‬

"כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת"

(מסכת תענית פרק א, משנה ג)

אוריאל פרנק, תשרי תשפ"ו

 

בִּשְׁבוּעַיִם אֵלּוּ "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" מַזְכִּירִים,

אַךְ "וְתֵן טַל וּמָטָר" – טֶרֶם מְבַקְּשִׁים,

כִּי עוֹד שָׁבִים עוֹלֵי רֶגֶל מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה,

עַד נְהַר פְּרָת – הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

אִם הֲלָכָה קְדוּמָה זוֹ צְרִיכָה עִדְכּוּן בְּיָמֵינוּ

– דָּנוּ בְּכָךְ הַפּוֹסְקִים, אַךְ אֵין זֶה עִנְיָנֵנוּ.

מֵהֲלָכָה זוֹ אָנוּ לוֹמְדִים יְסוֹדוֹת חֲשׁוּבִים:

לֹא לַחְשֹׁב רַק עַל צְרָכֵינוּ, עַל הַגֶּשֶׁם בִּשְׂדוֹתֵינוּ,

אֶלָּא לָשִׂים לֵב לְכָל אָח וְאָחוֹת מֵעַמֵּנוּ,

שֶׁאַחֲרֵי עֲלִיָּה לָרֶגֶל לְצִיּוֹן, אֶל בֵּית חַיֵּינוּ,

יַגִּיעוּ לְבֵיתָם שֶׁעַל הַפְּרָת עַל מֵי מְנוּחוֹת

מִבְּלִי לְהֵרָטֵב מֵהַגֶּשֶׁם וְהָרוּחוֹת.

וּבְנוֹסָף, זוֹהִי תַּזְכֹּרֶת לְהִתְחַזֵּק בְּיִשּׁוּב הָאָרֶץ לְכָל מֶרְחָבֶיהָ,

וּבִמְיוּחָד בְּחֶבְלֵי הָאָרֶץ שֶׁצְּרִיכִים חִזּוּק: הַלְּבָנוֹן, הַבָּשָׁן, וְעַזָּה,

וּכְפִי שֶׁקָּרָאנוּ בַּהַפְטָרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה (יהושע א, ג–ד):

כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ... כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה,

מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת – גְּבוּלְכֶם יִהְיֶה.

 

נ"ב: המעוניין בדיון ההלכתי, ימצא מבוקשו באתר סולמות של הרב י"צ רימון:

"שאילת גשמים בארץ ישראל לפני ז' במרחשוון"

בקישור זה:

https://www.sulamot.org/%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%A9%D7%95/?srsltid=AfmBOoos-7-WQE_oX77Z2gmUMNp99FlrQvYGFTLY0_gIm3HNgjEjXAJA

 

מי הם השבים מן השבי?

רבים הצביעו היום על הכתוב בנחמיה ח':י"ז  [וגם העלוהו לסטטוסים... כמו המודבק כאן למעלה] כמבטא את ענייני דיומא: 

"וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כׇֽל־הַ֠קָּהָ֠ל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י ׀ סֻכּוֹת֮ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד׃"

ואולם, מה פירוש "הַשְּׁבִ֥י" כאן?
פרופ' ר' מרדכי זר כבוד כתב בפירוש דעת מקרא: הַשָּׁבִים - מגלות בבל.

ובהקבלה אלינו: כולנו -- כל עדות ישראל שהתקבצנו בדורות האחרונים מארבע כנפות הארץ אל ארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות -- אנו (ובנינו?) "השבי", ששבנו [שורש שו"ב] מן הגלות שנכפתה עלינו, ושם עדיין שבויים [שורש שב"י] אחים ואחיות שלנו מסיבות שונות (ומכיון שאיני רוצה להגיע ל"מקומם", הרי שלא אדונם...).

ואולם, מעניין שבראש ספר נחמיה פירוש דעת מקרא הנ"ל הסתייג מפירוש זה:

נחמיה א':ג'
(א)  דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. (ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלָ͏ִם. (ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַ͏ִם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. 

ובהערה7:

כנגד זה, ראו פירוש אברהם נפח ז"ל (Alan Smith, The Original Zionists, עמ' 108), שאכן הכוונה היא ליהודים ששבו לירושלים מגלות בבל, ולא "לשבויים ממש", ואע"פ שמדובר כאן על כמה דורות מאוחר יותר:

הַבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת

מֻקְדָּשׁ לְשַׂר הַתּוֹרָה,
אִישׁ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלֵמָה,
יָגֵן עָלֵינוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה,
רַבִּי מֵאִיר נִסִּים מָאזוּז, הָרַב הנאמ"ן,
שֶׁעוֹרֵר אוֹתִי וְרַבִּים מִכָּל עֵדָה,
לְדַקְדֵּק בַּתּוֹרָה וּבִלְשׁוֹנָהּ,
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.
תנצב"ה

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַרְדֵּסוֹן: נֹחַ, נַחְשׁוֹן, לֵוִי, וְאַהֲרֹן.

נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם הָרַב מֹשֶׁה, וְחִדֵּד אוֹתָם בְּחִידָה:

כַּמָּה פְּעָמִים כְּתוּבָה "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" בַּתּוֹרָה?

הִזְדָּרֵז נַחְשׁוֹן וְהֵשִׁיב: פַּעַם אַחַת, זֶה בָּרוּר!

לֵוִי חָלַק עָלָיו וְאָמַר: פַּעֲמַיִם! בְּלִי הִרְהוּר,

אַהֲרֹן שִׁלֵּשׁ וְאָמַר: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּתּוֹרָה!

וְאִלּוּ נֹחַ עָנָה בְּנִיחוּתָא: אַף פַּעַם לֹא כְּתוּבָה!...

לְמַרְאֵה גַּבּוֹת חֲבֵרָיו מִזְדַּקְּפוֹת בִּפְלִיאָה,

הִמְשִׁיךְ נֹחַ וְהִסְבִּיר בִּתְבוּנָה:

הַאִם תִּרְצוּ שֶׁאוֹכִיחַ אֶת צִדְקַת תְּשׁוּבָתִי,

וְאַגִּיד לָכֶם בְּוַדָּאוּת הַצֶּדֶק עִם מִי?

בְּוַדַּאי, עָנוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד.

בְּלִי בְּעָיָה, הִמְשִׁיךְ נֹחַ, וְחָזַר עַל הַמִּלִּים "בְּוַדָּאוּת הַצֶּדֶק עִם מִי!"...

(וּכְבָר קִיֵּם הַבְטָחָתוֹ בְּתַחְבּוּלָה מִלּוּלִית,

וְרָמַז עַל תְּשׁוּבָתוֹ הַמְחֻכֶּמֶת וְהַגְּאוֹנִית:) 

צֵרוּף הַמִּלִּים הָאֵלֶּה "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" לֹא מוֹפִיעַ בַּתּוֹרָה!

כְּמוֹ מִצְווֹת רַבּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה – שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה:

לְמָשָׁל, "מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת" וּ"בְנִיַּת בֵּית הַבְּחִירָה".

עָנָה נַחְשׁוֹן: אָכֵן, תְּשׁוּבָה מְדֻקְדֶּקֶת, מְתֻחְכֶּמֶת וּמַבְרִיקָה,

אַךְ הַנֻּסָּח לְבִרְכַּת הַכֹּהֲנִים – בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא מוֹפִיעַ.

נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּבִגְלַל פָּרָשָׁה זוֹ קָרְאוּ חָזָ"ל לְמִצְוָה זוֹ "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים",

כְּפִי שֶׁהִצְטַוּוּ: "כֹּה תְּבָרְכוּ..." וכו' עִם שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים.

אָז מַדּוּעַ לֵוִי וְאַהֲרֹן חוֹשְׁבִים

שֶׁיּוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת נִזְכֶּרֶת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים?

לֵוִי הֵשִׁיב בְּבִטָּחוֹן: בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִזְכֶּרֶת עוֹד,

בְּפָרָשַׁת שְׁמִינִי הַכָּתוּב מְפֹרָשׁ מְאֹד:

בְּנוֹסָף לַמִּצְוָה שֶׁבְּחֻמַּשׁ בְּמִדְבַּר, הַמְּנֻסַּחַת כְּמוֹ בְּסֵפֶר חֻקִּים,

בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא, תּוֹרַת כֹּהֲנִים, מוּבֵאת "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" כְּמוֹ בְּסֵפֶר סִפּוּרִים:

"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם"...

נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

בְּשֵׁם נוֹסָף לְמִצְוָה זוֹ אוֹתָנוּ זִכְּתָה – "נְשִׂיאַת כַּפַּיִם".

אַהֲרֹן: אָכֵן, גַּם חָזָ"ל לָמְדוּ אֶת דִּינֵי הַמִּצְוָה

גַּם מֵחֻמַּשׁ בְּמִדְבַּר וְגַם מֵחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא.

וּבְנוֹסָף, לָמְדוּ אֶת דִּינֶיהָ

גַּם מֵחֻמַּשׁ דְּבָרִים (י, ח), מִשְׁנֵה תּוֹרָה,

שֶׁבּוֹ מְתֹאָר הַכֹּהֵן כְּמִי שֶׁתַּפְקִידוֹ

"לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ

עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

נַעֲנָה הָרַב מֹשֶׁה וְאָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים צוֹדְקִים, 

וּמִדִּבְרֵיכֶם הִתְחַדֵּשׁ לִי פֵּרוּשׁ נוֹסָף בִּלְשׁוֹן הַתְּפִלָּה, 

כְּשֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר "בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה!",

מְכַוֵּן הוּא לַבְּרָכָה שֶׁבִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים נִזְכְּרָה!

ומכאן, קטע מתוך עבודה בשם: "תפילות שאין להן הכרע" - על מחלוקות וספֵקות בפיסוק בתפלה, שהגשתי למו"ר ד"ר אליהו נתנאל ז"ל בתשס"ג.

כשאין הכהנים נושאים כפיהם (ובחלק מהעדוֹת: לפני שהכהנים נושאים כפיהם) אומר הש"ץ תפילה זו:

אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה[1] הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה[2] מִפִּי אַהֲרוֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ, כָּאָמוּר...

הרב מאיר מאזוז (סידור איש מצליח, קונטרס לאוקמי גירסא, סעיף ס') מעיר שיש להקפיד לפסק כך: בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה... ופירוש "בְּרָכָה מְשֻׁלֶּֽשֶׁת" - שמסתעפת לג' חלקים[3], [ואשר היא] בתורה הכתובה ע"י משה[4]. אך האומר "הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה" בלא הפסק[5], משמע שכתובה ג' פעמים בתורה.

ברם, הרב עובדיה יוסף חולק על דבריו, וז"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח, או"ח סימן יא, כב): "והנה יש אומרים שצ"ל המשולשת בתורה, ור"ל שהם שלשה פסוקים בתורה. וכמ"ש הר"ד אבודרהם[6]... וכ"כ רבי יהודה בן יקר... וכ"כ בס' המנהיג. וכן מנהגינו. אולם בשו"ת איש מצליח ח"א (סימן כ) כתב שיש לומר בברכה המשולשת, ומפסיק, ואח"כ בתורה הכתובה וכו'. ע"ש. ויותר נכון נ"ל כסברא ראשונה", עכ"ל.

---

[1] בסידור שיח ירושלים: הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה, הָאֲמוּרָה...

[2] ע"מ ותימן: הָאֲמוּרָה לְאַהֲרֹן וּבָנָיו הַכֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ.

[3] השוה לברית בין הבתרים (בראשית טו, ט) "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ" ולפירוש רמב"ן שם; למפרשי הכתוב בירמיה מח, לד: "עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה"; ולתוספות בגיטין נו. ד"ה עגלא תילתא.

[4] ואין לתמוה על חיסרון מלת "אֲשֶׁר", שכן דרך המקרא לפעמים, כגון: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ [אֲשֶׁר] יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ). הגדיל לעשות הגרי"ד סולוביצ'יק, שהיה מייעץ לשנות מעט - לשם הבהרת הכוונה: "בָּרְכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, [שֶׁ]בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה..." (נפש הרב עמ' קכ"ט).

[5] כך, למשל, מפסק דניאל גולדשמידט, סידור תפילת ישראל, רמת גן, תשכ"ט.

[6] וז"ל: "ואמר משולשת, כי הם ג' פסוקים".

הצעת הפירוש שבסיפור הנ"ל תומכת בשיטת הגר"ע יוסף, הואיל והפירוש שממנו הזהיר הרב מאזוז אינו כה מופרך, שכּן בְּרָכָה זו נִזְכְּרָה שלוש פעמים, בִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים, כנ"ל.

תקציר יום העיון ה-26 של שוחרי לשון הקודש - "זאת חנוכה" תשפ"ה

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה, בפעם ה-26 התאספו שוחרי לשון הקודש ביום חמישי, ב' בטבת תשפ"ה, מ13:00 ועד 19:00, והפעם באכסנייה המכובדת של מכללה ירושלים, ושל החוג ללשון הקודש של המכללה. למרות העיסוק בכמה נושאים "נפיצים", התנהל יום העיון באווירה טובה, בדיבוק חברים, "שבת אחים גם יחד", תוך לימוד והחכּמה והקשבה הדדית, על ידי קהל מגוון שהמשותף להם: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.
יום העיון הוקדש לזכר החיילים סמ"ר ישי מן ז"ל ולזכר רס"ר (במיל') שלמה אביעד ניימן ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, ובמהלכו נישאו תפילות לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו, לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, ובתפילה שישובו המפונים וכל ישראל לגבולם.

• את יום העיון פתח הרב מאיר מיארה שעסק ב"לשון הקודש בפיוטים" - שימוש לשון הקודש בפי הפייטנים באשכנז ובספרד כפי שנתייסדה בפי ראשוני חכמי הלשון בימי הגאונים.
• אחריו דן משה אוסי ב"שמות הא-ל ביהדות ובאסלאם". הוא עסק בשמות האל בעברית ובערבית: א-ל, א-לוהים, י-ה, אללה, ובכינויים לאדם המכילים שם אלוהות, וכן במקומה של מחרוזת התפילה-המסבחה באסלאם.
• שלמה דוידוביץ דיבר על "בניין התפעל בתור 'פועל יוצא' בלשון חז"ל". בניין התפעל משמש בדרך כלל כפועל שאינו עומד ואינו יוצא אלא חוזר, כלומר פעולה שעושה האדם לעצמו, או בהוראה סבילה, כגון 'נשתנה'. הבנה של פועל בבניין התפעל במשמעות יוצאת - נראית זרה. אעפ"כ, בלשון חז"ל יש פעלים בבניין התפעל שמשמשים כפועל יוצא.
• רפאל זר הרצה על "הניקוד המבחין במסורה הטברנית". כל המצוי במסורה הבבלית למקרא מכיר את סימני האבחנה המצויים שם למכביר, כגון אבחנה בין שמות קודש ובין שמות חול וכיו"ב. מקובלת הדעה שהמסורה הטברנית ענייה בהרבה מאחותה הבבלית בכל הקשור לסימני ניקוד שבאו לשם אבחנות משמעות, ויש להניח שאכן זה המצב. עם זאת, אפשר שהיא לא עד כדי כך ענייה. בהרצאה הוא הציג דוגמאות חדשות לאבחנות משמעות בעזרת סימני ניקוד, במסורה הטברנית.
• יוני וורמסר, ראש החוג ללשון הקודש במכללה, הציג בפני הקהל את החוג ללשון הקודש, ופתח בדברים לזכרה של ד"ר ליאורה פטרובר ע"ה שנלב"ע לפני כחמישה חודשים, ועמדה בראש החוג.
• כותרת הרצאתו: "ר' זלמן הענא: שינויי נוסח וחידושים מפליגים - למה?" ר' זלמן הענא נודע כמדקדק דגול אך שנוי במחלוקת. חידושיו בדקדוק ופועלו בהגהת נוסח התפילה עוררו את התנגדותם של רבים, הן מחכמי תקופתו הן מחכמים שחיו אחריו, ואפילו עד ימינו אנו. לעיתים הגיעה ההתנגדות עד לכדי התקפות אישיות נגדו והאשמתו בעשייה ממניעים בלתי טהורים. אך הבנה מעמיקה של טיבה של לשון הקודש לפי שיטתו, ושל הגישה הדקדוקית הנובעת ממנה, מאירה את הדברים באור אחר. בהרצאה הוא הציג את יסודות שיטתו ועל פיהם התבארו המניעים לרוב חידושיו בדקדוק ולהגהותיו בנוסח התפילה.
• אחריו דיבר שלום כהן אזוג על "בקיאותם הלשונית של חכמי ישראל" - האם חכמי ישראל שהיו בקיאים בכל מקצועות התורה שלטו בכללי הלשון העברית? האם יש מגדולי ישראל ששגו בסוגיות לשוניות, ואם כן, כיצד עלינו להתייחס לזה?
• עו"ד צבי ארנברג שהוציא לאור בחנוכה השתא את ספרו "על מנהג שבת וחג", הציג את הנושא של אחד מפרקיו - "על קוצה של ו'": בקריאת התורה נוהגים יהודי אשכנז שהגבאי פותח במילים "ותגלה ותראה" ובמועדים "ויעזור ויגן". מהו מקומה של ו' החיבור בפתיחה זו? למה היא בדיוק מחברת? ההרצאה עסקה בהשתלשלות נוסח תפילה זו ונוסחיה. 
• אוריאל פרנק דן ב"סוגיות באות החמישית", כלומר: מהם "שנים שהם חמישה" סוגי האות ה'? ומהו הסוג הששי שיש להימנע ממנו? ומהם עשרת התפקידים של אות השימוש ה', לפני מילים ולאחריהן (וחלקם גם שגורים בלשוננו)?
• אליהוא שנון עסק ב"אתגרי הדפוס בעברית". קשיי הדפסת העברית, ובמיוחד הניקוד וטעמי המקרא ידועים. איך התמודדו או נכשלו המוציאים לאור ובתי הדפוס. מטרת ההרצאה לעזור למחברים להימנע מן המכשולים.
• חיים בנימין פיליפובסקי דיבר על "הסדר המופתי של תנועות לשון הקודש". בין שבע תנועות לשון הקודש יש סדר ויחסי גומלין, ונראה שהם תוכננו לעמוד דרגה מעל דרגה. גם התנועות וגם אותיות יש להם קבוצות בעלי התנהגות אחידה, בגלל טבעיות אחידה שיש להם.
• את הכינוס חתם יהושע שטיינברג בסוגייה: "מה לשחת ולנחת?" - למה מבקש אברהם עבור תושבי סדום הרשעים? והאם התקבלה תפילתו? תשובה ניתן למצוא ע"י בחינת הפעלים הרבים שבהם משתמשת התורה בתיאור ההרס של העיר: "להשחית", "לכלות", "לספות", "להמית" ו"להפוך". מהו ההבדל ביניהם? ומהו המסר שהם מלמדים אותנו?

הקְלטות ומצגות של יום העיון יועלו בהמשך לאתר "מענה לשון", בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה.

ברכת יישר כח למרצים, למשתתפים, ולכל העוזרים.