יום רביעי, 27 ביוני 2018

דרשה לשבת חוקת

בסוף ''מזמור שיר ליום השבת'' נאמר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה".

נשאלת השאלה מדוע אנחנו מדמים את הצדיק לתמר? איזו צדקות יש בתמר?

ושאלה חמורה יותר בסיפא: למה אנו רוצים שהצדיק ישגה בלבנון? האם לא עדיף שהוא יישאר בירושלים ("בחצרות א-להינו")?

כמובן, פשט הפסוק הוא אחרת, והפיסוק משפיע על המשמעות:

"צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח" - זאת אומרת אנו רוצים שהצדיק יפרח כמו תמר, כמו עץ התמר התמיר והגבוה הפורח אל על בזקיפות קומה.

גם בסוף הפסוק יש להקפיד על הפיסוק הנכון: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן, יִשְׂגֶּה": "ארזי הלבנון" נזכרו כמה פעמים בתנ"ך כעצים חזקים, ואנו רוצים שהצדיק יפרח כמו עץ התמר וישגה כמו ארזי הלבנון, כלומר "כתמר" איננו לוואי של צדיק אלא משלים את הפועל יפרח. גם בסיפא: בלבנון אין הוא משלים פועל של ישגה אלא לוואי של ארז.

דברים אלה בהירים למי שמתבונן בטעמי המקרא, שאחד מתפקידיהם הוא להורות את הפיסוק הנכון ואת המבנה הנכון של המשפט.

ברישא: צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח - לפני המילה צַ֭דִּיק יש טעם מפסיק להורות על הפרדה בין צדיק לבין כתמר יפרח.

אבל המתבונן בסוף הפסוק יקשה בעיניו: כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃

הרי גם בסיפא מופיע סימן זהה במילה כְּאֶ֖רֶז! לכאורה היינו מצפים, לאור דברינו, שהטעם המפסיק יהיה במילה בלבנון ולא במילה כְּאֶ֖רֶז.

התשובה היא:

טעמי המקרא בתהילים שונים מהמוכר לנו בחומש ורוב התנ"ך (טעמי כ"א ספרים). טעם זה שבחומש נקרא "טפחא" לפי אשכנזים, או "טרחא" לפי עדות אחרות, הוא תמיד טעם מפסיק. לעומת זאת, בטעמי אמ''ת, היינו הטעמים בספרים איוב, משלי ותהילים, סימן זה משותף לשני טעמים שונים: אחד מפסיק ואחד אינו מפסיק. כאשר סימן זה (הנראה כמו חצי ירח) מופיע לפני המילה, הוא מפסיק, כמו במילה צַ֭דִּיק. טעם זה נקרא "דחי" או "ימנית", כי הוא נדחה מהמילה עצמה לימין המילה (ואין הוא נמצא במקומו הטבעי, בהברה המוטעמת). לעומת זאת, כאשר טעם זה מופיע בתוך המילה (בהברה המוטעמת), טעם זה איננו מפסיק (אלא "מחבר").

ואם יקשה ש"ץ העקשן: מה זה כל כך משנה איך לקרוא ואיך להתפלל, הרי העיקר הכוונה!

התשובה היא, שכמו בכל התורה, גם למעשים יש חשיבות, וכך למדנו מפרשת חוקת:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. ב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. ג וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

תפילה זו (התפילה הראשונה שנאמר בה שה' שומע את תפילת ישראל, מאז שמיעת נאקת בנ"י במצרים) דומה מאוד לתפילה שבהפטרת חוקת (שופטים יא, ל): "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי..."

מתוך ההשוואה עולה התמיהה למה התפללו ישראל "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי", ולא נקבו בשם העם? הרי המתפלל צריך לפרש ולא לסתום, כפי שלומד הזוהר (וישלח קסט, א) מתפילת יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים - מכאן: מאן דצלי צלותיה דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות".

הפתרון לכך בפירוש רש"י:

וישמע הכנעני... יושב הנגב - זה עמלק... ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהו ישראל מתפללין להקדוש ברוך הוא לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים; ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקיים ולשונם לשון כנען, אמרו: נתפלל סתם "אם נתן תתן את העם הזה בידי".

ברוך ה', המוח היהודי הצליח לגבור גם על המכשול הזה!...

עכ"פ, מכאן למדנו שגם בתפילה כמו בכל מצוה אחרת: לא די בכוונה טובה, אלא יש חשיבות גם למעשה המצווה: היינו לדיבור הנכון והמדויק, גם בהיגוי כל אות ומילה כהלכה, וגם בחיבור ובהפרדה של המילים לפי משמעות המשפט.

יה"ר שנזכה להתפלל בכוונה ובאופן מדויק, ושיהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו, לפני אדון כל.

אין תגובות:

פרסום תגובה