מענה לשון לפרשת לך: "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי"
בסיפורי האבות בחומש בראשית פוגשים אנו כמה פעמים
שאישה גבירה מוסרת לבעלה את שפחתה כדי "להיבנות ממנה",
במקרים שהגבירה איננה מסוגלת ללדת.
בפרשתנו יוזמת שרה אמנו מהלך כזה בגיל מופלג
ולאחר שנים רבות של עקרות.
יותר מעשר שנים עברו מאז הבטיח ה' לאברהם אבינו:
"ושמתי את זרעך כעפר הארץ", "ואעשך לגוי גדול",
אך עקָרותה של שרה אשתו נראית כעובדה מוגמרת.
ואז, קמה שרה ועושה מעשה:
היא מוסרת את שפחתה הגר לבעלה, אברהם,
כדי להביא למימוש הבטחת הזרע לאברהם.
בין אם התייאשה שרה מללדת בעצמה,
ובין אם קיוותה שעל ידי גידול בני שפחתה תזכה גם היא לפרי בטן,
אין ספק כי מעשה אמיץ זה של שרה, בהבאת צרה לביתה,
כרוך היה בויתור, בהבלגה, ובהתגברות על קנאה ועל אנוכיות.
ואולם, כנראה שקרבן חד פעמי זה, קל הוא
לעומת קבלת הסבל והיסורים, הלעג והבוז,
ובפרט כשהם באים מהגר המתרברבת,
אשר הורמה מאשפתות השעבוד על ידי שרה.
"וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה – וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ".
"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם:
חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ
וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ
יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!"
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי:
הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ, עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ,
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי,
וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ".
עינוי זה של שרה איננו יודעים מהו, אך די היה בו כדי להבריח את הגר אל המדבר.
עם כל ההבנה למרירותה ולהשפלתה של שרה,
קשה להצדיק את מעשה העינוי של שרה אמנו, שהתבצע בגיבוי אברהם.
ואכן, רד"ק ורמב"ן ביקרו מעשה זה, וראו בו חטא.
"חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה' אל עניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם
לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".
המורה, פרופ' נחמה ליבוביץ', למדה מכאן לקח,
שהמתמתח מעל לקומת אנוש, ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו,
ייטיב לשאול עצמו תחילה,
אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף.
לו לא העפילה שרה לדרגה על אנושית זו, לא היתה נופלת לחטא של עינוי הגר.
ברם, עיון נוסף בסוגיה יאפשר לנו לפרש שעינוי הגר היה מוצדק ומוסרי, ללא רבב.
אנו רחוקים מאוד ממוסד העבדות, אך עלינו לדעת
כי בעולם העתיק היה זה נוהג חברתי מקובל שאישה גבירה עקרה תמסור לבעלה את שפחתה.
במצב כזה לא פקעה בעלותה על השפחה, אף שבפועל השפחה תפקדה כבת חורין.
ואולם, אם מצב חדש זה העביר את השפחה על דעתה, וגרם לה לנסות לתפוס את מקומה של גבירתה, בעלת הבית,
היה מותר לגבירה להחזיר את השפחה למעמדה הקודם, כשפחה בפועל.
כך קרה עם הגר,
ועל כן בדין נתן אברהם לשרי את הרשות לנהוג בהתאם למקובל באותם הימים.
את המילה "עינוי" אנו מכירים מן העברית השגורה בפינו.
אך היא הנותנת! עלינו להיות מודעים לפער שנוצר בין רובדי הלשון,
ולעובדה שלפעמים ביאורן של מִלים משתנה מדור לדור.
את הביטוי "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי" אנו נוטים לפרש באופן טבעי כמעשה שלילי ואכזרי:
גרימת יסורים, או עבודת פרך שהיא בלתי סבירה עבור אשה בהריון.
אך בלשון התורה, גם שלילת חירותו של אדם חופשי נקראת "עינוי".
גם ללא לחץ פיזי, בעצם שעבודו של בן חורין יש "עינוי" במובן הנפשי.
כבר לפני אלף שנים פרש רבינו חננאל את הביטוי "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי" באופן זה.
לפירוש זה תימוכין מדברי המלאך אל הגר הבורחת:
"שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ",
כאן אפילו רמב"ן מסביר שפירוש "הִתְעַנִּי" הוא "לקבל עליה ממשלת גבִרתה",
וכך תרגם אונקלוס: "ואשתעֲבידי".
את דרישתו מהגר לשוב לשעבוד, מרכֵּך מלאך ה'
בהוסיפו הבטחות מנחמות על העתיד הגדול הצפוי לזרעה,
שאף הוא זרעו של אברהם.
"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם"
- גם את הביטוי היחידאי במקרא, "פֶּרֶא אָדָם", המתאר את ישמעאל בן הגר,
נוטים לפרש על פי העברית המאוחרת, כמושג מגונה: אדם גס רוח ופרוע.
אך משמעו המקורי המקראי דווקא חיובי:
יש קושרים ביטוי זה לחמור הבר, הפרא, המסמל את החופש.
הרב אלחנן סמט, בספרו עיונים בפרשות השבוע, מצביע על כך שיש כאן מידה כנגד מידה:
תמורת נכונות הגר לוותר על חרותה ולשוב אל מרות גבירתה,
מובטח לה שזרעה יזכה לחירות שאין כדוגמתה.
אמנם, אחרים מפרשים את הביטוי "פֶּרֶא אָדָם" מלשון פריון,
וראייה לכך מהבטחת ה' לאברהם:
"וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ:
הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד".
לסיכום:
הדיוק בלשון התורה וההבחנה בין רובדי הלשון העברית,
שופכים אור על העינוי של הגר השִׁפְחָה שקיוותה כי תירש את גְּבִרְתָּהּ,
וגם על "פֶּרֶא אָדָם", שבמקור נאמר במובן של ברכת פיריון או ברכת חירות.
מקורות:
E בראשית טז-יז; משלי ל, כג
E פרופ' נחמה ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, עמ' 107
E ר"א סמט, עיונים בפ"ש, סדרה א, עמ' 31
E מילון אבן שושן, ערך פרא
E פרופ' יהודה פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 207, הערה 1 בשם פרופ' מ' צוקר; עמ' 349.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה