פרשת וארא היא פרשה מהפכנית:
א. גילוי שם חדש והופעה חדשה של הבורא
הפרשה פותחת במהפך יסודי בגילוי של הבורא בעולם. בהקשר זה כדאי להזכיר שהביטוי "שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת" (=שינוי מהפכני של פני הדברים) הוא בשי"ן ימנית ולא שמאלית.
ב. מהפך חינוכי
משה רבינו, "ידו הארוכה" של רבש"ע, המשׁדד מערכות, עושה סדר עולמי חדש ומהפך אדיר בתפיסה של האימפריה המצרית: לא עוד הבחנות אנושיות מקובעות של עבדים ומשעבדים, אלא "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ": אם עד עתה חשב האדם שיש הבדל בין מים חיים לבין דם, אם חשב שהצפרדעים שייכים רק ליאור, ושערוב שייך רק למרחבים הפראיים, באו מכות מצרים והראו שבדבר ה' ההפכים מתאחדים וברוח פיו כולם עושים רצון קונם. שיא שבירת המוסכמות היה במכת הברד, כששני הדברים היותר הפכיים, מים ואש, מתאחדים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי". וכפי שנאמר במדרש המובא ע"י רש"י: מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם! עכ"ל. במכת הברד ראו הכל כי החלוקה האמיתית במציאות היא בין "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" לבין "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה". (ע"כ מפי הרב אהוד שרגא בשם מו"ר הרב ש"א רפפורט שליט"א).
ג. המטה המהפכן
הכלי שבאמצעותו "התהפכו היצורים" (כגון המים לדם) הוא המטה: "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי", שעוד לפני שהוא מהפך אחרים, הוא עצמו מתהפך לנחש/תנין.
במדרש "אותיות דר' עקיבא" מוסבר שהאות ו' נכתבת בצורה של מטה ומקל, "מפני שרמז הקב"ה שהוא עתיד להכות את הרשעים במטה" (והשווה לדברי רבי יוחנן על וי״ו דויזתא במגילה ט״ז ע״ב). וזה מביא אותנו לאחד מתפקידיה של האות ו':
ד. ו' ההיפוך
בלשון העברית יש תפקידים רבים לאות ו' השימוש, והמוכר ביותר הוא ו' החיבור.
אך תפקיד חשוב מאוד, שמצוי בעיקר בלשון התורה (ולפעמים בלשון הברכות שתיקנו חז"ל) הוא ו' ההיפוך. ו' זו באה לפני מילים שהם פֹעַל, כגון בקריאת שמע: וְאָהַבְתָּ, וְדִבַּרְתָּ, וְהָיָה, וְנָתַתִּי, וַיֹּאמֶר.
על ו' זו כתב האדמו"ר מגור בשפת אמת (בראשית פרשת ויצא תרנ"ח):
אות ו' נקרא אות אמת והוא מדת יעקב בריח התיכון והקב"ה אחד האמת שבחר באבות ובנ"י כל המתנות שנתן להם אינו במקרה רק הם מתחלת העולם ועד סופו. ואות ו' מהפך התיבה מעתיד לעבר ומעבר לעתיד: יהי לשון עתיד, ויהי לשון עבר. היה לשון עבר, והיה לשון עתיד. לרמוז כי אות ו' שהיא כח התורה מחבר היה הוה ויהיה. ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל היה לטובה. ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות, כי הנחמות של בני אדם א"י לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה... וזה מפתח של גאולה מה שזוכין לעורר הארה מעין עוה"ב...
וכיו"ב כתב הגר"י הוטנר (ראה כאן):
בהסתכלות האנושית שלנו, אנו מחלקים בין עבר לבין עתיד. אמנם, לעתיד לבוא יתברר שאלו "דקדוקי עניות", והעבר והעתיד הם מהלך אחד ועניין אחד.
אך כל עוד אנו בעולם הזה... עלינו להקפיד בקריאה ולחלק בין פעלים שהם עבר לפעלים עתידיים, ואפילו לדעת הרמ"א, יש להחזיר את מי שטועה בכך בקריאת התורה כי זה נחשב שינוי משמעות.
אז נבהיר את הדברים:
לצד צורות הפועל המוכרות מהעברית שלנו ("אָכַל", "אָכַלְתָּ" ו"אָכַלְתִּי" בעבר; "יֹאכַל", "תֹּאכַל" ו"אֹכַל" בעתיד), בלשון התורה משמשות גם צורות פועל "המהופכות" ע"י ו' ההיפוך.
ראה על כך כאן.
בהגייה חשוב להקפיד בשני דברים:
1. בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a, ולא בתנועת e
בעוד שניקודה הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (וְ), ניקודה הרגיל של הווי"ו בפעלים כגון וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ הוא פתח ודגש (חזק) באות שאחריה. כאשר צורת הפועל פותחת בתחילית אל"ף, תחילית המדבר, שבה דגש חזק הוא מן הנמנע, הניקוד הוא בקמץ: וָאֹמַר, וָאָקוּם.
2. בפעלי עבר המהופכים לעתיד יש להטעים מלרע במקום מלעיל (בדרך כלל)
ושוב נצטט מאתר האקדמיה:
הגם שבאותיותיהם ובניקודם זהים פועלי קָטַל שבראשם ו' (אלה המכוונים לעבר) לפועלי וְקטל (העבר המהופך), בשניים מהגופים יש ביניהם הבדל בהטעמה: בפועלי וְקטל בגוף ראשון יחיד (מדבר) ובגוף שני יחיד (נוכח) עוברת בדרך כלל ההטעמה לסיומת הגוף (־תִי או ־תָ). כלומר, הטעמת הפועל היא מלרע (בהברה האחרונה) במקום מלעיל (בהברה שלפניה): הפועל שָׁמַרְתִּי הטעמתו מלעיל; כך גם אם נוספת לו ו' החיבור והוא מכוון לעבר: וְשָׁמַרְתִּי. אבל אם מדובר בצורת עבר מהופך, צפויה הטעמתו להיות בהברה האחרונה: וְשָׁמַרְתִּי. הרי דוגמה: בפסוק שלהלן מתוך חלום שלֹמה הפועל שאלת או ושאלת מכוון לעבר והטעמתו מלעיל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא). לעומת זאת בחוק העוסק בעיר נידחת הפועל וְשָׁאַלְתָּ, כמו שני הפעלים שלפניו, מכוונים לעתיד ולמעשה מחליפים ציווי, והטעמתם מלרע: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁ
אַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים יג, טו). הבדל זה בהטעמה מצומצם כאמור לשני גופים בלבד, אבל הם מהגופים השכיחים בפועלי המקרא בכלל ובחוק המקראי בפרט (במיוחד גוף נוכח). תשומת לב להטעמה עשויה אפוא לסייע בהבנה הנכונה של זמן הפועל. נעיר כי לתזוזת ההטעמה בצורות וְקטל בגופים מדבר ונוכח יש כמה וכמה חריגים. אחד הבולטים בהם הוא צורות הפסק – שבהן נשארת ההטעמה מלעיל.
בשלוש הפרשות של קריאת שמע – השגורות בפי המתפללים – משמשים פועלי וְקטל רבים, ואין פלא בדבר, שהרי פרשות אלו עניינן ציווי. הנה כמה דוגמאות מתוכן:
- "וְאָהַבְתָּ [מלרע!] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָ
נֶיךָוְדִבַּרְתָּ [מלרע!] בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ה–ו) - "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי […] וְנָתַתִּי [מלרע!] מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ [מלרע!
] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי[מלרע! ] עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ [מלר ע!] וְשָׂבָעְתָּ [מלעיל בגלל ההפסק]: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְ תֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא, יג–טז) - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ [מלרע!] אֲלֵהֶםוְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְ
כַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לז–לט).
על כן, יש להקפיד בראשית פרשתנו לקרוא את לשונות הגאולה בהטעמה מלרעית:
לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְדוָד וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים... וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה
אמנם, "נָשָׂ֙אתִי֙" שהוא עבר נקרא מלעיל, אך גם "וְהָיִ֥יתִי", אע"פ שהוא מהופך לעתיד, נשאר בהטעמה מלעילית, כמו שאר הפעלים שאות השורש האחרונה היא ה/י ("גזרת ל"י", כגון: בנ"ה, עש"ה). לכן, בפעלים כאלה אי אפשר לדעת אם הפועל הוא בעבר (ו' חיבור בלבד) או בעתיד (ו' היפוך), אלא על פי ההקשר: "דבר הלמד מעניינו".
ונסיים כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה