בימי מלחמה אלו צדה עיני קשר מיוחד בין פרשת לך לך להפטרה שלה (וכבר חז"ל עמדו על קשר זה): מילות ההרגעה והעידוד של א-להי אַבְרָהָם: אַל תִּירָא! שחוזרים ומודגשים בנבואת ישעיהו (מא ח-יד) שבה מפטירים בשבת זו:
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי... אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. כִּי אֲנִי י"י אֱ-לֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם י"י וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
הפועל "תִּירָא" מופיע לראשונה בתורה בדברי ה' לאחר ניצחון אברהם במלחמת העולם הראשונה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י"י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).
הסברים רבים הוצעו לנמק יראה ודאגה זו של אברהם שבגללה מעודד אותו ה'. בימי מלחמה טוב להיזכר בדברי המדרש שאברהם התייסר שמא פגע בצדיקים חפים מפשע, וה' מרגיעו: הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתָּ, קוֹצִים בִּעַרְתָּ מִלְּפָנַי, ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים.
בתחילת מלחמת חרבות ברזל הופצה סִסְמָה קליטה (סְלוֹגֶן בלעז) האומרת: "אל תירָא ישראל! תירֶה!", או אם נאמר זאת בלשון הדיבור היום: "אל תירָא באל"ף, אל תפחד, תירָה בה"א, בכלי הנשק".
נקדיש כמה מילים להבדל בין תירָא לתירֶה, כלומר, בין הפעלים שמסתיימים באות אל"ף, גזרת ל"א, לבין הפעלים שמסתיימים ביו"ד (או ה"א), גזרת ל"י (או ל"ה):
מנחם בן סרוק כָלל בשורש אחד בן שתי אותיות, שורש מ"ח, גם לשון מחייה, מחיקה וכילוי, וגם לשון הכאה כמו מחיאת כף.
לעומתו, ר' יונה אבן ג'נאח שאחז בשיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, הבחין בין שורש מח"ה לשורש מח"א. ולשיטה זו מובנת ההבחנה הקיימת בדרך כלל בין נטיית גזרת ל"א לגזרת ל"י:
בזמן עבר:
הוא מָחָא כף אתה מָחָאתָ כף | הוא מָחָה והשמיד את זכר עמלק אתה מָחִיתָ |
ובעתיד יש הבדל בסיומת: קמץ לעומת סגול:
הוא יִמְחָא אתה תִּמְחָא כף | הוא יִמְחֶה אתה תִּמְחֶה את זכר עמלק |
כך גם לענייננו: ההבדל בין שורש יר"ה לשורש יר"א:
בזמן עבר:
הוא יָרֵא מפחד אתה יָרֵאתָ | הוא יָרָה טיל אתה יָרִיתָ |
ובעתיד הבדל בין קמץ לעומת סגול:
הוא יִירָא אתה תִּירָא מפחד | הוא יִירֶה פגז אתה תִּירֶה טיל |
לכן "אל תירָא ישראל משום פחד! אלא תפגיז ותירֶה ללא חשש!"
לא נוכל לחתום נושא זה מבלי לציין שכבר בלשון המקרא ישנם חילופי גזרות, ושורש יר"ה מתנהג לעיתים כמו שורש יר"א: אע"פ ששם הפועל של שורש יר"ה הוא לִירוֹת (וכ"ה בתהלים י"א:ב: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב), מצאנו (/מצינו) בדברי הימים (ב כ"ו:ט"ו) לִירוֹא בַּחִצִּים.
מעשה שהיה במטווח: בשעת ירי חי קרא המפקד לאחד היורים ''אל תירָה''.
היורה, מפקח חינוך, שמע ''אל תירָא'', והוסיף לירות, באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא נשמע, ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: הרי אמרתי לך אל תירָה. 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוות נפש. אכן 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן'... (ר' סיוון, הויות וחויות, עמ' 8).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה