כדי להבין את משמעות דברי ה' על השבת בדיבר הרביעי, עלינו "להיכנס לנעליהם" של בני ישראל יוצאי מצרים:
עומדים אנו למרגלות הר סיני בראשית החודש השלישי, לפי לוח השנה הָעִברי הֶחָדָש, שאותו ציוה ה' למשה. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז; יט). לאחר שה' מציג עצמו כמי שהוציאָנו ממִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, בא הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח)[i][1]. איזה יום זה "יוֹם הַשַּׁבָּת"? ומה משמעות השם "שַׁבָּת"?
אל הַשַּׁבָּת נתוודעו בני ישראל שלושה שבועות לפני מתן תורה[ii][2], לאחר שבַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנס ירידת הַמָּן, ארע נס נוסף וכל אחד לָקט ביום זה מנה כפולה - "לֶחֶם מִשְׁנֶה". אז גִלה לנו משֶׁה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר"[iii][3]. שְמהּ של השַׁבָּת[iv][4], המופיע בתורה לראשונה רק בפרשת הַמָּן[v][5], נגזר משביתתו של בורא העולם מהורדת מן, לאחר ששה ימים שבהם המטיר ה' לֶחֶם שָׁמַיִם[vi][6]. בהורדת מן כפול ובהפסקתו ביום השביעי "בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ", כפי שפרשו חז"ל, ורש"י בעקבותיהם (שמות כ, יא[vii][7]):
"ברכו בַּמָּן, לכופלו בששי לחם משנה, וקִדשו בַּמָּן, שלא היה יורד בו".
על כך כותב רבי דוד צבי הופמן (שמות עמ' רמט) שעיקר ברכת הקדושה שביום השבת בכך שאין האדם פועֵל ביום זה, ואף על פי כן מספק לו ה' את צרכיו. דבר זה התגלָה לעין כּל בהורדת המּן במדבר.
על בסיס הבנה זו, נַטה אוזן לַחידושים הנאמרים בדיבר הרביעי:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".
כלומר, כשם שה' נותן מן בְששה ושובת בַּשביעי, אף אַתֶם - "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"![viii][8] מעתה יכול השֵם "שַׁבָּת" להתפרש לא רק על שביתת ה', אלא על עַם ישראל: היום שבו שובתים ישראל ממלאכה, ככתוב: "וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות טז, ל).
חידוש נוסף הוא הנימוק שניתן כאן למצות השבת. מרוב בקיאותנו בפרשת בראשית, כבר מִיַלדוּת, איננו שמים לב לחידוש שהפתיע את בני ישראל במדבר: אם עד עתה סברו שהשבת התחילה רק בחודש האחרון, בשביתת המן, עכשיו הם מגלים כי "מראש מקדם נסוכה", שנאמר:
"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם,
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".
לראשונה שומעים ישראל מבורא העולם, שהוא ברא עולם בששה, ושבת בשביעי. לפי פשוטו של מקרא, לא ברור אם סיפור מעשה בראשית היה ידוע קודם לכן[ix][9], או שרק במתן תורה התגלה הפירוש הראשוני לַשם "שבת": על שם שביתתו של בורא העולם לאחר ששת ימי המעשה.
סופו של הדיבר הרביעי "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" מנוסח כלשון הכתוב בבראשית (ב, ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".
לפי רש"י, מהות הברכה והקדושה של השבת היא בירידת המן, והמקרא בבראשית כתוב "על שם העתיד"[x][10].
נכדו, הרשב"ם (בראשית א, א) הוסיף ונִסֵחַ כְלל בפרשנות התורה, שלפעמים מקדימה התורה לסַפֵּר דברים כדי שפרשיות מאוחרות יותר תהיינה מובנות יותר. לפי רשב"ם, כל פרשת הבריאה בחומש בראשית -
"הקדימהּ משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וזהו שכתוב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, לא) - אותו שִׁשִּׁי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקדוש ברוך הוא אמת: וכי אתם סבורים, שהעולם הזה כל הימים הוא בנוי, כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב?! לא היה כן! אלא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו'"
עד עתה עסקנו בַּשֵם "שבת" במובנהּ הרגיל[xi][11]: היום השביעי בשבוע. בחומש ויקרא רואים כי השימוש בַּשֵם "שבת" הורחב אף לשבתות שאינם מבראשית, היינו לשאר זמני המנוחה שבהם שובתים ישראל[xii][12] ממלאכה, כגון "יום הכִפורים", הנקרא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, לב); יום טוב, שעליו נאמר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, יא[xiii][13]); וכן שנת השמיטה המכונה "שַׁבַּת הָאָרֶץ" (ויקרא כה, ו[xiv][14]).
לַ"שבת" במובן של היום השביעי קראו חז"ל "שבת בראשית"[xv][15], כשרצו להבדילהּ משאר הוראותיה של "שבת". וכך מסביר הרשב"ם[xvi][16]:
"...הלכך (קרי ליה) [קוראים לה] 'שבת בראשית',
שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית,
(ד)[ש]בשבת ראשונה (כתיב בו בויכולו)[כתוב]: 'ויקדש אותו' (בראשית ב א; ג)".
מבחינה הסטורית, יתכן שישראל חגגו את פסח מצרים מבלי לדעת כלל על "שבת בראשית". אך לאחר מתן תורה גילו כי קדושת השבת קדומה וקיימת כבר מראשית הבריאה, לעומת קדושת הפסח וקדושת שאר המועדים התלויות בקדושת ישראל ובקידוש בית דין[xvii][17] וראשיתן ביציאת מצרים ובמצות "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).
לסיכום, יום השבת נקרא כך מבראשית, על שם השביתה האלוקית: שביתת הבורא מששת ימי הבריאה ומששת ימי הורדת המן. משעה שנצטוו ישראל לשבות ביום השביעי מלקיטת מן ומכל מלאכה, נוצק תוכן חדש לשם "שבת" – על שם השביתה האנושית.
בזכירת השבת ובשביתתנו ביום השביתה של הבורא, נעשים אנו כביכול שותפים לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כדברי רב המנונא (בבלי, שבת קיט, ב; וכפי שהרחיבם רדצ"ה שלהלן):
"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכֻלו,
מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
נסיים בדברי הרב הופמן (רדצ"ה שמות עמ' רנ):
"המנוחה ביום השבת היא לנו סמל לכך שאנו נועדנו לתת את חלקנו בבריאה על פי רצונו יתברך. אם אמנם ננוח כפי שנח הוא יתברך, כי אז גם נעשה כפי שעשה הוא יתברך, רק טוב וטוב מאוד, רק דברים ההולמים את רצונו".
