יום שני, 11 ביולי 2011

"יש לי יום יום חג"

האם כל חג הוא "חג"?

במקורותינו הקדומים נתייחד השם "חג" למועדים וזמנים שבהם יש להקריב קרבן חגיגה[1]. כמה הלכות תלויות בהגדרה המדויקת של השם "חג", כגון האם יש לומר "חג" בתפילות בשמיני עצרת[2], וכגון ההלכה בשולחן ערוך "מותר לישא אשה בפורים" (או"ח תרצ"ו, ח), המתבססת על העובדה שפורים אינו נקרא "חג", כמוסבר בבית יוסף על אתר:

"כתב הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רעו) שָאַלתָ אם מותר לישא אשה בפורים. מסתברא שהוא מותר ד'ושמחת בחגך' כתיב (דברים טז, יד) - בחגך ולא באשתך (מו"ק ח, ב); אבל בפורים מותר...".

ומה בלשון הדיבור בימינו?

הגדרתו הראשונה של מילון אבן שושן ל"חג" היא: "יום טוב, יום שמחה שנקבע לזכר מאורע חשוב, לאומי או דתי", ובין ערכי המשנֶה נמצא: "חג האורים, חג החנוכה". כמו כן, סדרת ספרי הלכה העוסקת בכל מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת הרמ"מ קארפ), נקראת בשם "הלכות חג בחג"[3].

ואולם, יש דווקנים הנמנעים מלברך "חג שמח" בחנוכה ובשאר מועדים שאין בהם קרבן חגיגה. אם כן, כיצד מברכין? "חנוכה שמח". אך גם על כך יוצא קצף הנקרנין, המעירים שהואיל וחנוכה לשון נקבה, יש לומר "חנוכה שמחה"! ויש מהדרין לברך "חנוכה לשמחה" (על דרך לשון "מועדים לשמחה"). כיו"ב יש מדקדקים בפורים לברך "פורים שמחים"!

אך נראה כי אפשר להכשיר את כל הברכות האלה:

"חנוכה שמח" הרי הוא כעין מקרא קצר: "[חג] חנוכה שמח" (ומי שלא נוח לו עם המילה "חג", אז: "[יום] חנוכה שמח"). וכ"כ חוקר הלשון יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון" (עמ' 170):

"שמות החגים ישמשו לעולם בלשון זכר, ואפילו אם השם עצמו הוא לשון נקבה או רבים, למשל: פורים שמח, סוכות נעים, החנוכה עבר מהר[4]".

אך גם ברכת "חג שמח" כשרה לבוא בקהל[5], אף על חג שאין בו שום קרבן, שהרי "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכל שכן לשון בני אדם לחוד"[6].

ומה בדבר חגֵי אומות העולם? האם גם עליהם ראוי לפרושׂ את השם "חג"?

אף על פי ששגור בפי רבים "חג המולד"[7], נראין דבריו של אבינרי (עמ' 171):

"אבותינו נהגו בגולה לקרוא לחגי הנוצרים בשם 'חגא'[8], לגנאי... גם במסכת עבודה זרה (דף יא, ב) נקרא חג הערביים בלשון נקבה: 'חגתא דטייעי'...

אבותינו כפופי הגוף, קוממיות היתה בנשמתם, ותמיד הביטו על הַגוֹי מלמעלה למטה... בנִגוד גמור לרבים מן העם היושב בציון, המבקשים להתלעז ולהיות כגויים גמורים לכל דבר ולמלא כרסם בתרבות לא לנו...

נשמור, אפוא, על ה'חגא' אשר הנחילונו אבותינו: בלעגם ובהִתולם צִוו לנו את החיים".

כאן המקום להעיר על מנהגם של קדמונינו לכנות בדרך גנאי[9] את חגי הגוים: "יוֹם אֵידָם" (כאמור בשירת האזינו: דברים לב, לה) וכן "אידיהן", או "עידיהן" (נוסחאות רב ושמואל בפתיחת מסכת עבודה זרה, כמובא בתלמוד הבבלי דף ב, א). על זלזול זה, כצפוי, לא עברה הצנזורה לסדר היום, ובדרך כלל היא שָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בנוסח המכובד יותר: "חג"[10]. מן הראוי לזנוח את הרגלי הלשון שנכפו עלינו בגלות, ולהחזיר עטרה ליושנה, "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י).


הערות:

[1] ראה רלב"ג (שמות יב, יד): "ראוי שתדע כי מלת 'חג' תאמר על יו"ט... ותאמר עוד על זבח שלמי החגיגה, אמר 'אסרו חג בעבתים', 'ולא ילין חֵלב חגי'... 'ויחגו לי במדבר', ר"ל יזבחו לי".

[2] ראה: שולחן ערוך או"ח סימן תרסח, ובברכי יוסף ס"ק א ובשערי תשובה ס"ק ב'.

[3] בביטוי תלמודי זה משמעות "חג" היא "חג הסוכות": "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג" (מסכת מגילה דף ד, א).

כיו"ב, נקראת סדרת ספרי הלכה על מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת ר' משה הררי) בשם "מקראי קדש". יש לציין שאפילו ראשי חדשים הנזכרים בתורה לא זכו לשם זה בלשון התורה (מכילתא פרשת בא, ריש פר' ט'). ברם, לשון תורה לחוד ולשון מחברים אחרונים לחוד, וכבר קדמו הגר"צ פראנק שגם בסדרת ספריו על המועדים, "מקראי קדש", ישנו כרך על חנוכה ופורים.

[4] ובעמ' 319 שם הוכיח כך מהתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ו): "הפרישן קודם לחנוכה, ועבר עליהן חנוכה", ולא "ועברה"!

[5] עיין בדברי אבינרי (עמ' 170) המגן על ברכה זו מפני התקפות אחרות.

[6] קביעה זו, שהיא הרחבה של דברי רבי יוחנן הנ"ל במבוא, נמצאת בדברי ראשונים ואחרונים, כגון: שו"ת דברי יציב, אה"ע סימן פה.

[7] ואפילו אצל הגר"ע יוסף מצאנו לשון זו (שו"ת יביע אומר, ח"ז יו"ד סימן כ').

[8] ע"פ ישעיה יט, יז: "וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא, כּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד", וכפי שמעיר אבן שושן במילונו (ערך "חגא"), במבטא ישראלי יש לקרוא "חֹגא" (קמץ חטוף).

[9] כינויי גנאי, לעג וזלזול בעבודה זרה נועדו לסייע במיגור השפעתה, בהתאם למצות התורה לאַבֵּד עבודה זרה, "והכוונה שלא נניח רושם לעבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יב, ב) 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם'… משרשי המצוה למחות שֵם עבודה זרה וכל זִכרה מן העולם, (ספר החינוך מצוה תל"ו). כך נהגו נביאי ישראל ("וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל... אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ"; מלכים א' יח, כז, כמובא בקיצור שולחן ערוך ל, ו), וכן הורונו חכמינו ז"ל ("רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא"; בבלי מגילה כה, ב; סנהדרין סג, ב) ופוסקי ההלכה, כמו תשובת הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן נג) מכ"ח בניסן ה'תש"כ:

"בענין אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי הספר של המדינה בדברי ימי היונים והרומים אם מותר לספר בדתיהם, אם יש בזה איסור ד'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים' (ויקרא יט, ד)... לקרא בספרים שחברו בעבודתה יש לאסור אף שנימא שבטל הטעם בזמן הזה שכבר נמאסו דעותיהם בעולם, אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להע"ז... בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בנ"א בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בע"ז ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם - לא נאסר גם אז. ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום. וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז. וא"כ כשצריך ללמד בהקורס שלו עניני דתיהם והבליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל... אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה וכהא שאמר ר"נ במגילה דף כ"ה... ובאופן זה מותר, וגם אפשר יביא קצת תועלת מזה שיבין מזה שאף עתה יש כמה דברים שאף שמחזיקים הרבה בנ"א שהם באמת הבלים ודברי שטות... ואף שודאי אין לנו לדרוש בפני אוה"ע בדבר דתם שמחזיקים היום מצד שלום המדינה שבחסד השי"ת אנו שרוים בצלה בשלום ושלוה ואנו מצוים להתפלל בשלומה, מ"מ לדרוש על הבליות העמים הקדמונים הוא דבר טוב שיביא תועלת ממילא".

[10] "ביום אידם" (בבלי ערובין פ, א; בפירוש ר"ח על אתר לא שובש הנוסח המקורי); "יום איד" (פירוש רש"י שבת כט, ב ד"ה מפני נכרים, ועוד) "אד" (הלכות עבודה זרה לרמב"ם פ"ט ה"ה, ובכל אותו הפרק).

אין תגובות:

פרסום תגובה