מענה לשון לפרשת שמיני

אוריאל פרנק

בפרשת שמיני נאמר (ויקרא ט, ד): "כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה֖' נִרְאָ֥ה אליכֽם". האל"ף במילה "נִרְאָה" קמוצה - בשונה מ"נִרְאֶה" בסגול המופיע בפסוקים אחרים (בראשית יב, ז; ישעיה סו, ה). האם ההבדל בין "נִרְאָה" ו"נִרְאֶה" משפיע על המשמעות?

מעשה שהיה כך היה: אל מיטת דניאל לייבל ז"ל, חבר האקדמיה ללשון העברית, הוזעק רופא המשפחה. לאחר הבּדיקה הוֹרה הרופא להזמין אמבולנס לשם העברתו המיָדית לבית החולים. הרופא הצטרף אל לייבל ואל בנו באמבולנס. בדרך ניסה הרופא לעודד את השכיב^-מרע בדברי הרגעה: "אתה נִרְאָה טוב!" הגיב לייבל: "נִרְאֶה!" הרופא, שחשב מן הסתם שהחולה נתכַּוֵּן לומר: נִרְאֶה (כלומר, צורת עתיד למדברים) מה יאמרו בבית החולים, ענה לעומתו: "לא ולא! אתה נִרְאָה טוב!" וכך חזר פעמים מספר על דבריו, עד שהבּן התערב והסביר שכַּוָנַת אביו הייתה לומר שצריך לבטא "נִרְאֶה" בסגול ולא בקמץ...

אפילו בשעה שריחף בין חיים למוות, לא התייאש הדקדקן מלנצור את לשונו, והוכיח את מי שאמר "נִרְאָה" בקמץ (לשון עבר נסתר), במקום "נִרְאֶה" בסגול (לשון הווה יחיד).

לפי פשוטו של הכתוב "כִּ֣י הַיּ֔וֹם ה֖' נִרְאָ֥ה אליכֽם", הנושא של הפֹעַל "נִרְאָה" הוא ה' (ובלשון העברית מקובל להתייחס אליו בלשון זכר); אך לא ברור מהו הזמן הדקדוקי של פעולת ההֵראוּת: האם זוהי צורת עבר או צורת "בינוני" (אשר יכולה להתפרש כלפי ההווה או כלפי העתיד).

בכל אופן, גם אם נפרש אצלנו בהתאם ל"כלל הדקדוקי" שזוהי צורת עבר, מתועדים בתנ"ך כמה וכמה פעלים דומים (בגזרת ל"י) המנוקדים בקמץ גם בזמן הווה (כמו בזמן עבר), כמו: "נִלְוָה" (בדומה לגזרת ל"א).

על כן, אפשר לומר "נִקְנָה", "נֶאֱפָה" גם בזמן הווה, וגם הביטוי הנפוץ "נִרְאָה לי" בעברית המדוברת היום, אין להחשיבו שיבוש, אף אם כוונתו להווה ולא לעבר.

 

כיצד מברכין "שֶׁהַכּל"?

סוגיה לשונית זו הולידה מחלוקת בנוסח ברכת "שֶׁהַכּל נהיה בִּדְבָרוֹ". הברכה מופיעה לראשונה במשנה (בפרק כיצד מברכין), ונחלקו הדעות אם לקרוא "נִהְיֶה" או "נִהְיָה". ההגייה הרווחת יותר היא ביו"ד קמוצה, אך יש אומרים היו"ד בסגול. מהו שורש המחלוקת?

לכאורה, שורש המחלוקת הוא האם ברכה זו צריכה להיות על העבר או על ההווה המתמשך תמיד. האומרים "נִהְיֶה" (לשון הווה) סוברים שבברכת "שהכל" אנו מודים לרבש"ע על כך שתמיד משפיע לנו מברכתו, וכל הזמן הכל נהיֶה בדבר ה', גם בעבר וגם בעתיד (ובדומה לברכת יוצר, בה אנו מברכים את הבורא, "הַמְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית"). ברם, האומרים "נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" סוברים שכאן עלינו להודות על העבר בלבד: על מה שנעשה בדבר ה' למן בריאת העולם ועד עתה.

אלו מדמים את ברכת "שֶׁהַכּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" לברכות הנהנין, שרובן נתקנו בלשון הווה (בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, הָעֵץ, הָאֲדָמָה, מִינֵי מְזוֹנוֹת, בְשָׂמִים), ואלו מדמים את ברכת "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ" לברכות שונות, שבהן אנו מודים על העבר, וכגון הברכה הדומה מאוד לברכה זו, הלוא היא ברכת "שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ" ב"שבע ברכות" של נישואין. אלו ואלו מסבירים לשיטתם את סוגיות התלמוד הבבלי במסכת ברכות הדנות בשאלת הזמן הדקדוקי של ברכת המוציא (לח, א) וברכת נר ההבדלה (נב, ב).

ברם, מחלוקת זו קצת יותר מורכבת ממה שהצגנוה, וגם את הנוסח בקמץ אפשר לפרש כלשון הווה. ברכת "שֶׁהַכּל נִהְיָה" מצטרפת לשורה של נוסחאות של ברכות ותפילות שהיו "מוקשות" בעיני מדקדקים שונים, ולכן סבלו מתיקוני לשון על פי סברותיהם.

מנהג רוב ישראל (וכן מודפס ברוב הסידורים) בימינו לומר "נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", וקרוב לוודאי שזוהי הקריאה המקורית שהייתה שגורה בפי כל ישראל בראשונה. על קריאה זו ערערו חלק מהמדקדקים בארבע מאות השנים האחרונות וטענו שיש לברך בנוסח "שֶׁהַכּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ" בסגול, כדי לבטא באופן חד^-משמעי שבברכה זו מודים אנו שהכל נהיה בדבר ה' כל הזמן, כי "נִהְיֶה" בסגול הוא בזמן הווה, שכל הזמנים כלולים בו. בגלל טיעון הגיוני זה שינו רבים מיהודי אשכנז ממנהגם והחלו לדקדק ולומר את היו"ד בסגול, כפי הניקוד המקראי של פֹעַל זה.

ובאמת, כיצד ניתן ליישב את הקריאה "נִהְיָה" (יו"ד קמוצה) מפני קושיות הדקדקנים הנ"ל? כמה תשובות בדבר: ראשית, ייתכן שפֹעַל זה דינו להיות בזמן עבר (בדומה ל"שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ" הנ"ל). שנית, אף הצורה "נִהְיָה" - ניתן לפרשהּ על זמן הווה, כנ"ל, לאור החריגים המקראיים, ולאור מסורות לשון חז"ל שבהן התבטלה ההבחנה הדקדוקית בין זמן עבר לזמן הווה בגזרת ל"י בבנין נפעל, ועל כן יכולה היא לשמש הן לעבר והן להווה.

הלשון הדבורה כיום ממשיכה את מנהג לשונם של חכמים שהשוו את מידותיהם, והבנת זמנם של פעלים כמו "נֶאֱפָה, "נִבְנָה" ו"נִרְאָה" מושגת בדרכים אחרות, כפי שקורה לפעלים כמו "נִקְרָא", "נִרְפָּא" ו"נִשָּׂא" מגזרת ל"א.

מכל האמור עולה, שלמרות ההבחנה הקיימת בדרך כלל בין נטיות הפֹעַל בזמנים השונים בגזרת ל"י בעברית המקראית, ועל אף הדיוק המושג בהבחנה זו – נכון לומר "נִרְאָה לי" בין בעבר ובין בהווה, חרף העובדה שהדבר סותר את ה"כלל" הדקדוקי הנלמד בבית הספר.

אמנם, למרות קריאתי ליותר גמישות לשונית, אין כוונתי ללכת לקיצוניות השנייה ולעודד הפקרות לשונית, ולסנגֵר על כל שיבוש בלשון הרחוב. מובן שיש לשמור על צביונה של העברית, וללכת בדרכים הסלולות כבר בלשון העברית לרבדיה. דווקא מתוך אהבה וקנאה ללשון העברית והַכָּרַת רבגוניותה יש לערער על הדווקנים המחמירים ומְתַקנים בסוגיה זו (וכל כיו"ב). את "שׁוֹט הלָשׁוֹן" (על פי איוב ה, כא) יש לנצור לשיבושים של ממש לכל הדעות.

לגבי נוסח ברכת "שֶׁהַכּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ", למרות התימוכין שהבאנו לנוסח זה (י' בקמץ), נראה לענ"ד שאין ללכת לקיצוניות השניה ולפסול את מי ש"מדקדק" לומר "נִהְיֶה" בסגול, אף שיש מן הפוסקים שלגלגו למנהג זה ודחוהו בשתי ידיים. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.