו חבר" איננה פוסלת לגמרי את האפשרות להסביר כך, וכשם שבעבר ובבינוני פועל יש שתי חלופות, תחילית צרויה או חלומה, כך גם בעתיד.

האפשרות הראשונה מפתה מאוד, במיוחד לאור מטבע הלשון המצוי במקומות אחרים: "ליתיב בתעניתא" (בבלי שבת קט, ב), "בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא" (בבלי תענית ח, ב). וכך מתרגמים כל מהדורות התלמוד המבוארות וכן בעלי המילונים.

דא עקא, בכל המקומות שמטבע הלשון של "ישיבה בתענית" מופיע בארמית לא נמצא "תעניתא" ללא שתקדם לה אות היחס ב' (כנ"ל), או מספר התעניות: "יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא" (בבא מציעא לג, א), "יתיב מאה  תעניתא  אחריני" (שם פה, א), "יתיב רבי תלת תעניתא" (חולין פז, א).

בנוסף, לא מובן כיצד ליישב את כפל הלשון "ליתיב תעניתא לתעניתא".

מבחינות אלה עדיפים הפירושים האחרונים: מי שהתענה בשבת, עליו לתת או להשיב "תענית לתענית", דהיינו בנוסף לתענית בשבת, או במקום התענית שהתענה בשבת. (כפירוש זה רשמתי בין השיטין במסכת ברכות שלי שלמדתי בכיתה ט' מפי מו"ר הרב זוהר מיכאלי נר"ו, בעמח"ס צוהר לתיבה על כללי התלמוד).

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

דברים כ, יט  "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".

אונקלוס (שתרגם "ארי לא כאנשא אילן חקלא") הבין זאת כשאלה רטורית[1].

 

 

האם יש כאן מילת שאלה המורה במפורש על כך שזוהי שאלה?

  • אולי המילה "כִּי" היא כמו "וכי" או "כלום" בלשון חז"ל.

ונראה שזוהי כוונת רש"י הכותב על אתר:

"כי האדם עץ השדה -  הרי 'כי' משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר[?!] למה תשחיתנו[?!]".

וכיו"ב כותב ר"א אבן עזרא בשם "מדקדק גדול ספרדי" ש"אמר, כי חסר ה"א. וכן הוא, 'הכי האדם  עץ השדה'".

  • האם הבנה זו מתאימה לדברי רש"י בפירוש התלמוד?

בראש השנה דף ג עמוד א ד"ה כדריש לקיש כותב:

"כי בארבע לשונות משמש  במקרא, פעמים בא במקום אם, פעמים בא במקום דילמא - שמא, פעמים בא במקום דהא - שנותן טעם לדבר, פעמים בא  במקום אלא וסותר את דבור שלפניו...

דילמא - כגון כי תאמר בלבבך  (דברים ז)   - שמא  תאמר: רבים הגוים האלה - לא תאמר כן, לא תירא מהם, כי תאמרו מה נרדף לו  (איוב יט)   כי תאמרו מה נאכל בשנה  השביעית  (ויקרא כה)   כי תראה חמור שונאך וחדלת  (שמות כג)   (כי תראה והתעלמת), והרבה כאלו - לשון  שמא  הן. 

ועוד כתב במסכת גיטין דף צ עמוד א ד"ה כי משמש בארבע לשונות:

"במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר... וכן הרבה במקום פן כי  תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו' אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם  לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי  תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל  כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן".

  

איוב פרק יט  (כח)   כִּי  תֹאמְרוּ   מַה   נִּרְדָּף   לוֹ  וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי:   (כט)   גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן <שדין>  שַׁדּוּן : 

רש"י איוב פרק יט פסוק כח ד"ה (כח) כי

(כח)  כי  תאמרו   מה   נרדף   לו  -  כמו (דברים ז)  כי תאמר בלבבך שהוא משמש לשון דילמא כלומר ושתהיו נותנים לבכם  לחמול ולומר למה נרדפנו:  ושרש דבר -  הנמצא בו מה היא לעולם לא תעלה בלבבכם הטובה הזאת שרש דבר על מה  הוא עומד: 

      

דברים פרק ז פסוק יז   כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: 

יח  לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: 

כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם 

     

רש"י דברים פרק ז פסוק יז  כי תאמר בלבבך -  על כרחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן,  לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם:

 



[1] ולא כך הבין רבי יוחנן שאמר (כמובא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א):  "מאי דכתיב 'כי האדם עץ השדה', וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא..."

וגם בבראשית רבה (פרשה כו, ו) מסבירים רבנן שהכתוב בא להשוות בין האדם לעץ השדה: "מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". וכן מפורש בזוהר (פרשת ויקרא, דף כד עמוד א): "מנלן דאדם עץ אקרי דכתיב: כי האדם עץ השדה".

כך גם מפרשים רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן, ואכמ"ל.