יום שישי, 15 בספטמבר 2023

יִתַּמְּרוּ או יִתַּמּוּ שונאינו?

בס"ד

ער"ה תשפ"ד 

חידה טמירה וגם תמירה:

האחרון החביב של השבעה,

ראשו רם ונישא מכל הארבעה,

ואף כי מאוחר הוא לברכת שבעה

נוטל את הבכורה בברכת ארבעה,

ובפרוס חג הארבעה

בליל התקדש החג המכוסה,

נאכלנו בראש הסעודה

כסימן לשנה מתוקה,

כשייתמו חטאים וחוטאים,

תברך נפשי את ה', הַלְלוּ יָהּ.







מה משותף לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ולארבעת המינים?

האחרון החביב של השבעה, הלוא הוא ה"דבש", שאיננו דבש הדבורים, אלא התמרים[1], וכך מתרגם התרגום הירושלמי על "דבש" (דברים ח':ח', ניאופיטי: "תומרייה חליין כדבשה"), תמרי הארץ מתוקים כדבש, או בנוסח אחר (שם בגיליון: "ומן תומרייה עבדין דובשא"): מתמריה עושים דבש. 

אף שדבש התמר הוא אחרון לשבעת המינים, הרי הוא הבולט בארבעת המינים (סוכה לז, ב), וכנראה שזוהי הסיבה שדווקא הוא מוזכר בברכת המצוות: "אקב"ו על נטילת לולב", ולא האתרוג, שהוא המין הכתוב בפסוק ראשון: וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ⁠־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי⁠־נָ֑חַל (ויקרא כ"ג:מ'). 

 

האמורא הבבלי[2] אביי מזכיר חמישה מיני מאכל שבראש השנה יש לאוכלם, או לגירסה אחרת: לראותם, לסימן טוב לכל השנה, ארבעה מפרות האדמה (קרא, ורוביא, כרתי, סילקא) ופרי עץ אחד – התמר.

מדוע מהווים מינים אלו סימן טוב?

מפירוש רש"י (בכריתות דף ו.) עולה שיש למינים אלו תכונות שרומזות לטוב: או משום שהם גדלים ומתפתחים מהר, או משום מתיקותם.

אך נראה שדעת רב האי גאון היא שמינים אלו נבחרו בגלל השם שלהם: על כל מאכל אמר רב האי בקשה הדומה מבחינת הלשון והצליל לשם המאכל.

 

אם היינו שואלים את רש"י איזו בקשה מתאימה לתמרים, יתכן שהיה מציע בקשות הקשורות לתכונות הדקל או פרי התמר: "שתתחדש עלינו שנה מתוקה כדבש או כתמר", או אולי "שנפרח כתמר" כמו שנאמר על הצדיק במזמור יום השבת (תהלים צב).

על תמרים היה אומר רב האי גאון[3]: "יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו", ובדומה לכך נהוג עד ימינו.

 

וכאן הבן שואל: איך פרי מתוק וחיובי כמו תמר הופך לרמז לשלילה, ולכילוי דברים רעים, חיצוניים או פנימיים[4]?

ייתכן שהיחס השלילי לתמר שאנו מוצאים אצל רב האי גאון, אחרון גאוני בבל, יובן על רקע הריאליה. בארץ ישראל נחשב התמר למוצר משובח מאוד; העיר יריחו משתבחת בהיותה עיר התמרים, והתמרים של יריחו היו לשם דבר (בבא בתרא קמו, א).

לעומת זאת בתלמוד הבבלי ישנו יחס מורכב כלפי התמרים, ואולי דווקא כלפי זני התמרים הבבליים[5]. בגמרא אנו מוצאים שהתועלת באכילת תמרים מותנית בכמות ובעיתוי של אכילתם. למשל, האמורא הנ"ל אַבַּיֵי מסר בשם האומנת שלו, שתמרים שאוכלים לפני הלחם מזיקות כמו גרזן לדקל, אבל האוכלם אחרי הלחם הרי הן מחזקות ומועילות כמו בריח לדלת (כתובות, י ע"ב).

 

ועדיין יש לשאול על התפילה "שיתמו אויבינו", מה קרה לאות ר' של "תמר"? מה הקשר בין תמר ל"תם"?!

ייתכן שמא רב האי גאון דרש מעין נוטריקון במילה הארמית "תמרא" = תם רע, ולכן אנו מתפללים בהקשר של התמר לכילוי הרע.

"סור מרע" קודם ל"עשה טוב" (תהלים ל"ד:ט"ו); התפילה שייתמו אויבינו ויכלו הזדים קודמת לצמיחת הצדיקים כתמר, כי בלי כילוי הרשעה לא תהיה לנו שנה מתוקה כתמר.

 

מדברי רב האי גאון נמצאנו למדים כמה רבה חשיבותן של מילים.

כולנו מבינים את חשיבותן של התכונות הטובות בעצמן, ושל עצם המעשים הטובים, עלינו "לסור מרע" "ולעשות טוב", אבל בראש השנה כסימן וכזיכרון לכל השנה אנו מעלים על נס את חשיבותן של המילים, "נצור לשונך מרע". גם למילים שאנו מוציאים מהפה יש משמעות והשפעה. "מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד⁠־לָשׁ֑וֹן" (משלי י"ח:כ"א).

שנזכה לשנה טובה ודיבורים טובים ומתוקים כתמר.

 

כוח"ט

אוריאל

מענה לשון -  www.maanelashon.org





[1] אבן עזרא ויקרא ב':י"א: רבים אמרו: שפירושו דבש תמרים, וכן כל: ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'). ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא (דברי הימים ב ל"א:ה').

[2] בספר נחמיה (ח', ט-י) מסופר על ראש השנה הראשון לאחר בניית החומה על ידי עולי בבל. נחמיה אומר לעם שהיום קדוש ואין להתאבל אלא להיפך: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". כלומר, על העם לאכול דברים שמנים ומתוקים. פשטות הדברים היא שיש בכך שמחת יום טוב בו ראוי לאכול דברים מתוקים, אולם ניתן למצוא עוד סיבה לכךהמרדכי (בתחילת יומא) מבאר בשם הגאונים שאכילת דברים שמנים ומתוקים בתחילת השנה מסמלת את רצוננו שתהיה שנה טובה, מתוקה ודשנה בחקלאות ובפרנסה. נשים לב שלפי הסבר זה מנהג הסימנים קדום מאוד, עוד מתקופת עולי בבל.

אכילת סימנים הרובד ההלכתי - סולמות (sulamot.org)

[4] רבי מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"[12] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי רצון":

"הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו."

יום ראשון, 10 בספטמבר 2023

158. פי שטן או פה שטן (מתוך: "נפש יהודית": מענה לשון על קצה הלשון)

שלום, 
האזינו [או קראו לקמן]:
https://www.maanelashon.org/?p=684
 
לארכיון ההקלטות שנשלחו עד כה:
 https://www.maanelashon.org/category/on-the-tip-of-the-tongue
 
כוח"ט
אפ"ר

דִּבְרֵי פִי חָכָם - חֵן (קהלת י':י"ב): הדיבורים היוצאים מפיו של חכם, מעלים חן בעיני הבריות.
צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"),
וכך הצורה פִי בחיריק דו משמעית:
1.      פה של, כמו בצירופי הסמיכות "פִי חָכָם", "פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כ"ט:ב'), וגם "פִּי הָאָתוֹן" (במדבר כ"ב:כ"ח)
2.      וגם פה שלי, כמו בפסוקים:
·        יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ, כׇּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ. (תהלים ע"א:ח)
·        או: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ י"י צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים י"ט:ט"ו).
 
ואולם, בעברית שלאחר המקרא הצורה "פֶה" משמשת גם כשם נפרד וגם כשם נסמך: לדוגמה, נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) וכך מצוי בכתבי ראשונים ואחרונים.
כיצד ראוי לנהוג בתפילה?
בפיוט הסליחות האלפביתי הפותח במילים "תמהנו מרעות" אנו מבקשים "חֲתֹם פֶּה שָׂטָן, וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ", כלומר, חתום וסתום את פיו של השטן לבל יקטרג עלינו. 
הנוסח "פֶה שטן" מצוי בחלק מהמחזורים (למשל: סידור אמרי פי, סידור רינת ישראל, סידורי הר"מ אליהווכך היא אומר הגר"ע יוסף; אגב, בסדר רס"ג מופיע: "פה משטין") ויש מצדדים בו כדי להימנע מלשון דו משמעית, כנ"ל, שלא ניכשל לומר בפינו "חֲתֹם פי" במובן של הפה שלי; 

אך ברוב המחזורים בימינו רווח הנוסח "חֲתֹם פי שטן" כפי דקדוק לשון המקרא.