חלק מגדולי חכמי ישראל מאמינים בקדמות כל הזוהר הקדוש, ושאין בו מילה שלא מרשב"י. לדעתם, איזכור שמות הטעמים בתיקוני הזוהר מוכיח שכבר בזמן התנאים היו קיימים סימני הניקוד והטעמים בכתב וגם שמותיהם.
יש מגדולי חכמי ישראל שעבורם "הוכחה" זו מיותרת, כי הם מאמינים בקדמות שמות סימני הניקוד והטעמים, ובקדמות צורתם הגרפית, שכולם מסיני, ופשיטא שהיו קיימים בזמן התנאים.
ואולם, חלק מגדולי חכמי ישראל מאמינים שאין שום פגם להאמין אחרת:
· כמה מרבותינו האחרונים (כגון הגריעב"ץ עמדין, החת"ם סופר, ה"נודע ביהודה", תלמיד הגר"אר' ישראל משקלאו, ועוד) סברו שהזוהר הקדוש ביסודו חובר ע"י רשב"י, אך יש בו חלקים מאוחרים שנוספו בתקופה מאוחרת -- כפי שגם בתלמוד הבבלי ישנם תוספות מאוחרות של רבנן סבוראי ושל הגאונים שהשתרבבו במהלך הדורות לתוך נוסח התלמוד (כמוער, למשל, במסורת הש"ס בברכות לו, ב). לדעתם, ברור שאיזכור שמות הטעמים בתיקוני הזוהר אינו מוכיח שבזמן חז"ל היו קיימים סימני הניקוד והטעמים.
· מדברי תלמיד רש"י, ר' שמחה מויטרי (מחזור ויטרי), ומדברי מהר"ל מפראג (תפארת ישראל, פרק ס"ו) נראה ששמות סימני הניקוד והטעמים הומצאו ע"י חכמים לאחר חתימת התלמוד.
יעויין במאמר של הרב זייבלד (באתר "מענה לשון") על "טעמי ברדיטשוב" ועל תגובות הרבנים לחידוש הרפורמי לקרוא בתורה ללא ניגון הטעמים: תשובת החת"ם סופר לעומת דברי הרב יוסף דוד זינצהיים בספרו יד דוד.
שיטת ה"יד דוד" לגבי ניגון הטעמים דומה לשיטת ה"אגרות משה" לגבי מבטאי לשון הקודש של עדות ישראל. ה"יד דוד" כותב שאין קפידא בניגון מסוים, אלא העיקר שיהיה לקריאה בתורה ניגון מיוחד לפי המנהג. והגר"מ פיינשטיין אומר ("אגרות משה" או"ח ג סימן ה) "שאם יש קהל גדול שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה - נחשב זה ג"כ לה"ק אף שהוא שינוי מהברה שהן דברו ושניתנה התורה". שניהם דוגלים בכך שכל קהילה תמשיך לשמור על מנהגה, מצד "אל תטוש תורת אמך". אבל יחד עם דבקותם במסורת, אין להם בעיה לומר שמבחינת האמת ההיסטורית, אנו מבטאים ומנגנים את התורה בשונה מהקריאה שקראו אבותינו מקבלי התורה.
לפנינו גישה מורכבת של שמרנות מעשית מחד, ופתיחוּת השקפתית מאידך.
יש הבדל בין "הומצאו".... לבין זה שהובאו לראשונה לעולם על ידי חכמים לאחר זמן התלמוד.
השבמחקכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה מסיני.
ובכלל זה, לדעתי, גם כל לשון הקודש, ו"אותיות אשר תבואנה..."
תנטא = תגין, טעמים, נקודות, אותיות , אף הם יסודתם בהררי קודש. ומה שאנו רואים שאכן היסטורית הם "פנים חדשות בעולם", אף זה בכלל חידושי תורה. ולדעתי, גם שיטות הניקוד השונות, הבבלית והטבריינית, אף הן בכלל מחלוקת לשם שמיים (ומן השמיים), כמו כל מחלוקת אחרת, ושבעים פנים לתורה , וכפטיש יפוצץ סלע.
אלא שמשום מה התרגלו להגיס את לבנו בטעמים ובלשון ובדקדוק .... וגם בהשפעת האדקמיה, שלדידה, כל דבר התחיל רק אם אנו יודעים על טקסט כתוב בזמן כלשהוא... (אם לנו עדויות בכתב על קיום של תוכן כלשהוא, סימן שהוא לא היה קיים...כלומר העברית התחילה משברי הברות של האדם הקדמון,,שאחר כך "התפתחה" לכמה שפות, ומהם התפתחה העברית....ולכן אין שום דבר קדוש או מיוחד בעברית, ואם רוצים לקצץ, הרי זה ולא כלום, אולי אפילו "הליכה ברוח הזמן") כלומר אין תורה שבעל פה ואין מסורת.
ולעניין הראיות, שאכן יש התפתחות היסטורית, תרבותית, והשפעות גומלין אפילו מהסביבה התרבותית השכנה...מה ש"מוכיח" את טענות האקמיה!?
אבל, כבר למדנו שהקב"ה מנהג את עולמו דרך ההיסטוריה. והיסטוריה כולל הכל, סוציולוגיה, והשפעות גומלין וכדומה.
וזה כבר קיים במאמר חז"ל: כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני (או בסיני?).
מבחינת הראייה האקדמית, והעובדתית, דבר מסויים בא לעולם על ידי איש מסויים בזמן מסויים. ואין כל הוכחה שיש לזה מקור קדום. אבל כבר לימדונו, שהכל נאמר למשה. ועכשיו רק מורידים זאת לעולם.
הטעמים, והניקוד, והדקדוק, היו קיימים מקדמת דנא, כחלק מהתורה.... מתי הורדו לארץ ועל ידי מי...זה כבר נושא מעניין אחר
כבר צוין למעלה שיש מגדולי חכמי ישראל המאמינים בקדמות שמות סימני הניקוד והטעמים, ובקדמות צורתם הגרפית, שכולם מסיני.
מחקאבל כדאי לדעת שיש דעות אחרות.
למשל, דעת מהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ס"ו), שסובר (ולא נראה לי שהושפע מהאקדמיה...) שהצורה של הטעמים והניקוד שיש לנו היום, לא היתה קיימת אפילו בזמן חז"ל.