חז"ל הפליגו מאוד בחשיבות הלימוד בקול.
"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב 'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' (שמואל ב' כג, ה), אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". (תלמוד בבלי, עירובין נג, ב – נד, א).
אולי לא מקרה הוא שדווקא ברוריה אשת ר' מאיר היא שהוכיחה את התלמיד על שאינו לומד בקול:
א. אשה - כוחה בפיה, כמו שאמרו רז"ל "שהנשים דברניות הן" (ברכות מח, ב), ועוד אמרו בסוף פרק ג' של מסכת נדה (לא, ב): "מפני מה אשה קולה עָרֵב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, שנאמר: 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' (שיר השירים ב, יד)".
ב. שמה, "ברוריה", רומז לכך שבתורת י-ה צריך לדבר ברור. ומבעלה, רבי מאיר, לומדים על דיוק בשמות (יומא פג, ב).
'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' - אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך – משתמרת.
מהרש"א ורבי יוסף חיים מבגדד (בן יהוידע) מפרשים מדוע אמירה בקול נחשבת כערוכה בכל רמ"ח אברי הגוף. לול"ד, שמא דָרְשה ברוריה כאן משחק לשון: "עֲרוּכָה בַכֹּל" – "עֲרוּכָה בַקּוֹל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה