טעימה מדברי התורה שנאמרו ב"שלום זכר" של בננו, בליל ש"ק חקת תשע"א
קשה להפריז בחשיבות שמירת הלשון, וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי יח, כא): מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.
שמירת הלשון - מפני כמה דברים:
| תוכן פסול ורע | שמירה מדיבורים אסורים | כגון: לשון הרע, שקר, אונאת דברים, ועוד | תהלים לד, יד: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. |
| צורת דיבור קלוקלת ("לְשׁוֹן עִלְּגִים", ישעיה לב, ד) | שמירה משיבושי לשון, מעילגות | כגון: כנסו לאתר, עיינין כמו אלפין, צומי, בָרוּכַתָדוֹנָי, ועוד | עירובין נג, א: אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם. |
כך כותב בעל ספר החינוך במצוה רלא/רלט - שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה
שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואע"פ שאינו שומע הקללה...
אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל.
והרמב"ם זכרונו לברכה אמר [בסה"מ ל"ת שי"ז] בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע [בסה"מ עם השגות הרמב"ן תורגם: "יגיע", ור"י קאפח תרגם: "שלא יעורר את נפשו"] נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר.
וכך מובא בקיצור שולחן ערוך סימן לג סעיף יד
אסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.
המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים" הוא בדברי רבי יוחנן בתלמוד הבבלי (מועד קטן יח, א)
מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר (בראשית כ"ב) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.
כאן רואים את כח הדיבור לטובה (ואולי גם את כח המחשבה החיובית), שאברהם אכן זכה לשוב אל נעריו יחד עם יצחק.
אביי מלמדנו (במסכת סנהדרין קב, א) כיצד הדיבור השלילי של יהוא בן נמשי השפיע על עתידו לרעה:
ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל, מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר (מלכים ב' י) אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.
התפנית בהתנהגות יהוא נגרמה, לדברי אביי, מכח המילים השליליות שהוציא מפיו, אע"פ שדיבור שלילי זה היה נטול כוונת אמת, ככתוב: וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל (מלכים ב' י, יט).
ודבר זה, אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (בראשית לא, לב):
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.
רש"י: לא יחיה - ומאותה קללה מתה רחל בדרך:
נראה להציע שמא מטבע לשון זה של חז"ל, "ברית כרותה לשפתים", נטבע על בסיס "משחק לשון": ברית מִילָה > ברית מִלָּה.
לפי שיטת ר"י ן' חיוג' שיש שלושה עיצורי שורש, הראשון שורשו מו"ל/מה"ל והשני – מל"ל.
אעפ"כ ניתן לקשר ביניהם, בוודאי על דרך הרמז והדרש.
בהציעי אפשרות זו בליל ר"ח תמוז תשע"א, הציעה גב' עדנה סינגר שהמקור לכך בביטוי המקראי "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב; ושם, ל):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר... וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
מעניין שביטוי זה נאמר דוקא על משה רבינו, שקיבל את התורה, שניתנה בשלש בריתות (בבלי ברכות מח, ב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה