יום שישי, 2 בנובמבר 2012

שלוש הערות לשוניות לדף היומי (שבת כט, ב):

שפופרת של ביצה

הקריאה המקובלת של צירוף מִלים זה היא: "שפופרת של בֵּיצָה", ופרש הרמב"ם: "קליפת הביצה", וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא: "הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה". הואיל ובכל מקום אחר שמופיעה "שְׁפוֹפֶרֶת" בלשון המשנה, משמעהּ: "קָנֶה חָלול" (כגון: עירובין מג, ב: "שפופרת היתה לו לרבן גמליאל", רש"י: קנה חלול; רש"י יבמות טו, א ד"ה כשפופרת הנוֹד; מכות ז, א ד"ה ראיתם כמכחול בשפופרת; מנחות לג, ב: "העמיד לה מלבן של קנים, חותך שפופרת ומניחה") עלינו להניח, לפי פירוש זה, שבמשנה זו נעשה שימוש חד פעמי במִלה זו ביחס לקליפת ביצה, ולפיכך עלינו להגדיר את השפופרת באופן כוללני: כל בית קיבול. וכך כתב רבנו אלעזר מגרמייזא (פירושי סידור התפילה לרוקח, משנת במה מדליקין): "כל דבר חלול נקרא 'שפופרת' כמו שפופרת של קנה, שהיה מביא בֵיצה ונוקבה ומוציא הביצה לחוץ וממלאה שמן ונותנה על פי הנר".

סיוע להגדרה כוללנית זו מן ההשערה שהמִלה "שפופרת" היא "גלגול" של המִלה "שופר" (עם הכפלת פ' והוספת סיומת "נקבית"), המציינת לא רק את הקרן לתקיעה, אלא כל כלי קיבול בצורה זו (כמו "שלשה עשר שופרות" ש"היו במקדש"; שקלים ריש פרק ו', שפירושו: "תיבה כמין שופר"). והשוה לדברי הראשונים: "דלא איקרי 'שופר' אלא דבר שהוא חלול כשפופרת" (בית יוסף או"ח תקפ"ו בשם הר"ן ומשנ"ב שם סק"ז). יש שחִברו לכאן גם את ה"שפיר" (ר' עובדיה מברטנורא נדה פ"ג מ"ג: "שפיר - חתיכה של בשר. ואם יש בה צורת אדם נקרא שפיר מרוקם. ואני שמעתי שהוא כ'שפופרת של ביצה', לפיכך נקרא שפיר").

פירוש אחר, המנוגד לאמור עד כאן, מוזכר לראשונה בשלהי תקופת הראשונים, ולפיו אין "שְׁפוֹפֶרֶת" זו שונה מחברותיה שבכל הש"ס. כך מובא בשם מהרי"ל (רבי יעקב בן משה מולין הלוי נפטר בוורמייזא בשנת ה"א קפ"ז): "שפופרת של ביצה - אמר שהוא קנה אגם. ביצה - פי' ברוכא שגדילין בו קנים" (ספר מנהגי מהרי"ל, ליקוטים, נ"ז; הובא גם בחי' מהר"צ חיות בשם א"ר ובחי' רעק"א על המשנה). פירוש זה אפשרי רק אם מנקדים ב' בחיריק: "שפופרת של בִּיצָּה" (ע"פ איוב ח, יא: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה?! יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם?!"). יש אומרים שקריאה זו עתיקה היא, ולא נתחדשה מסברת המהרי"ל (לדעת הר"י תמר, עלי תמר, שבת, עמ' מג, אף מן הירושלמי ניתן לחזק פירוש זה; ר"ח ארנטרוי, עיונים בדברי חז"ל, עמ' 11, מרחיק לכת וטוען כי אין הצדקה לניקוד "בֵּיצָה" ולפירוש הנובע ממנו), שכן מהרי"ל לא העיר אלא על פירוש "שפופרת", ולא נזקק לשלול את הניקוד "בֵּיצה". מכאן נראה שהקריאה הנפוצה בבתי כנסיות באשכנז בזמנו היתה "בִּיצָּה", וכמתועד בסידורים שנדפסו באשכנז ובאיטליה בשנת שי"ד ותצ"ד.

הרב חנוך ארנטרוי  כותב בהערה שרש"י לשמות טז, יד {ותעל שכבת הטל וגו' -  כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן לקראת החמה, כדרך טל עולה לקראת החמה, אף אם תמלא שפופרת של ביצה טל, ותסתום את פיה ותניחה בחמה, היא עולה מאליה באויר.} מסביר שפופרת מלשון קליפה, ולא הצלחתי להבין מדוע א"א לפרש גם ברש"י "שפופרת של בִּיצָּה".

לעומת זאת, ניתן להוכיח כן מהפירוש המיוחס לרש"י לפרק חלק (סנהדרין קא, א ד"ה שרי שמן): שרי שמן -  יש מעשה שדים ששואלין על ידי שמן וקרי להו שרי שמן, והיינו שרי בוהן, ויש ששואלין בשפופרת של ביצה וקרי להו  שרי ביצים. 

וע"ע: מירב טובול, "שמות עצם בסיומת נקבית שריבוים "-ים" במשנה" בתוך: "לשון חכמים והתחומים הנושקים לה - מבחר מאמרים לכבוד שמעון שרביט", בעריכת א' חזן וז' לבנת, תש"ע, עמ' 35... הערה 35: "בכל ספרות התנאים והאמוראים מזדמנת צורת היחיד 'בצה' פעם אחת בלבד - מכילתא בשלח א; שאר התמניות הן בצורת הריבוי".

פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד

י. אילן, ניו ג'רסי: המאירי גורס שבתנו, ונראה לי להסביר תיבת שבתינו, שבמס' חגיגה ג' ע"א שבת של מי היתה, מכאן שהיו רגילים לכנות את השבת כשייכת לאדם הדורש בה, ואולי יש לשער שרבי יהודה ראש הדרשנים בכל מקום היה הדורש בשבת זו, על כן קרא לשבת - שבתינו- השבת שלנו.

שוטנשטיין: ר"ח (מהד' מצגר) ומאירי וכ"י מינכן: שבתנו

בעליית בית נתזה בלוד: לוֹד או לוּד?

מה שלִמְּדָנו ר' יוחנן "לשון תורה לעצמהּ, ולשון חכמים לעצמן" (עבודה זרה נח/ב; חולין קלז/ב) נכון גם לעניין אופן הגייתן של מלים עבריות.

במסורת הלשון המשתקפת בניקוד של המקרא ישנה הבחנה בין שם העיר "לוֹד" המנוקדת בחולם ("הוּא בָּנָה אֶת אוֹנוֹ וְאֶת לֹד וּבְנֹתֶיהָ"; דברי הימים א' ח/יב), לבין שֵׁם העם השֵׁמִי (וממילא גם שֵׁם ארצו, באסיה הקטנה) "לוּד", המנוקד בשורוק (בראשית י/כב: "בְּנֵי שֵׁם ...וְלוּד וַאֲרָם"; ישעיהו סו/יט: "וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד").

ברם, בלשון חז"ל ישנה מסורת לשונית אחרת (וכיו"ב בפי הערבים, ל' שרוקה), ובה ניקוד שם העיר הוא: "לוּד". כך מקובל בפי רוב ככל עדות ישראל (למשל, במשנת בבא מציעא פ"ד מ"ג), וכך מנוקד בדפוסים ישנים ובחלק מכתבי היד המנוקדים של המשנה (ח' ילון, מבוא לניקוד המשנה, עמ' 21).

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה