יום רביעי, 28 ביולי 2021

"אני אוהב אותך!"

 

"אני אוהב אותך"

לזכר חמותי האוהבת והאהובה, יהודית קיראון (בת מנחם מנדל פרידמן)

עיון בתפוצה של שורש אה"ב בתנ"ך מגלה כמה הפתעות. בתורה מככב שורש זה בחומש דברים (22 פעמים; רובם בפרשות ואתחנן-עקב). בשבת ואתחנן האחרונה שאלני ידיד ושכן טוב שאלה ששאלה בתו: מה פשר העובדה שאיננו מוצאים בשום מקום שה', בכבודו ובעצמו, יאמר לעמו: "אני אוהב אתכם". האמנם?! אז נכון, הנביא מלאכי פותח את נבואתו במשפט "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, אָמַר ה'", אבל האם זהו ציטוט מדויק שלו? "דיבור ישיר"? האם אלו בדיוק המילים שאמר ה'? דעת בתו לא נחה בפסוקים במשנה תורה החוזרים שוב ושוב על כך שה' אוהב אותנו. הרי חז"ל אומרים "קללות שבמשנה תורה – משה מפי עצמו אמרן"! למה ה' לא פותח את התגלותו במעמד הר סיני במילים "I love you"?..

בעקבות הדברים שאמר גיסי, שלומי שטמפפר, בהספדו על חמותי, נראה לי שאפשר למצוא תשובה לשאלת שכנתי.

במשך שנים הוטרד גיסי מתופעה לא מובנת זו: למה טורחת החמות כל כך הרבה בהכנסת אורחים מעל ומעבר, בהכנת כל כך הרבה מנות כרצון כל אחד ואחד, בשפע רב ובטעם טוב, כיד המלך. בני הקטן, אברהם, זוכר את חמותי בעיקר כ"מפנקת". ובכן, זו היתה הדרך שלה להביע את אהבתה. לומר לכל אורח, לכל בת, חתן, או נכדה: "אני כל כך אוהבת אותך"!

נראה שהוא הדין לשורש האהבות כולן, לאהבת הבורא אותנו(1): איך מציג את עצמו רבש"ע במעמד הר סיני? "אָנֹכִי ה' א-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". זהו הביטוי לאהבתו אותנו – הנתינה (2). מלבד אהבתו את כל בריותיו, הבאה לידי ביטוי בחסדו הגדול שבבריאה(3) – חיבה יתרה מחבב ה' את עמו ישראל, אשר גאלם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ מיד חזק מהם.

אהבה אמתית – שאיננה אהבת סרק – היא מעשית. היא לא רק לומר "I love you" או לשיר שירי אהבה. אפשר גם. אבל "לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה" (אבות א, יז).

 

נספח: שורש אה"ב בתנ"ך



[1] רוב הפילוסופים לא התקשו לדבר על אהבת האדם לאלוהים, אבל התקשו מאוד לדבר על אהבת אלוהים לאדם. לפי דעתם, אהבה היא תמיד מלמטה למעלה: הנחות אוהב את הנעלה, החסר אוהב את השלם. אהבה, לימד סוקרטס, נובעת מחסר. לאהוב פירושו לרצות משהו שחסר לך, ולכן רק היצור הבלתי שלם מסוגל לאהוב. אם כן, האדם השלם אינו אוהב, אבל אחרים אוהבים אותו. ולכן ילדים אוהבים את הוריהם יותר משהוריהם אוהבים אותם. המניע הראשון של העולם אינו אוהב, אבל הוא האובייקט של כל האהבה בעולם

ר' חסדאי קרשקש התנגד באופן נחרץ לגישה פילוסופית זו לאהבה. הוא טען את ההפך: אהבה נובעת מעוצמה ועוז, ולכן הנעלה אוהב את הנחות יותר משהנחות אוהב את הנעלה, והשלם אוהב את החסר יותר משהחסר אוהב את השלם. האבטיפוס של האהבה הוא בריאת העולם המתחדשת בכל יום תמיד מאין, ואלוהים הבורא הוא האוהב במוחלט. כך כותב: "כל אשר יהיה השלמות [של האוהב] יותר גדול – תהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול" (אור ה', עמ' רמב). כל אחד יכול להיות נאהב, אבל כדי לאהוב דרושות עוצמה ושלמות.

·         ע"פ: זאב הרוי, "ר' חסדאי קרשקש - גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", תש"ע, עמ' 99100.

רעיו זה מובע בפתגם "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". ואגב, הנה קטע מעניין מדברי חכם שלמה אמסלם (בני שלמה, חידושים על הנ"ך, https://www.hyomi.org.il/page.asp?id=625&saying_id=3103) על כך:

'אמר לו רבי שמעון בר יוחאי לרבי עקיבא כשהיה בבית האסורים: רבי למדני תורה'. אמר לו: איני מלמדך. אמר לו : אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות. אמר לו: בני יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק - ויש להבין תשובתו, מה ראה לקחת משל מן הפרה והעגל?

ואפשר בהקדים מה שראיתי בהקדמת ספר 'אוהל יעקב' ... מי שאגר ואסף דברי חכמה בליבו, והקיא אותם מליבו והודיעם לאחרים למען הקל מעליו המשא, כי המשא כבד כבדו ממנו, ולא יכול להתאפק מהודיעם אל הזולת', עד כאן. הרי לך שהאדם יש לו צער כל עוד שלא הוציא דבריו מליבו להודיעם לאחרים וכמאמר איוב 'אדברה וירווח לי'. והנה פסק מרן שמותר לומר לאדם לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה. מכאן למדנו שהחלב מצער הבהמה כל עוד שהוא בדדיה, ולכן לקח משל מן הפרה שכמו שהפרה יש לה צער כל זמן שהחלב בדדיה וגם כן יש לה צער על בנה אם אינו יונק ממנה, כן החכם שאגר וקבץ דברי תורה בליבו, יש לו צער אם אינו מודיעם לאחרים, וגם כן יש לו צער על תלמידיו שלא למדו, כמו שהפרה מצטערת על בנה כשאינו יונק ויש לה צער כל עוד שהחלב בדדיה.

[2] ידועים דברי הרב דסלר שמילת "אהבה" גזורה משורש יה"ב, הנרדף לשורש נת"ן, שהנתינה מביאה לאהבה.

[3] "גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים – וְקוֹנֵה הַכֹּל"

5 תגובות:

  1. איך רבש"ע אפשר לדעת מי כתב את הפוסט?
    וכן, שמוח שמחתי שהביטוי הנורא "אהבת חינם" לא מופיע בפוסט הזה. רק בזכות זה נתתי + גדול לפוסט.

    השבמחק
  2. כמו שאר הדברים באתר זה, הכותב הוא אוריאל פרנק, אא"כ מפורש אחרת.
    חמותי נלב"ע במוצ"ש נחמו זה.
    הנה עמוד לזכרה:
    https://padlet.com/a025902959/7u7rep58d2nckvcb

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה. עד היום לא ידעתי כלל מי כותב כאן. אין הקפדה יתרה על ציון שם הכותב, או הכותבת בפעם הקודמת, כשטרחתי לענות. ההנחה אני מניח שמי שקורא את הבלוג מכיר את כל הנדמות הפועלות, ואין זה כך.
      משתתף בצערך.

      מחק
  3. ב"ה כ"א במנחם-אב התשפ"א

    לר' אוריאל פרנק שלומות

    כדרכך בקדושת הלשון התחלת להאיר שאלת עומק גדולה בצורה סדורה ויפה -

    אולם חסרה נקודת פתיחה בעלת חשיבות מכרעת - היחס בין יראה לאהבה -
    ההיגיון הטבעי יכול להבין יראת א-לוהים, אך מתקשה עד מאד לקבל ולעכל אהבה,
    במיוחד ביחס לבורא עולם, אין-סוף ברוך הוא, שאין לו שום דמות ושום הגדרה -
    השואלת התמימה מדברת בשפת התרבות הנוכחית בה אין רוצים עוד יראה בכלל,
    אבל כל אדם העומד לפני ה', ברגע הראשון מסתיר פניו (כמשה בסנה) ונופל ארצה -
    כידוע, המוסלמים בכל העולם משתטחים ארצה 5 פעמים ביום!!!

    לכן, החידוש המדהים של משה בספר דברים הוא האהבה שלו אלינו, ושלנו אליו!!!

    היטיב לתאר חוויה רוחנית מדהימה זו, משורר האמונה מתוך השואה, איתמר יעוז-קסט זצ"ל,
    בתוך ספרו: 'ייחודים עלי אדמות - שירים בשולי הסידור' (עקד תל-אביב תשנ"א) -
    הנה שורות אחדות מתוך שיר תפילה מופלא:
    שיר אהבה

    "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך..."
    ומה אם אינני יכול,
    ומה אם לאהב אינני יכול
    בלי לגעת בדמות האהבה,
    בלי להיות בין משיגי דמות הגוף -
    ושמא באין גוף בר-נגיעה
    עלי להרכיב את דמות הגוף מכל הכח המדמה אשר בי,
    מעשה מרכבה של קיץ וחרף, ושל כל שנות היותי עלי אדמות,
    ...

    בברכת אהבת ה' ויראתו
    (מכוחו של משה בספר דברים)
    יואל בן-נון

    השבמחק
  4. לאור הדברים הנ"ל חשבתי שלא רק המפגש שלנו עם ה' במעמד הר סיני נפתח בגילוי אהבתו אלינו, כנ"ל, אלא כך גם המפגשים היומיים שלנו עימו:

    1. בטרם קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע שחרית וערבית, אנו מקדימים לברכו על חסדיו עם כלל הברואים ועל גילוי אהבתו לעם סגולתו.

    2. בין ק"ש לתפילה, מקדימים ברכת גאולה לתפילה.

    3. בפתח כל תפילת עמידה נאמרת "ברכת אהבה" אחרת, הנקראת "ברכת אבות" או "מגן אברהם", ובה משבחים את הבורא, קונה שמים וארץ (החסד האוניברסלי), שהוא גם צור ישראל וגואלו (החסד הישראלי).

    4. יתכן שהסיום "למען שמו, באהבה" חוזר על שני ביטויי אהבתו: האוניברסלי והישראלי (ולא כפי שרגילים להבינו רק על הישראלי): גם הבריאה וגם גאולת ישראל הם מהלכים למען שמו ובאהבתו אותנו.


    אוריאל פרנק

    השבמחק