"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה, יח)

במזמור "תהילה לדוד" (אשרי), הבנוי לפי סדר האלף-בית, מחולק כמעט כל פסוק לשתי צלעות  המחוברות ביניהן בוי"ו החיבור, כגון: "צַדִּ֣יק יְ֭־הֹוָה בְּכׇל־דְּרָכָ֑יו וְ֝חָסִ֗יד בְּכׇל־מַעֲשָֽׂיו". חלק מהפסוקים אינם מחוברים משתי צלעות עצמיות (כגון פסוקי ה, ח, ל), אבל בכולם יש איזושהי חלוקה שו' החיבור מחברת את חלקיו, חוץ מפסוק אחד: הפסוק של אות ק', שאין בו וי"ו החיבור: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". חלקו השני פותח ב"לְכֹל אֲשֶׁר" ולא "וּלְכֹל אֲשֶׁר". כך מתייחד פסוק זה מכל המזמור בהיותו מקשה אחת ללא חלוקה לשניים. מה יכולה להיות הסיבה למבנה הייחודי של פסוק זה? 

נעיין עתה בפירוש הפסוק, ואולי נמצא פתרון לשאלת הפתיחה.

הפסוק "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" נראה במבט ראשון ככופל את עצמו או אולי אף סותר את עצמו: 

ר' עמוס חכם פירש שיש כאן כפילות לצורך מקצב השירה: 

"לכל קוראיו" שאמרתי – הם "הקוראים אותו באמת". ואכן די היה למשורר לכתוב בקצרה: "קרוב ה' לכל קוראיו באמת", או "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת". אך לחיזוק הדבר וגם לצורך מקצב השירה חילק את הדיבור לשתי צלעות וכו' [פירוש דעת מקרא והערה 16]. יש לציין שסגנון זה מוכר לנו כבר מהתורה, ורש"י כינה פסוקים אלה שיש בהם תופעה זו "פסוקי שמואל", על שם נכדו, הרשב"ם .

המדרש (פסיקתא רבתי מ"ג) מביא בשם ר' תנחומא: "קרוב ה' לכל קוראיו – יכול לכל? ת"ל: לכל אשר יקראוהו באמת". לפי פירושו, יש כאן שתי אמירות סותרות לכאורה, והצלע השניה נועדה לסייג ולצמצם את הצלע הראשונה הכללית. מעין המידה הפרשנית "כָּלַל וּפָרַט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט" (מִדָּה ד' מִתּוֹךְ י"ג הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן, בַּבָּרַיְתָא שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל).

בדומה לכך מפרש רָדָ"ק: "קָרוֹב י"י לְכָל קוֹרְאָיו – מֵאֵיזֶה עַם שֶׁיִּהְיֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת, שֶׁפִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים". 

כנגד פירושים אלה מַקְשֶׁה ר' מֹשֶׁה אַלְשֵׁיךְ בפירוש "רוממות א-ל" לפָסוּק זֶה:

קָרוֹב ה' כו' - יֵרָאֶה כְּסוֹתֵר סוֹפוֹ אֶת תְּחִלָּתוֹ, כִּי אַחֲרֵי אָמְרוֹ שֶׁקָּרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו דֶּרֶךְ כְּלָל, אָמַר: לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת! וְאִם הוּא פֵּרוּשׁ, הָיָה לוֹ לוֹמַר: כַּאֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת.

האלשיך הקדוש מקשיב בדיוק רב לניסוח של הפסוק, ודוחה את ההבנה שיש כאן כלל ופרט, שבו הצלע השניה מצמצמת את ההיגד שבצלע הראשונה. המשורר היה צריך לנקוט במילת קישור מתאימה בראש הצלע השניה שתבהיר את הקשר הלוגי בין חלקי הפסוק.  

הואיל ולא כתוב "קָרוֹב י"י לְכָל קוֹרְאָיו כַּאֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת", או "בתנאי ש-" או "וּבִלְבַד שֶׁיִקְרָאוּהוּ בֶאֱמֶת", מוכח שאין כאן שני היגדים אלא היגד אחד, ואת אות השימוש למ"ד שבראש הצלע השניה, "לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" אין לפרש כמו בצלע הראשונה, "לְכָל קֹרְאָיו".

וכך כותב ר' מֹשֶׁה אַלְשֵׁיךְ: 

"כִּי יִמָּצְאוּן קְהַל יִשְׂרָאֵל יִקְרְאוּ אֶל ה' יוֹשִׁיעֵם אוֹ יֵיטִיב לָהֶם, וּבְתוֹךְ הַקָּהָל יִהְיוּ קְצָת רְשָׁעִים, וְהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹנֶה אֶת כֻּלָּם - אַל תִּתְמַהּ לוֹמַר טוֹב לֹא יִהְיֶה לְרָשָׁע ... דַּע כִּי זֶה דַּרְכּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁקָּרוֹב ה' לְכָל קוֹרְאָיו גַּם שֶׁבִּכְלָלָם רְשָׁעִים בִּשְׁבִיל כָּל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶּאֱמֶת שֶׁבַּקָּהָל; וְלָמֶ"ד "לְכָל אֲשֶׁר" הוּא "בִּשְׁבִיל" וְכָמוֹהָ בַּמִּקְרָא אֵין מִסְפָּר:

דֻּגְמָאוֹת לְאוֹת לָמֶ"ד בְּמַשְׁמָעוּת "בִּשְׁבִיל", בַּעֲבוּר, בִּזְכוּת: 

• "אִמְרִי לִי אָחִי הוּא" – אבן עזרא (פירוש ראשון בראשית כ':י"ג): אמרי לי – בשבילי, וכן: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות י"ד:ג').

• "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" – רש"י (שמות י"ד:י"ד): ילחם לכם – בשבילכם

לפי הסברו, ה' קרוב ומושיע את כל הקהל הקורא אליו (גם אם יש ביניהם כאלו שאינם ראויים לכך מצד עצמם), וזאת בזכות אותם יחידים שבתוך הקהל הקוראים אליו באמת ובכל לבם. זכות קריאת האמת של יחידי הסגולה מקרינה על הכלל, מזכה את כולם בישועה ומקרבת את השכינה לכולם.

כשם ששיתף בורא העולם את מידת רחמיו עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים, וכשם שאברהם אוהבו לימדנו לעשות צדקה ומשפט, ולהצדיק את כלל העיר בעבור הצדיקים אשר בקרבה – כך נוהג רבש"ע בחסדו, ומקבל ושומע ברחמים וברצון את תפילות עמו ישראל, עַ֥ם קְרֹב֗וֹ (תהלים קמ"ח:י"ד), גם אם יש ביניהם פושעים.

אם כן, מה ההצדקה לכך ש"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" - ככתוב ברישא? התשובה היא: בזכות "אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" שבסיפא. ה' יתברך בוחר להביט אל התפילה הזכה והבּרה של אותם הקוראים באמת, ובגללם מתייחס אל הכלל כולו ברחמים.

אולי נוכל גם אנו ללמוד מדרכי ה': להתקרב אל מי שאיננו מושלם, אך יש בו נקודות טובות. לבחור באופן מודע להביט בנקודות האמת והטוב, ולבנות בעזרתם את הַבַּיִת (הַכְּלָלִי וְהַפְּרָטִי). כך נוכל ע"י הבחירה שלנו למצוא את האיזון בין האמת והשלום, וליישם את הדרכת הַנָּבִיא זכריה, "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

נראה כי את ההשראה לכתיבת הפסוק שלנו ב"אשרי" קיבל דוד המלך מהאמור בפרשת ואתחנן – "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד', ז'). קרבה ייחודית זו לעם קְרֹב֗וֹ מתבטאת בקריאתנו אליו. הקריאה אל ה' מובילה לקריבה , ומבטלת את המרחק בין האדם לא-לוהיו. 

עתה נשוב לייחודיות של פסוק זה, שהוא היחיד ללא ו' החיבור.

יתכן שהתכונה הצורנית שהזכרנו במבנה של פסוק זה מבטאת גם את המסר התוכני שלו, את המהות שלו: קרבה אמיתית ודבקות מוחלטת. כאשר קוראים אל ה' באמת, אין רווח ואין הפרדה בין הקורא לבין בוראו. הקִרבה היא כה גדולה עד שגם הפסוק הופך ליחידה אחת רציפה, ללא צורך ב"ו"ו החיבור" בין שני איברי משפט נפרדים.

מוקדש לבני, בנימין, והדס למשפחת קרוב, שהשתדכו בס"ד.

בעזרתו יתברך יבנו בית המשלב את שני העולמות הללו:

בית של "אמת" – של יושר, עומק ותורה, מתוך דקדוק ושאיפה להתעלות;

ובית של "קִרבה" – של אהבה, שלום, קירוב ופשטות – המאיר לכל סביבתו.

שיהיו תמיד קרובים זה לזו וקרובים לקדוש ברוך הוא, ויזכו להמשיך את שרשרת הדורות בנחת ובבריאות, בשמחה ובתפארת, לחיים טובים ולשלום.