מוקדש לרפואת החיילים
אלישע יהודה בן רות
וברוך בוריס בן אירנה,
בתוך שאר הפצועים וחולי ישראל
אלישע יהודה בן רות
וברוך בוריס בן אירנה,
בתוך שאר הפצועים וחולי ישראל
הניקוד הרגיל של אות השימוש מ"ם הוא חיריק ודגש חזק לאחריו.
דגש חזק זה הוא כנראה משלים את האות נו"ן שנפלה ממילת היחס מן.
כתוצאה מהדגשת האות שלאחר מ' השימוש, כאשר אות דגושה זו מנוקדת בשווא, הרי הוא שווא נע.
יש להקפיד להדגיש דגש חזק ולהניע שווא נע בכל מקום שבו הם מופיעים, ובמיוחד במקרים שקריאת המילה ללא דגש ובשווא נח תגרום לשינוי משמעות.
לדוגמה: בהפטרת שבת חנוכה בזכריה (ד':א'): כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, באות ש' דגש חזק ושווא נע, ולא מִשְׁנָתוֹ. הקורא מִשְׁנָתוֹ משנה משמעות ל"משנה שלו".
וכן בפרשת ויצא: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ (בראשית כ"ח:ט"ז) – יעקב הקיץ מן השינה שלו.
ייתכן שהדמיון בין שתי המילים מִשְּׁנָתוֹ ומִשְׁנָתוֹ הביא את רַבִּי יוֹחָנָן לדרוש "וַיִּיקַּץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ – מִמִּשְׁנָתוֹ" (מדרש רבה בראשית כ"ח:ט"ז), וכפי שביאר בעל הטורים, שזוהי מעין דרשת "אל תקרא מִשְּׁנָתוֹ אלא ממִשְׁנָתוֹ", שמתוך שיעקב הגה בתורה ביום, גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו.
יש להעיר שבמקרא יש מעט חריגים שבהם לא מופיע דגש לאחר מ"ם השימוש, כגון בדברי גדעון (שופטים ח':ב'): הֲלֹ֗א ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר - במקום מִבְּצִיר כרגיל, המסורת היא מִבְצִ֥יר. והעיר שם ר' ישעיה מטראני: נפל הדגש מן הבי"ת להקל על הלשון.
כלומר, הכפלת עיצור קלה יותר בתנועה גמורה; אבל בתנועה קצרה, כגון באות המנוקדת בשווא קשה יותר להכפיל את העיצור, ולכן פעמים רבות לא מופיע באות המנוקדת בשווא דגש חזק שהיינו מצפים לו.
כיוצא בזה בפרשת תולדות: וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ (בראשית כ"ה:כ"ג), בניגוד למילה וּלְאֹם֙, שבה לא אמור להיות דגש בלמ"ד לאחר ו' השימוש, ככל אותיות השימוש וכל"ב (וממילא השווא באות זו הוא נח) – במילה "מִלְאֹם" היינו מצפים לדגש לאחר מ' השימוש, ככל אותיות השימוש מש"ה, ולכן העיר שם רד"ק: למ"ד מלאם רפה, ודינה להדגש.
[אגב, אולי אפשר להסביר חריגה זו בדרך ההקש: "מִלְאֹ֣ם" הושפעה מ"וּלְאֹם֙"]
כיצד יש לנהוג בתפילה?
ברור שכאשר קוראים פסוק יש להקפיד על קריאתו לפי המסורת, להדגיש ולהניע את השווא או להרפות ולהניח את השווא, וכמו שכתוב בהלכות קריאת שמע: צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח (שולחן ערוך אורח חיים ס"א:כ"ג ע"פ רמב"ם הלכות קריית שמע ב':ט').
אבל כיצד יש לנהוג במילות התפילה שאינן ציטוטי פסוקים?
לעיתים רחוקות אנו מוצאים בלשון התפילה שימוש בצורות לשון מקראיות חריגות, אבל דרך המלך היא ללכת לפי הכלל, לפי הדרך הרגילה במקרא, ואין לחקות צורות לשון חריגות, וכפי שכותב ר' יעקב עמדין: "אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע" (לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' יט; קעו).
לאור האמור, לא רק בקריאת התורה יש לקרוא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז:כ"ט), "מִמְּקוֹמוֹ", עם דגש חזק במ"ם השנייה וממילא השווא שתחתיה הוא נע, ולא מִמְקוֹמוֹ; ולא רק בקריאת ההפטרה בחג השבועות יש לקרוא "בָּרוּךְ כְּבוֹד י"י מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג':י"ב), ולא מִמְקוֹמוֹ; אלא אף כשקוראים פסוק זה בסדר הקדושה בוודאי שיש לקרוא "מִמְּקוֹמוֹ", ולא כפי שחזנים רבים אומרים מִמְקוֹמוֹ.
לעומת זאת, בתפילות שמיוסדות על פסוק זה "ממקומו הוא יפן ברחמים" או "ממקומך מלכנו תופיע", נראה שיש לכתחילה לנהוג באותו אופן ולהדגיש ולהניע: מִמְּקוֹמוֹ, מִמְּקוֹמְךָ, כפי הכלל הלשוני; על אף שאפשר לתרץ בדוחק את מי שאומר מִמְקוֹמוֹ, שכן הוא לשון הדיבור בימינו וכמו החריגים המקראיים הנ"ל.
בניגוד ל"מִמְּקוֹמוֹ" ו"מִשְּׁנָתוֹ" עם מ' השימוש – לאחר אותיות השימוש וכל"ב אין דגש (וממילא השווא יהיה נח), כפי שהזכרנו, ולכן וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ (בראשית י"ח:ל"ג; וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, בראשית ל"ב:א'; וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ, במדבר כ"ד:כ"ה) ו"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" (בראשית כ"ט:כ"ו).
הנה כמה קישורים לביצועי תפילות "מִמְּקוֹמוֹ הוא יפן ברחמים" ו"מִמְּקוֹמְךָ מלכנו תופיע":
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה