יום שישי, 29 ביוני 2012

אימתי הוא עֵת רָצוֹן

בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא:

א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).

רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".

עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד ניתן לראות גם מהמעשה המובא במסכת תענית (כד, ב):

"רבא איקלע להגרוניא, גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, אמר להו: בִיתוּ כולי עלמא בתעניתייכו, למחר אמר להו: מי איכא דחזא חילמא לימא, אמר להו ר' אלעזר מהגרוניא: לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה, אמר: שמע מינה עת רצון היא מבעי רחמי, בעי רחמי, ואתי מיטרא".

מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת  הציבור? אולי "עת רצון" הוא זמן הדלקת נרות שבת?[1] אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או שכך היו מקובלים מרבותיהם[2] - נקבל, אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:

נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני"[3]. מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, דהיינו זמן תפילתם של רבים[4].

כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[5]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם[6].



[1] ראה להלן הערה 4.

[2] המהרש"א (חידושי אגדות ז, ב) מבאר ש"הא דתפילת צבור יותר מקובלת ומרוצה, אין צריך ראיה", כי כך דורשת הגמרא ביבמות (מט, ב) מפסוקים אחרים. עי"ש. אך העיקר חסר מן הספר! למה לא הובאה הדרשה גם פה?

[3] הנוסח במהדורת הכתר (הניקוד אינו במקור): "שאתה מְרַצֶּה ומְפַיֵּיס לפניי".

[4] ייחודו של פירוש זה יובלט על רקע פירושים נוספים שנכתבו לפסוק זה. תרגום יונתן: "בְּעִידַן דְאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא מְקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן", וכיו"ב פירש רד"ק: "בעת שתעשה רצוני". שניהם מסכימים עם רש"י בכך שאין מדובר ב"עת רצון" שאינו תלוי באדם, אלא ה"רצון" כאן הוא של האדם, בין אם האדם מתפלל ובין אם הוא מקיים מצוות (כגון בעת הדלקת נרות שבת הנ"ל, כמו שכותב ר' בחיי בשמות יט, ג: "ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה").

[5] רש"י בתהלים מפרש את משמעות המשפט: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה'. יהי עֵת תְפִלָּתִי עֵת רָצוֹן", ונראה מלשונו שאת "עת רצון" הבין אחרת מכפי שהוא פרש בישעיה.

[6] ראה על אתר את דברי ר' עמוס חכם (דעת מקרא, תהלים כרך א, עמ' תו, הערה 7).

יום רביעי, 20 ביוני 2012

הטיות של דרכים ושל דרך

 

יחיד

רבים

כתיב מלא י'

 

 

 

ויקרא כו, כב וְנָשַׁמּוּ  דַּרְכֵיכֶם :

דברים כח, כט וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת  דְּרָכֶיךָ     

ישעיהו נה ח-ט וְלֹא  דַרְכֵיכֶם  דְּרָכָי ... גָּבְהוּ דְרָכַי  מִדַּרְכֵיכֶם  

ישעיהו נח, יג וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת  דְּרָכֶיךָ  

כתיב חסר

בראשית יט, ב וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם  

בראשית כד, מ   וְהִצְלִיחַ  דַּרְכֶּךָ  

יהושע ב, טז וְאַחַר תֵּלְכוּ  לְדַרְכְּכֶם

מלכים א פרק יט פסוק טו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ  

תהלים כז, יא  הוֹרֵנִי יְדֹוָד  דַּרְכֶּךָ  

שמות לג, יג הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ  

יהושע א, ח  כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת  דְּרָכֶךָ

תהלים פרק קיט פסוק לז  בִּדְרָכֶךָ  חַיֵּנִי:

מה מבדיל בין צורת הרבים והיחיד של "דרך"?

בכתיב: נראה כי כל כתיב מלא מוכרח להיות רבים, אך יש כתיבים חסרים (כגון שמות לג, יג) שלפי הניקוד הן צורות רבים (בדומה לדברים כח, כט).

בניקוד: מה בין "דַּרְכֵיכֶם" ל"דַרְכְּכֶם"? ישנם שני הבדלים:

א. דיגוש או הרפיה של כ' הראשונה לאחר השווא ה"מרחף".

ב. הניקוד של כ' הראשונה: תנועת צירי (מלא) או שווא (נע).

E    היש קשר בין שני הבדלים אלה?

E    מה דין מי שטועה וקורא "דַּרְכֵּיכֶם" במקום "דַּרְכֵיכֶם", או "דַרְכְכֶם" במקום "דַרְכְּכֶם" – האם נחשב שינוי משמעות?

 

יום חמישי, 14 ביוני 2012

פיוס

בלשוננו התייחד "פיוס" לשיכוך כעס ולביטול ריב (וכך מופיע במילון אבן שושן), אך במקורותינו (בעברית ובארמית) יש גם פיוס ללא רקע שלילי:

א. "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין... דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (עירובין ק, ב).

ב. "לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. טעמיה, הוה בסים טובא. אמר: 'כגון זה ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם'. בליליא צעריה, אמר: 'מיסרן ומפייס?!' [רש"י: מייסרן ומפייס -  מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה]" (פסחים קז, א).

יום שני, 11 ביוני 2012

דגש אחר ה' השאלה

הסתפקתי אם צריך להחזיר את המדגיש את הצ' לאחר ה' השאלה בפרשת בהעלתך:

"הֲצאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!"

 

מתחילת פרשת שלח ניתן ללמוד כי לפעמים יש דגש לאחר ה' השאלה:

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה? הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן?".

 

מה דעתכם?

 

1. האמנם אין להחזיר?

 

2. האם גם כשהדגש גורם לשינוי בעיצור (בּ, כּ, פּ - לעומת: ב, כ, פ רפויות), ולא רק להכפלתו, כגון בהפטרת ר"ה:

ירמיה לא, יט: הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים?!