בהתאם להחלטת הממשלה אשתקד, הוכרז יום כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, כ"יום הלשון העברית".
היכן נמצא החינוך הממלכתי-דתי בסוגיה זו?
דומני שבישיבות התיכוניות ובאולפנות נמנעים המחנכים והרמי"ם מלהתייחס לנושא (ואשמח לשמוע אחרת), וחבל.
לענ"ד יש שתי רתיעות מעיסוק בנושא זה:
ראשית, יתכן שסבורים (בטעות!) שאין למחנכים מה לטפל בנושא, ואפשר להותירו למורים ללשון. לענ"ד נצא מופסדים מאוד מגישה זו. יום זה יכול לזמן עיסוק בסוגיות חשובות ביותר שאין עוסקים בהם. למשל:
א. הערכת מפעלם הלשוני של קדמונינו, רש"י ושאר גדולי ישראל שבחברם פיוטים ובפרשם את המקרא, את המשנה והתלמודים והמדרשים, עשו שימוש רב במקצוע הלשון העברית.
ב. היחס לתחיית הלשון העברית, ולאלו שהחיו אותה.
ג. היחס לדיבור בעברית וללימוד תורה בעברית, ולמצוה ללמוד את חכמת לשון הקודש.
ד. ההקפדה המעשית (יום יום!) בקיום מצוות שבדיבור, דאורייתא ודרבנן, שתיעשנה בדקדוק הלשון, ועוד ועוד.
ה. דוגמה אחת קטנה, שגם מתאימה לשנת האבל על פטירת הגר"ע יוסף: המחנכים יכולים לעסוק ביום כזה בתשובות שכתב הגר"ע יוסף שעוסקות בנושאים לשוניים, כמו דקדוק בתפילה (כמו שו"ת יביע אומר סימן יא בחלק ח', כגון ניקוד "חשמונאי") או בכתיב של שמות בגיטין (כמו שו"ת יביע אומר חלק י, אבן העזר סימן לד, על ויקטור או ויכתור ועוד).
הרתיעה השנייה נובעת כנראה מהבחירה של הממשלה לקבוע יום זה ליום הולדתו של אב"י, ובכך כל מי שמצטרף למהלך זה, נותן יד להאדרת דמותו השנויה במחלוקת של אב"י (ציטוט מתחנת רדיו ששמעתי הבוקר: "יום הלשון העברית – עושים כבוד לאליעזר בן יהודה").
דומני שיהיה מיותר להסביר למה אין למערכת החמ"ד לחגוג את יום הולדתו של אב"י ולהפוך את כ"א בטבת להילולה שתכלול חינוך להערצת דמותו.
למי שבכל זאת זקוק להסבר, אסתפק בהפנייה ליחס השלילי (כמו סירוב להשתתף בהלוויתו של אב"י) שהופנה כלפי אב"י מצד מי שדרכו תואמת הרבה יותר את דרכה של החמ"ד: הלוא הוא, הראי"ה קוק. אגב, ביום העיון האחרון שקיימתי ב"זאת חנוכה" במצפה יריחו, עסקה אחת ההרצאות בסוגיית יחסו של הראי"ה לאב"י, ובקרוב היא תועלה לאתר "ארכיון מענה לשון".
לדעתי, היה מן הראוי שמערכת החמ"ד תצטרף למהלך זה בכל עוז, אך זאת בתנאי שייעשה שינוי קטן: החמ"ד יקדים את מערכת החינוך הממלכתית בשבוע או שבועיים.
ולמה דווקא להקדים לתחילת חודש טבת? בחירה זו, שאפשר בהחלט לחלוק עליה, נובעת מיום זיכרון יהודי שנקבע ע"י חז"ל ואף מוזכר בשולחן ערוך: יום תרגום התורה ליוונית.
יום זה מעורר באופן טבעי את שאלת היחס הראוי ללשוננו וללשונות הגוים, ואת שאלת ייחודה של לשוננו, ועוד.
ראה למשל בשני המקשרים הללו:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4236
http://shiurim.moreshet.co.il/web/listening1.asp?fileID=3610003&theId=2558&wma=0
את הצעתי העברתי מבעוד מועד להנהלת החמ"ד, אך לא נעשה איתה דבר. תשובתם היתה, שהנושא הוא באחריות מפמ"ר להוראת העברית, והואיל ומשרה זו לא מאויישת מספר חודשים, כאשר התפקיד יאויש ניתן יהיה לנהל דיאלוג עם המפמ"ר באשר לתכנים שהועלו.
אין לי אלא לקוות שהדברים יתוקנו בשנה הבאה.
בינתיים, אני מפרסם כאן מה שכתבתי בעבר:
אִגֶּרֶת הַשָּׂפָה*
ויהי בחצי הלילה שלפני בחינת הבגרות בלשון עברית
ואני יושב ומשנן לקראת הבחינה הגורלית.
באוזניי מהדהדת אזהרת המנהל,
כי מתוך כל המקצועות ישנו אחד ולא יותר
שבו לא כדאי ליפול ולהיכשל,
לכן בבגרות בלשון אני מוכרח ולוּ ציון עובר,
אחרת - את תעודת הבגרות יקבל מישהו אחר...
ומתוך חלומות על היום שאחרֵי
על החופש מהכללים ומהשיעורים המייגעים,
על הדרור לספוֹר "איך שבא לי" כי "אני ספרתי",
על החֵרות לכתוב ללא חוק וללא סדר
- "העיקר שיבינו, גם אם יש פה תקר"...
והנה חטפה אותי תנומה מתוקה ומשחררת,
ואראה בחלומי איש ובידו אִגרת.
ויען ויאמר אלי:
"קח זאת האִגרת ששלחה אליך השפה העברית".
ואקוד ואשתחוה ואברך את הַמֶּלֶךְ הגדול והנורא
על הזכות והכבוד לקבל מכתב רשום מאת לשוננו הקדושה,
וכך היה כתוב בה, אני מצטט מילה במילה:
לפני אלפי שנים בחר בי "החונן לאדם דעה"
להיות לבת זוג לעם סגולה.
כפי שניתן לראות
ב(כמעט[1]) כ"ד ספרי נבואות,
ידענו תקופות זוהר והוד
הלכנו יד ביד במשך דורות,
הַקשר בינינו ידע שינויים ותמורות
ואף צורתי החיצונית השתנתה חליפות.
את המראה ה"צעיר" בדורות ראשונים
החלפתי בבגרותי ללשון חכמים,
אך הרצון לְגַוֵּן לא נתן לי מנוחה
עד כי לעת "זִקנה" אני עברית "חדשה"[2].
כְּעַמִי, אף אני, תקופות רבות בודדה ובזויה
נעזבת ללא דרישה וללא חקירה;
לפעמים זוהי מעידה של מילה או יותר
לפעמים סתם שיבוש או השפעת עַם אחֵר,
לפעמים עצלוּת הפה ולפעמים אף תשוקה
לברוח אל חיק לשון נָכְרִיָה.
את האכזבה והבושה ותחושת הבגידה
אין מלים שיוכלו לתארה
בִּרְאוֹתִי איך כל עַם מוקיר את תרבותו
ומכבד את מורשתו ועליה בונה את עתידו,
ואינו מסתפק בתקשורת בהירה בינה לבינו
ולא די לו בהבנה נכונה של זולתו,
אלא על לשונו תהיה תפארתו,
ועִם אשת נעוריו לא יפר את בריתו.
העלבון מתעצם פי כמה וכמה
כשמדובר בשומרי מסורת ומקיימי מִצוָה,
המתעלמים מן המציאות הברורה
שבלעדַי אי אפשר להבין כשורה
פיוטים ותפילות, דברי נבואה ותורה.
ושלא לדבּר על דיוק בקריאה
בכל המצוות המחייבות אמירה
בקריאת מגילה ותורה והפטרה
ובוקר וערב בקריאת שמע,
ואם אתה חזן - מה רבה המבוכה...
למקרא הדברים, תחושת האושר מתמעטת
ובצער השפה, עֵינִי משתתפת ודמעתי מבצבצת.
אולם, בהופכי לצִדהּ השני את האִגרת המיוחדת
התמלאה השפה בתקוָה מחודשת,
ובזו הבקשה היא מסתיימת:
אנא, אהובִי, אַל תשליכני
לעת זקנה נא אַל תעזבני,
המשך לדבר בי וללמוד את תעלומותיי
כפי שעשה עַמי כל ימי חיי.
כך נהג נחמיה ורבי יהודה הנשיא,
וזה היה דרכם של הרמב"ם, הרשב"ם ורש"י,
עד העת החדשה ידעוני רבניי,
אבן עזרא, רבינו תם, הגר"א וה"בן איש חי".
כל חפץ חיים יְדַבֵּר בי וילמדני לבניו
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיהֶם ושנות חייו[3],
וגם אם חושדים בי שאני רק "מצוה קלה"
יש לנצור אותי[4] ולדקדק בי, כמו בברית המילה[5].
הדבר משתלם לא רק בעולם הבא,
תוכל להנות מִפֵּרותיי גם בתקופה הקרובה:
בכל לימודי מקצוע שידְרשו קריאה וכתיבה
ובניסוח הזמנה לכל אירוע ושמחה,
בכתיבה רשמית, מכובדת, ומרשימה,
בהרצאה משכנעת בשפה ברורה ונאה,
ומי יודע, אולי תצטרך בצבא
לכתוב את הפקודות בשפה רהוטה,
ואם לא כמְפַקֵּד, שֶמָא באזרחות
תזדקק לי בתור משפטן או עו"ד פשוט,
או פרסומאי או אקדמאי
או עורך או עיתונאי,
או אולי מנהל או זַמָּר או משורר,
או אולי מחוקק, או מנהיג, או סופר,
או רב, או מורה או הורֶה,
וכוּלֵיהּ וכוּלֵיהּ...
אך דע לך, ידידי,
כי חוץ מהחומר שאותו הוכרחת לבלוע ולהקיא
שיוכל כנ"ל להועיל לך באופן מעשִׂי,
מה שטעמת בשנות לימודי החובה
הוא כטיפה מן הים של סודות השפה.
חבל כל כך שאת הנושאים המרתקים
לא כללו בבחינה ובתוכנית הלימודים...
* נכתב ע"י אוריאל פרנק (לשאלות והערות בנושאים לשוניים: urielfrank@gmail.com) בהשראת "אגרת השבת" של ראב"ע (ראה: http://www.daat.ac.il/daat/shabat/luach/igeret-2.htm).
[1] למעֵט חלקים מספר דניאל, למשל, הכתובים ארמית.
[2] הואיל והאגרת נכתבת מנקודת מבטה של השפה, לכן לשון המקרא ה"עתיקה" היא דוקא הצעירה, ואילו העברית "החדשה" (מבחינתנו) היא הצורה ה"זקנה" של העברית.
לא כאן המקום לדון בשאלה אם אמנם העברית החדשה, על כל ניביה, אכן כלולה בכלל השפה העברית ולשון הקודש.
[3] רש"י בפירושו לדברים יא, יט (ע"פ מדרש התנאים שם): "'לדבר בם'. משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן - הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וגו'".
[4] ע"פ תהלים לד, יג-יד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע".
[5] את דברי רבי יהודה הנשיא "הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה" (אבות פ"ב מ"א) מפרש הרמב"ם כך: "ראוי להזהר במצוה שחושבין בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שנתבארה חומרתה, כגון המילה והציצית ושחיטת הפסח. ונתן טעם לכך: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְכָרָן".
