עת סְפוֹד או הֶסְפֵּד?

מוקדש לזכר איש האשכולות ורס"ן במיל', "ז'אבו" - ר' זאב חנוך ארליך ז"ל, 

בתוך שאר גיבורי ישראל הי"ד, 

שנפלו במלחמת חרבות ברזל, 

והתעלו לעולם שכולו טוב.

תנצב"ה

בראשית כ"ג:ב'

וַתָּמׇת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

 

בלשון המקרא, השורש ספ"ד מופיע בבניין קל, במשמעות של קינה והתאבלות על המת, ככתוב לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל (מלכים א י"ד:י"ג), וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה (יחזקאל כ"ד:ט"ז).

שימוש בבניין קל ממשיך כנראה גם בספרות חז"ל:

"אל תספדוני בעיירות" מופיע בשתי סוגיות בתלמוד הבבלי, וברוב עדי הנוסח בכתיב חסר, שמכוון כנראה לבנין קל. שני חריגים: במסכת סנהדרין דף מז עמוד א בכי"מ: תספידוני; במסכת כתובות דף קג עמוד א-ב מופיע פעמיים, ובפעם השניה מופיע רק בכ"י פירקוביץ 187 בכתיב מלא: תספידוני.

בספרות חז"ל מתחיל להופיע השימוש בבניין הפעיל, "להספיד", תוך שמירה על המשמעות המקורית של הבעת אבל וקינה, כמו ששנינו בברייתא: "מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול" (מועד קטן כא עמוד ב).

מלבד ההבדל בבניין, יש גם שימוש שונה במילת היחס: במקרא סופדים למת, ובלשון חכמים מספידין אותו או עליו (ברכות דף טז עמוד ב; סוטה דף מח עמוד ב).

בעברית של ימינו, "להספיד את" הפך למונח המקובל להבעת אבל על נפטר, בעוד שם הפועל המקראי "לספוד", בבניין קל, נותר כביטוי ספרותי בלבד. אך פעלים בבניין קל כמו "ספד ל-" משמשים גם היום בשיח התקשורתי והיומיומי ("האדמו"ר מסוכטשוב ספד לז'אבו ארליך").

לכן, בבואנו לתרגם את לשון התורה ללשון המדוברת בימינו, יש לומר: אברהם בא להספיד את שרה (ולבכות עליה).

כ"ה במִקְרָא מְבוֹאָר בקישור זה: https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%90%D7%A8/%D7%AA%D7%A6%D7%95%D7%92%D7%94/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%A9%D7%A8%D7%94

וכ"ה בתרגום לעברית של תפסיר ר' סעדיה גאון באתר על התורה.