התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

"אור מֻפְלָא" או "מֻפְלֶא": התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

מספר ד"ר סיון (הויות וחויות, עמ' 8) על מעשה במטוָח לחיילי מילואים:

"בשעת יריות 'חיות' קרא המפקד לאחד היורים: 'אל תירָה!' וביטא tira, כמקובל בטעות (צריך לבטא tire'). היורה, מפקח חינוך, היודע פרק בדקדוק, שמע 'אל תירָא' והוסיף לירות באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא 'נשמע' - ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: 'הרי אמרתי לך: אל תירָה (tira)!' 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוַת נפש. אכן, 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא)".

השיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, אשר התחדשה בדקדוק הלשון העברית ע"י ר' יהודה אבן חיוג' לפני כאלף שנה, מסייעת לנו להבין את פשר הנטיות השונות של פעלים של' הפעל (=העיצור השלישי של השורש) הוא א' (גזרת ל"א) או ה'/י' (גזרת ל"י):

לשון המקרא מַבחינה בדרך כלל בצוּרת הפעלים באופן זה:

גזרת ל"א	גזרת ל"י
כָּלָא, כָּלְאוּ, כּוֹלֵא, תִכְלָא, לִכְלוֹא, נִכְלֵאת	כָּלָה, כָּלוּ, כּוֹלֶה, תִכְלֶה, לִכְלוֹת, נִכְלֵית
קָרָא, קוֹרְאִים, יִקְרָא, נִקְרָא (בעבר ובהווה)	קָרָה, קוֹרִים, יִקְרֶה, נִקְרָה (בעבר), נִקְרֶה (בהווה)
רִפֵּא, רִפֵּאתִי, רֻפְּאוּ, לְהִתְרַפֵּא, נִרְפָּאִים	רִפָּה, רִפִּיתִי, רֻפּוּ, לְהִתְרַפּוֹת, נִרְפִּים

 

מי שיקפיד להבחין בין הגזרות, עליו לשיר בפיוט "בר יוחאי"[1]: "אור מֻפְלָא רום מעלה" (לא: *מֻפְלֶא), ולבקש לאכול "פִלפֵל מְמֻלָּא" (לא: *מְמֻלֶּא), כי אם לא – הוא עלול להיות "מְדֻכָּא" (ישעיה נג, ה, ולא: *מְדֻכֶּא). כך נוהגים רוב הפעלים מגזרת ל"א, הנוטים במקרא על דרך גזרת השלמים. ואילו בגזרת ל"י ישנה הבחנה בין סיומת קמוצה בעבר (הִתקשָה, נִרְאָה), לבין סיומת סגולה בהווה (מִתקשֶה, נִרְאֶה) ובעתיד. לפיכך, שם הפרק השביעי של מסכת בבא קמא הוא "מְרֻבָּה" (לא: "מְרֻבֶּה"), ובמשנה (יבמות פ"ג מ"ה) יש לגרוס "אח מֻפְנֶה" (לא: *מֻפְנָה), וכן "לא יסֻלֶּה" (לא: *יסֻלָּה)[2].

ברם, כבר בלשון המקרא[3], ועוד יותר בלשון חז"ל, מצינו חילופי גזרות[4]: שורשי ל"א המתנהגים כמו ל"י, ולהפך.

---

הערות:

[1] פיוט זה שחובר בידי ר' שמעון לביא, מחכמי לוב, מושר לא רק בהילולת רשב"י בל"ג בעומר, אלא גם בלילי שבתות אצל עדות המזרח. הוא מודפס בחלק מהסידורים האשכנזיים לאחר ספיר העומר ומנוקד בד"כ לפי הדקדוק, מֻפְלָא. בסידורי עדות המזרח הוא מופיע ליד קידוש ליל שבת, ומנוקד בד"כ מֻפְלֶא. כך מנוקד אפילו ב"הסידור המדויק - איש מצליח" ובסידור "רינת ישראל – ע"מ" של ר"ש טל (מהדורה שניה, תשמ"ב), שנוטים להיצמד לכללי הדקדוק (המקראי). ברם, במהדורה הראשונה של "רינת ישראל" נוקד מֻפְלָא (וצ"ע למה שינו), וכך מודפס גם בסידור קול אליהו (ע"פ הר"מ אליהו). ידידי, ר' אשר מימון, מסר לי כי יהודי תוניסיה אומרים כאן "מֻפְלָא".

[2] ראה חרוזי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ח אה"ע, יד (הניקוד שלי): "לכבוד ידידי וחביבי, חמדת לבבי, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים. טובינא דחכימֵי, מרגניתא דלית לֵה טימֵי, הרופא הדגול והמעולֶה, בפז לא יסולֶה, חכים יתקרֵי, ורבי יתקרֵי". אך השוה לתשובתו בח"א או"ח, יא: "כבוד מו"ר הרב הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, בכתם פז לא יסולה, כקש"ת מהר"ר עזרא עטייה".

[3] עי' רד"ק בראשית מט, א ("יִקְרָא"), מלכים ב' ב, כא ("רִפִּאתִי") וירמיהו נא, ט ("רִפִּאנוּ"), רש"י לתהלים ס, ד ("רְפָה"), ור"א אבן עזרא לתהלים ד, ז ושם קיט, קיז על הצורה החריגה "וְאֶשְׁעָה".

[4] כמו "מצינו" עצמה, במקום "מצאנו"; "קורין", במקום "קוראין".