יום שלישי, 18 בפברואר 2014

אל תגידו "תודה"!

בהתחלה זה היה נשמע לי תמוה מאוד ("הזוי", בעברית של העשור האחרון...). אך בסוף... השתכנעתי למעט באמירת "תודה"! (ולהרבות בחלופות דלקמן)
נסעתי הבוקר בטרמפ מהיישוב לירושלים עם שכני הנכבד, מזקני חכמי תימן, הרב יוסף קלזן, יבדל"א. זו היתה אחת הנסיעות המאלפות ביותר בחיי...
מלבד חוויות שונות שהוא סיפר, מימי עלייתו ארצה בגיל טו"ב שנים על כנפי נשרים (תש"ט), ומימי לימודיו ב"מרכז" בבית הרב (אגב, הוא הסופר אשר כתב מפי הרצי"ה קוק את מגילת היסוד בהנחת אבן הפינה לישיבת "מרכז" שבקרית משה), הוא גם הסביר את התנגדותו לשימוש ב"תודה" כלפי בשר ודם שהטיב לך.

מהי התגובה הרצויה כשמישהו עושה טובה לחבירו? בתימן היו תמיד מברכים בתגובה, בשלל ברכות: יישר כך, חזק וברוך, תזכו למצוות, ברוך תהיה, וכיו"ב.
וכך היה גם במרוקו, בעירק, ובקהילות אחרות, כפי שהוא בדק אצל חבריו שעלו ארצה.
רק בעלותו ארצה פגש את אמירת התודה לבשר ודם.
לדעת הרב קלזן, "תודה" יש לומר רק לקב"ה: "טוב להודות... לה'!"
רק אחרי שנים, שבהם כבר התרגל לומר תודה, במקום להרעיף ברכות, חדרה אליו ההכרה שאמירת התודה התמימה לא היתה אלא חלק מתוך מסכת שלמה של "סדרת החינוך מחדש" שעברה על נפשם של עולי תימן בקום המדינה. לדעתו, אמירת התודה נועדה להשמיט אזכור שם שמים, ולמעט בברכותיו (הפך הכתוב "בכל... אשר אזכיר את שמי... וברכתיך"). אם אין מזכירים שם שמים, ואם יש רק ערכים מוסריים שבין אדם לחבירו, אז נזקקים לאמירת התודה. אך מי שמאמין... (לא מודה לחבירו, אלא...) - מברך את חבירו, ומוריד שפע ברכה ממקור הברכות, ישתבח שמו לעד.
אישור להשערתו הוא מצא בשירו של ביאליק "למי תודה? למי ברכה? -- לעבודה ולמלאכה!!!" (שיר העבודה והמלאכה, עמ' קב בספר שיריו, ת"א, תשכ"א).
מאז הוא משתדל להחזיר עטרה ליושנה, ולמלא פיו תהילה וברכה.
כשירדתי מהרכב בירושלים, לא נותר לי אלא לומר לרב קלזן ולרבנית הנהגת:
"תודה רבה", אה... "תבורכו מפי עליון!"

אין תגובות:

פרסום תגובה