יום רביעי, 23 בינואר 2013

מענה לשון לפרשת בא

מענה לשון לפרשת בא

אוריאל פרנק    [email protected]   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

בארבעה מקומות בתורה אומר לנו ה' כיצד להגיד את סיפור יציאת מצרים לְבנינו: שלושה מהם בפרשתנו, והרביעי בפרשת ואתחנן (דברים ו, כ-כה). ארבעת הפסוקים השונים עוסקים, לפי חז"ל, בארבעה טיפוסים שונים של בנים, כמובא בהגדה של פסח:

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה:

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם,

וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל".

נתבונן בשאלה הראשונה, שחז"ל פרשו שהיא שאלת הבן הרשע (שמות יב, כה-כז):

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?

וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה',

אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל;

וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"[1].

נשאלת השאלה: איזה רמז מצאו חכמינו בכתובים לכך שהתורה מדברת על בן רשע?

נפתח בַתשובה המוכרת לנו מן ההגדה של פסח:

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר:

מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם - לָכֶם וְלֹא לוֹ;

וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר[2] בָּעִקָּר...

אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל"

כלומר, שאלת הבנים "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" כוללת את מילת היחס "לָכֶם" הנטויה בגוף שני, לנוכחים, במקום מילת היחס "לנו", בגוף ראשון, הכוללת גם את השואלים המדברים. על דיוק לשוני זה שואלים רבים: על שום מה מדקדקים בִלְשון בן זה "שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל", ולא באים חשבון עם הבן החכם, שגם בשאלתו "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ) - כתוב "צִוָּה... אֶתְכֶם" ולא "אותנו". ואם נאמר שעם הבן החכם אין לדקדק כל כך וכוונתו היא ל"צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אותנו" -- אולי אף הבן הרשע התכוון לשאול "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לנו?"!

על דרך ההלצה[3] יש מתרצים כך: את הבן הֶחכם ששקוע בישיבה בלימוד גמרא ופוסקים אין תופסים בלשונו, כי לא מצפים ממנו להבין בדקדוק הלשון, וכשאמר "אתכם" – מבינים שהוא התכוון ל"אותנו". מה שאין כן הרשע, ה"משכיל", המבין בדקדוק, אם הוא אומר "לכם" - בוודאי כוונתו להוציא את עצמו מן הכלל. תירוץ זה בא על רקע המציאות המעוותת בגלות אירופה שבה נוצר פירוד בין החכם ובית מדרשו לבין המשכילים בעלי הדקדוק והמקרא[4].

ברוך ה', שהחיינו וקיימנו והגיענו לִתקופה שבה הולכת ומוחזרת עטרת הדקדוק ליושנה, ומתרבים בני תורה ויראי שמים שהם גם חכמים, וגם מעיינים בלשון ובדקדוק – כפי שהיה בזמן חז"ל ואצל גדולי ישראל במשך הדורות שהדיוק בלשון היה חלק מלימוד התורה שלהם.

האמת היא, שמבחינת פשוטו של מקרא אין כל קושי בשימוש במילה "לכם", ואין הכרח לדייק ממנה שכוונת הבן להוציא את עצמו. למראה ההורים העוסקים בעבודת הקרבת הפסח, פונים אֲליהם הבנים הצעירים והסקרנים ושואלים לפשר מעשי אבותיהם, ואך טבעי הוא שיאמרו "לכם", כלומר, העבודה הזאת שאתם עסוקים בה (השוה: ר' עמוס חכם, דעת מקרא, על אתר).

אם כן, מדוע באמת תייגו חז"ל את מי ששואל "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" כבן "רשע"? נראה שפרשנות חז"ל התבססה על דיוק אחר בשאלת בן זה: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת", כלומר הטירחה הזו. וכך אמרו בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"ד)[5]:

"בן רשע מה הוא אומר: 'מה העבודה הזאת לכם' - מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה!

מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אומר לו: בעבור זה עשה ה' לי, לי עשה, לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להיגאל משם לעולם".

ישנה גם אפשרות שלישית, שלא מנוסח שאלת הבן למדו חז"ל על "רשעותו", אלא מדיוק בִלשון התורה: אצל הבן החכם והבן התם נאמר "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ", אך רק על הבן הרשע נאמר: "כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם". הבנים האחרים שואלים ומבקשים להבין ולקבל תשובה, אך בן זה אומר בהתרסה ובלעג: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם!" - זוהי אמירה, שיש בה קביעה צינית ומזלזלת, וברור שאיננה "שאלת חכם", ואף לא "שאלת תם"[6].

לסיכום, רשעותו של הרשע רמוזה בפועל "יאמרו", לעומת לשון שאלה בבנים האחרים; וגם בסגנון דברי בן זה, "עבודה" ו"לכם", יש רמז לרשעותו ולמאיסתו בעבודת ה'.

יהי רצון שתתחדש בימינו עבודת הפסח, ונעבוד כולנו את בוראנו באהבה.



הערות:

[1] רבים שואלים על פירוש רש"י כאן, שעמ"י הודו על בשורת הבנים. להלן מה שנמצא כתוב במחברת מו"ר הרב שמואל גרינפלד ז"ל:

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא... וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׂתַּחֲווּ". רש"י: "ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם".

ולכאורה קשה שהרי הבנים הללו שואלים את שאלת הבן הרשע שבהגדה, וא"כ מה השמחה הגדולה כל כך בבשורת הבנים?

ויתכן לומר שכיון שבאה בשורת הבנים יחד עם בשורת הארץ, והשרוי בארץ שרוי בלא חטא כדכתיב: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים ל"ב, מ"ג; ועי' שם במדרש תנאים לדברים ומדרש משלי פרשה י"ז ד"ה "טוב פת"), וא"כ מוכח שיתוקנו אף הבנים הללו".

[2] נוסח אחר עם ו' החיבור, "וְכָפַר", מופיע בסדר רב עמרם גאון וכן שנינו במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא, פרשה יח ד"ה והיה; אך השוה למובא שם בפרשה יז ד"ה והגדת לבנך).

[3] ביאור זה מובא בשם ה"חכם צבי" (רבי צבי אשכנזי: מורביה, ה"א ת"כ - גליציה, ה"א תע"ח; 1660 - 1718) ע"י פרופ' מארק (מלך) שפירא ב"ספרים-בלוג" (תודה לידידי, ר' בני דה-לה-פואנטה, בעל הבלוג "רב צעיר").

[4] לעניין זה ראה דברי ר' צבי אלימלך מדינוב (בהגהות מעין גנים על ספר אור החיים של ר' יוסף יעבץ, פרמישלה, תרמ"ג, בסוף פרק י"ב):

"הנה חכמת הדקדוק הוא פִנה גדולה לתורה, אבל להיות שראיתי שערוריה בדור הזה שרוב הפוקרים מתחכמים לדעתם בחכמת הדקדוק וע"י זה הם מלעיבים במלאכי אלהים, הן המה חז"ל בדרשותיהם באומרם 'ראה שאין הדרשה הזאת מוסכמת ע"פ חכמת הדקדוק', והם לא ידעו... על כן אני אומר לך, בדור הגרוע הזה מהראוי להרחיק את הבנים גם מחכמות הדקדוק. רק תיכף ירגילוהו רק בפינות התלמוד... ויודיעוהו בימי נעוריו מדקדוק הנצרך מאוד, דהיינו: דגש ורפא, וסגולת אותיות אהו"י, ונח ונד, ונוכח ונסתר ונפעל, פעול עומד ופעול יוצא, וניגוני הטעמים וסגולתם. וכשיגדל בדרכי התורה, התורה תלמדהו דעת כל פינות חכמת הדקדוק".

ובהמשך מביא בשם החת"ם סופר ש"חכמת הדקדוק" היא כמו "מַצֵּבָה" הנזכרת בדברים טז, כב:

"הגם שהיא היתה אהובה בדורות הראשונים ופינה לתורה - עכ"ז כעת... יותר טוב למנוע מזה עד שיתמלא דעתו באמיתות התורה".

[5]  העיר ר' יהושע בוך:

חז"ל בירושלמי נקטו במובן שונה של המילה "עבודה" במקרא, שאינו פשוטו של מקרא בכתוב הנדון כאן. במקרא למילה עבודה שני מובנים: א. מלאכה, עשייה הדורשת מאמץ גופני; ב. שירות, תפקיד (בייחוד בפולחן דתי).

לפי פשוטו של מקרא, באה כאן "עבודה" במובן השני, והכוונה לעבודת זבח הפסח, וכמוכח מהתשובה שניתנה בכתוב לשאלה זו ("וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'"). אך חז"ל דרשו "עבודה" כאן במובן הראשון - טורח. בנוסף, חז"ל ניתקו בדרשתם את התשובה שבכתוב מן השאלה הזו, ולא ניתנה תשובה זו לשאלה.

ועדיין לא מובן במה הוציא הרשע את עצמו מן הכלל בשאלתו לפי הירושלמי.

אפ"ר:

יפה! לגבי ההערה האחרונה, השימוש במילה "עבודה" (וכפי מדרשו, כדבריך) יוצרת קונוטציה שלילית, וגורמת לנו לפרש שהשואל מעוניין בפריקת העול. בכך הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל שנכונים לקיים עבודת המצוות בשמחה, ולא כמשוי כפוי.

[6] ויש לסמנה בסימן קריאה ולקוראה בצעקה: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם!" (בדומה ל"מֶה עָשִׂיתָ!" המופיע ג"פ בחומש בראשית: ד, י; כ, ט; לא, כו. וכיו"ב בשמות טו, כד; יז, ד; יהושע ז, ח; שופטים כ, יב; שמואל א' י, כז; מלכים א' יב, טז; ישעיה לו, ד).

בדרך זו הלכו: רי"א, הגדת זבח פסח: ולא ידברו בדרך שאלה אלא בדרך כפירה וערעור; כלי יקר (בפתח דבריו הארוכים) המשווה זאת ל"מה אנוש"; ריעב"ץ על הגדש"פ: "אינו מסתפק ושואל אלא מבהיל גוזר"; וראה דרשת הגדת תכלת מרדכי על אתר.

אמנם, אין הכרח לפרש כן, כי מצאנו פסוקים שיש בהם שאלות רגילות, ואעפ"כ לשון המקרא הוא "אמירה" ולאו דווקא לשון "שאלה", כגון: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם..." (ירמיה טו, ב); "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וְאָמַרְתָּ: אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה..." (יחזקאל כא, יא-יב).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה