יום שני, 8 בינואר 2018

דרשה לשבת פרשת שמו"ת

שבת שמו"ת

משנים קדמוניות נתייחדו שבתות מסוימות במהלך השנה לנושא מסוים, כדוגמת: שבת זכור, שבת חזון, שבת הגדול ושבת שירה. בימינו נתייחדה שבת חיי שרה להיות "שבת חברון" ושבת שלח לך - "שבת ארץ ישראל", ועוד היד נטויה...

שבת פרשת שמות שבה אנו קוראים "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים", מנוצלת כבר על ידי אגודת אפרת לגיוס תרומות להצלת עוברי ישראל, ולאחרונה גם על ידי מכון פוע"ה.

אני מציע להקדיש מדי שנה את שבת שמות לעורר על שמו"ת, על פי הרמז שמקורו הראשון הוא כנראה רבי מרדכי יפה, "בעל הלבושים" (קישור לויקיפדיה) הכותב (לבוש החוּר, או"ח, ראש סימן רפה):

חייבו חז"ל [ברכות ח ע"א] על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, כדי שיהא בקי בתורה, וסימנך ואל"ה שמו"ת בני ישראל [שמות א, א], ו'חייב א'דם ל'קרות ה'פרשה, ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, וזה חייבים כל בני ישראל.

בסוגיה זו יש כל כך הרבה להאריך, כך שלסוגיה זו ראוי לייחד לפחות שבת אחת בשנה. 

מקוצר הזמן אציין ראשי דברים:

מקור תקנת קריאת שמו"ת

מו"ר, פרופ' יואל אליצור בהרצאתו על תרגום "והאיש משתאה" ב"זאת חנוכה" האחרון (קישור להקלטות יום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום" ה'תשע"ח) ציין את ההבדל בין יחס התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי לתרגום, והעיר שלא לחינם מקור הדין לקרוא שמו"ת - בבבלי ולא בירושלמי.

אמנם, בתלמוד הבבלי מיוחסת הוראה זו לראשוני האמוראים בארץ ישראל: הנוסח המצוי יותר מוסר זאת בשם רבי אמי, אך לפי כמה ראשונים, כתבי יד ודפוסים, הוא מסר זאת בשם רבו, רבי יוחנן. כמו כן, נמסר שכך הורה רבי יהושע בן לוי לבניו. בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תכה) מובא מאמר זה בשם ר' יהושע, אך מסתבר שכוונתו לר' יהושע בן לוי.

בספר "התקנות בישראל" (קישור) של הרב שצ'יפנסקי (קישור) לא מצאתי תקנת קריאת שמו"ת, אך בעל ערוך השולחן, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (קישור) מייחס תקנה זו על פי סברתו הפשוטה למרע"ה:

ולא נודע לנו טעמו של דבר, ובוודאי בשעה שתקן משה רבינו לקרות בתורה תקן ג"כ תקנה זו שכל אחד יקרא שנים מקרא ואחד תרגום, והלבוש כתב כדי שיהא בקי בתורה ע"ש, ואין זה מספיק כמובן. ונראה דהחיוב בתורה השמיעה והלימוד, כמו שאומרים בברכת אהבה 'לשמוע ללמוד', והנה השמיעה היא בשבת מס"ת כשרה כתובה כדת וכהלכה, ולכן ילמוד מקודם בחומש ויעלה בקודש לשמוע מס"ת. ואיתא בסוטה [ל"ז:] כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"ש לכן צריך ללמוד ג' פעמים אפילו בפסוק שאין בו תרגום כמו שיתבאר כנגד אלו הג', אך במקום שיש תרגום בחרו בתרגום הפעם השלישי כדי שיבין מה שהוא לומד, והתרגום קרוב ללשון הקודש וניתן בסיני, כדאמרינן בנדרים [ל"ז:] ויקראו בספר תורת אלקים מפורש, מפורש זה תרגום, וניתן מסיני כמבואר שם, אלא ששכחום וחזר אונקלס ויסדו כדאמרינן ריש מגילה ע"ש [וכעין זה ראיתי באליהו זוטא בשם מטה משה ולא ביאר כראוי ע"ש[1]] וי"א כנגד שנים הקורין ואחד המתרגם [ראב"ן]:

אע"פ שהרב אפשטיין לא ציין זאת, יתכן שהסתמך על הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת עירובין (דף נד עמוד ב):

תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן... נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה - כך, הדיוט מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה.

וכך כותב הרב משה שטרנבוך נר"ו (קישור) בתשובות והנהגות (כרך ג סימן צח):

שנים מקרא ואחד תרגום חיוב גמור הוא על כל אחד לקרוא בעצמו כל שבוע עם הציבור, ונראה פשוט שעיקר התקנה היא לקרוא ג' פעמים ושוב שומע פעם רביעית בקריאת התורה נמצא קורא הפרשה ד' פעמים, שבזה שגור אצלו וכמ"ש חז"ל בעירובין נד: ע"ש, רק הקילו חז"ל שפעם שלישי יאמר התרגום דהיינו הפירוש ומועיל כמקרא, אבל אם אינו אומר תרגום שאינו מבין, חיובו מדינא לקרוא ג"פ מקרא, וגם לשמוע קרה"ת עם הציבור כדי לשנות ד"פ כדין.

שמו"ת - חיוב גמור

אגב, על "חיוב גמור" זה המוטל על כל אחד, מעניינת תשובתו של הרב משה פיינשטיין (קישור) בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן יז) המעורר על כך שגם בני תורה מחויבים בקריאת שמו"ת, ומלשון הגרמ"פ משמע שאף הוא סבר שתקנה זו היתה קיימת בזמן רשב"י, וכה דבריו:

ז' חנוכה תש"ל

למעלת כבוד הרה"ג מוהר"ר יחיאל אברהם זילבר והרה"ג מוהר"ר הלל דוד ליטואק שליט"א.

הנה בעניין המצווה שמחוייב כל אחד ואחד לקרוא הפרשה בכל שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום. ורבותינו, אף מהראשונים (ראה טור או"ח סי' רפ"ה וב"י ד"ה ואם למד), הוסיפו שצריך ללמוד גם פירוש רש"י שעל כל הפרשה, שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה.

פשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו. ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. דהא גם זה הוא לימוד תורה, ובחיוב לימוד תורה הא איכא חיוב ללמוד גם מקרא. ואף שסברי התוס' (קידושין ל' ע"א ד"ה לא צריכא, בשם ר"ת) דבלימוד תלמוד בבלי יוצא גם ידי מקרא, משום שבלולה גם במקרא, ואף להרמב"ם (ה' תלמוד תורה פ"א הי"ב) דלאחר שכבר יודע היטב תורה שבכתב, אינו מחוייב ללמוד מקרא בכל יום, וכ"ש שאינו צריך להשליש זמנו, מ"מ הא מחוייב גם להרמב"ם ללמוד באיזה זמן תורה שבכתב. וא"כ ברור שקריאת שמו"ת וודאי הוא ממילא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע. שלימוד זה שייחדו חכמים ללמוד בכל שבוע וודאי הוא חייב, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, לבד המצוה הנוספה שחייבו חכמים. וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

בידידות, משה פיינשטיין.

וכך ליקט הראשל"צ בעל ילקוט יוסף (שבת א הערות סימן רפה):

וד"ז הוא מדינא וחיוב גמור, ודלא כמו שכתב בלחם חמודות, שלא כתבה הרמב"ם אלא לכתחלה. וראה בכף החיים (שם אות ב'). ובאמת שדין זה הוא מוסכם בראשונים, והובא בספר הלכות גדולות (דף מה ע"ג), ובהרי"ף והרא"ש ברכות שם, ובמרדכי, האגודה, התוספות, רבינו יונה, רבי יהודה החסיד, הרמב"ם (פרק יג מהלכות תפלה הלכה כה), הסמ"ג (עשין יט), וכן דעת רב עמרם גאון, ורב נטרונאי גאון. והגהות אשר"י שם, ושבולי הלקט (סימן יט), והרוקח (סימן נג), והרשב"א בתשובה (סימן רו), ועוד. וכן דעת המקובלים כמבואר בספר הכוונות (דף צ ע"ב), ובנגיד ומצוה (דף נג) ועוד. ובספר שלחן לחם הפנים חלק ה' (סימן רפה) כתב, שהוא פלא מי התיר לכמה תלמידי חכמים ומשכילים ונבונים, ויודעי ספר, הפוטרים עצמם מחיוב זה, כמו שראיתי שאינם נזהרים בזה, ומהיכן נפקא להו שהם פטורים, כיון שזה מוסכם בש"ס בבלי וירושלמי, מדרש וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכן המקובלים ז"ל, לכן צריך כל מי שיודע לקרוא לקיים דבריהם ז"ל, כיון דקאי בחיוב זה, ומה גם שזוכה שמאריכין לו ימיו ושנותיו. והגם מי שהוא טרוד ביום ששי לקרותה, מכל מקום יכול לקרות ביום שבת שהוא פנוי מעסקיו, או קודם תפלה, שזה העיקר לדעת הפוסקים ז"ל. או אחר אכילה קודם מנחה. ע"כ.

"תרגום מסיני"

גם בביאור ההיגד "התרגום ניתן בסיני" נחלקו האחרונים: יש מבינים כפשוטו, שעם ישראל מקבלי התורה היו דו-לשוניים, ותרגום אונקלוס כפי שהוא לפנינו, התקבל מסיני ע"י מרע"ה (מהרש"א חידושי אגדות מגילה ג, א ד"ה תרגום של תורה אונקלוס), אך יש שהסבירו שאף אם מקור התרגום מסיני - אין הכוונה לתרגום כצורתו החיצונית בלשון הארמית, אלא לתכנים הפרשניים שבו, שהם הם התורה שבע"פ שנמסרה למשה מסיני (אגרת ביקורת, בתוך: כתבי מהר"ץ חיות, וראה מו"מ בשו"ת הרמ"א סימנים קכו - קל).



[1] זו לשון אליה זוטא סימן רפה ס"ק א:

כתב בשיירי כנסת הגדולה זה לשונו, כתב במטה משה סימן תס"ד שמעתי טעם על שנים מקרא ואחד תרגום כנגד התורה שניתנה ג' פעמים בסיני ובאהל מועד ובמשנה תורה ע"כ. וקשה למה אין קורין ג' פעמים מקרא, ואפשר דטעמו ז"ל אעיקרא דמילתא למה תקנו ג' פעמים, אבל תרגום טעמו כמ"ש מעדני מלך כנגד המתרגם ע"כ, ותמהני שלא הביא דברי מטה משה כראוי, דזה לשונו: הראשון בסיני שניה באהל מועד שלישית באר היטב, משום הכי קורין מקרא ב' פעמים והג' תרגום כנגד באר היטב עכ"ל, הרי הטעם נכון על תרגום שמבאר נמי המקרא כנגד משנה תורה שהוא באר היטב.

אין תגובות:

פרסום תגובה