איוב לא, ז
אִ֥ם תִּטֶּ֣ה אַשֻּׁרִי֮ מִנִּ֪י הַ֫דָּ֥רֶךְ וְאַחַ֣ר עֵ֭ינַי הָלַ֣ךְ לִבִּ֑י וּ֝בְכַפַּ֗י דָּ֣בַק מֽאוּם
מסורה גדולה: ב' כתיב אל"ף
דניאל א, ד
יְלָדִ֣ים אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־בָּהֶ֣ם כָּל־מאוּם֩ מוּם֩ וְטוֹבֵ֨י מַרְאֶ֜ה
מסורה קטנה: מום ק'
ע"כ ממהדורת הכתר.
וכאן שואל אפ"ר שתי קושיות:
מה נשתנה מאום זה ממאום זה:
1. שבדניאל יש הערת "קרי מום", ובאיוב לא מופיעה.
לכאורה צריכה להינקט אותה מדיניות בשני המקרים (ואכן כך נהג הר"מ ברויאר שגם בדניאל אין הערת קרי, ובדומה להערת המס"ג באיוב).
2. שבדניאל לא העירו המפרשים מאומה על הכתיב הייחודי "מאום", ובאיוב עסקו בכך רש"י, ר' יוסף קרא, ראב"ע, ר"ת, רלב"ג ועוד (כדלקמן).
האם יש הבדל בין הפסוקים, או ש"מבחינה טכנית", כל המפרשים פירשו כבר את איוב, וכשהגיעו לדניאל "סמכו על הזיכרון" של מי שלמד כבר את פירושיהם לאיוב...
ובנוסף, שאלה:
3. בביאור המילה נחלקו המפרשים:
רש"י ור' יוסף קרא פרשו כמו הקרי (אין מום), ואילו ראב"ע ור"ת פרשו כמו הכתיב (אין מאומה רע), ושמשמעות "מאום" זהה למשמעות "מאומה" (הצורה הנקבית המקבילה; השוה: שיר ושירה). רלב"ג ואחרים מביאים את שני הפירושים.
נראה ש"תאסיפון" הובא בפירושיהם של רש"י ור' יוסף קרא בתור ראיה לכך שלעניין הפירוש יש להעדיף את הקרי, ולהתעלם מן הא' הכתובה.
האם זוהי נטייה כללית ("לשיטתם") בפרשנות המקרא? (השוה למה ששלחתי הערב "לפרשת שמיני: לא/לו" על מחלוקת מנחם, דונש ור"ת)
רש"י
מאום – הוא מום דבר שמץ ואל"ף זו כתובה ולא קריא במסורת הגדולה והוא מגזירת לא תאסיפון אם זו עשיתי הייתי ראוי לבא עלי קלל' זו.
אם תטה אשורי וג' – רהוט על: אזרעה ואחר יאכל (איוב ל"א:י"ח), ומקלל את עצמו אם עשה דבר זה מן הדרך הישר.
ר' יוסף קרא:
מאום - כמו 'מום' , דבר שמץ. ואל"ף זו 'כתבא ולא קרייא' במסורת הגדולה, והיא מגזרת "לא תאספון לתת תבן" (שמ' ה , ז) , שהוא כמו 'לא תוסיפון'. אם זאת עשיתי , ראוי לי לבוא עלי קללה זו:
ראב"ע
מאום – כמו: מאומה.
רלב"ג
מאום – כמו מום בלא אלף או יהיה כמו מאומה והרצון בזה אם דבק בכפי דבר מגזל וחמס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה