יום רביעי, 20 בפברואר 2013

מענה לשון לפרשת תרומה

בס"ד

מענה לשון לפרשת תרומה

אוריאל פרנק    u-frank@neto.bezeqint.net   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

פרשת תרומה מתחילה בַציווי על לקיחת התרומה של ישראל לשם בניית המשכן. לקיחת התרומה חוזרת על עצמה שלוש פעמים:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם"... (שמות כה, ב-ג).

יתנו – יקחו

המפרשים התקשו בַביטוי "לקיחת תרומה": אם נשווה לפרשת שקלים, שָם הפעולה שעושים עם מחצית השקל היא "נתינה", שנאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות ל, טו), ואילו למשה שמקבל את תרומת מחצית השקל, נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם טז).

גם בפרשת ויקהל, המתארת את יִשּׂוּם מצוַת התרומה שבפרשתנו, מוצאים כמה חלופות לַבּיטוי "לקיחת תרומה":  שָם היא נקראת "הרמה" ו"הבאה", ככתוב: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כד)

אם גם כאן פונָה התורה אל התורמים, בעלי הרכוש נדיבי הלב, היה לה לכתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּ לִי תְּרוּמָה"! או "וְיָרִימוּ לִי תְּרוּמָה"! או: "וְיָבִיאוּ לִי תְּרוּמָה"![1]

ואכן, רבי יוסף בכור שור, מפרשני הפשט בצָרפת, במאה השתים עשרה למניינם, פרש את הכתובים כמופנים אל "הגזברים"[2], כלומר מי שלוקחים את התרומה הם מי שנקראים בלשון ימינו: "מתרימים", הגבאים הגובים ואוספים את התרומות מאת בני ישראל. גם רבי עובדיה ספורנו, הפרשן האיטלקי, לפני חמש מאות שנה, בֵאר ש"יִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" הוא ציווי המכֻוון אל הגבאים. אמנם, בְפועַל, לא המתינו בני ישראל שיִגבּו מהם, אלא "תיכף יצאו מלפני משה, והביאו עד בלי די"[3].

לעומת זאת, ראב"ע מפרש כי הציווי פונה אל כל ישראל, ובלשון המקרא לקחת משהו למישהו, פירושו: לתת לו משהו[4].

רבי שלמה אפרים לונטשיץ, שכתב את פירושו על התורה, "כלי יְקר", לפני ארבע מאות שנה, התקשה אף הוא בשאלה זו, אך הוא ענה בדרך דרש:

"ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה, כי אם לשון לקיחה, לפי שכל נותן נדבה – יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן, כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים..."  עכ"ל.

הנותן בלב שלם ובנפש חפצה, אינו רק נותן, אלא גם לוקח ומקבל, כדרך שהאב מאושר לתת לבנו מתנה[5].

אמרו הדרשנים[6] שאת המילה "נתן" אפשר לקרוא משני הכיוונים, כי הנותן – הרי הוא גם מקבל[7], והתורם – הרי הוא גם לוקח ומתרומם, בין אם זו טובת הנאה גשמית ובין אם זו טובת הנאה נפשית ורוחנית. על אחת כמה וכמה כשתורמים לריבון העולם, שהכל שלו, שנתינתנו לבניין ביתו – היא לנו קבלה, ולפיכך: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה".

תרומה – על שום מה?

על כל פנים, הניסוח הרגיל בלשון התנ"ך הוא להרים תְּרוּמה[8], ואך טבעי הוא, שכן הפעלים הֵרִים, מֵרִים, וירִים, והשם "תְּרוּמָה" – הם בעלי אותו השורש: רי"ש, ו"ו, מ"ם[9]. כיוצא בדבר: הזוגות "הֵניף תנופה", "הניע תנועה", "הקים תקומה" ו"הריע תרועה".

את השם "תרומה" מפרש רש"י (בעקבות תרגום אונקלוס): "הפרשה", משמע שפעולת התרומה איננה המסירה והנתינה, כי אם עצם מעשה ההפרשה של החלק הניתן לה', והפרדתו משאר רכוש האדם[10]. גם בלשוננו: הפרשת תרומות ומעשרות, היא ההפרדה, הבאה לפני הנתינה.

ר' עמוס חכם (דעת מקרא) מסביר כי השם "תרומה", הנגזר מהשורש רוּ"ם, נקרא כך או על שם ההרמה הפיזית בעת ההפרשה, שהתורם מרים בידיו את מה שהוא רוצה לתת בנדבה[11]; או על שם ההתרוממות הרוחנית: עצם ההקדשה של חפץ מרוממת אותו, ומעלה אותו למעלה עליונה וקדושה.

בין הרמה להתרמה

חז"ל, ברצותם לְיַחֵד הרמה זו של הפרשת דבר ושִיוּכו אל הקודש, ולרומם אותה משאר הרמות והגבהות[12], יצרו שורש חדש: תי"ו רי"ש מ"ם, שנגזר משם העצם "תרומה". וכך פותחת המשנה הראשונה במסכת תרומות: "חֲמִשָּׁה לא יִתְרומוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה". מהשורש הראשי והמקורי רו"מ התפתח שורש משני (בלשון המדקדקים "שורש תִּנְיָנִי"), וכך לשתי האותיות רי"ש ומ"ם נוספה האות תי"ו, שהיא האות הראשונה בַשם "תרומה".

על גמישות לשונית זו של התַנאים יצא קצפם של כמה מדקדקים קפדנים, שטענו כי אין לסטות מלשון התורה, וחייבים לומר הרים תרומה ולא תרם[13]. כנגדם הקדים הרמב"ם הקדמה למסכת תרומות, המצדיקה את החידושים והשינויים שחלו בלשון העברית שבפי חז"ל, ונימוקו עימו: הלשון העברית, ככל לשון, נקבעת לפי דוברי אותה הלשון[14].

"אָמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום - מקשים עליו הבלשנים החדשים[15] ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון... ואלו[16] בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו[17]. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח, ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים"...

כיוצא בזה, המילים "התחיל" (כגון ברכות פ"ג, מ"א) ו"התריע" (כגון תענית פ"ג, מ"א) בלשון חכמים - לעומת "הֵחֵל"[18] ו"הֵרִיעַ"[19] בלשון המקרא, נוצרו אף הם משורשים משניים (תח"ל, תר"ע), הלקוחים מהמילים "תחִלּה"[20] ו"תרועה"[21].

נחתום בתפילה שנזכה להיות תמיד מהתורמים, ושבמהרה בימינו נתרום לבית עולמים,

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

 

לקבלת התמליל בדוא"ל מדי שבת (בחינם):

lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com

 

נספח: המשך להערה 13: מאת פרופ' לובה חרל"פ

מחקר זה מנסה לבחון את משקלם של שני כיוונים בספרות המדקדקים בימי הביניים: מצד אחד, שמרנות לשונית, ומצד שני – פתיחות. במילים אחרות: טהרנות מול ליברליזם...

מניתוח המקורות שהוצגו רואים כי אבות הדקדוק האנדלוסים מביעים שמרנות, אך מגלים גם פתיחות, מי פחות (מנחם) ומי יותר (אבן-ג'נאח) ומי שביניהם (אבן-עזרא).

מנחם, המקובל כ"ארכי-שמרן" מביא לעתים השוואות מן הארמית של התרגום, מן הערבית ואף מלשון המשנה.

לעומתו, יונה אבן ג'נאח, מרבה בהשוואות אל הארמית, אל הערבית (ואף אל שפות אחרות) ואל לשון המשנה ומקבל אותה כחלק מן המורשת של העברית וכהתפתחות טבעית של העברית המקראית. כך הוא מתווכח עם חוגים שמרניים – כנראה קראים וגם מחוג תלמידי מנחם ושכמותו – אלה המגנים את לשון המשנה ומדירים אותה מן העברית, ואומר:

"ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו... בהביאנו עֵד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה 'לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה', אמרו כי זה טעות כי התו מן 'תרומה' איננה שרשיה [=והשור הוא "רום", שכן במקרא כתוב: להרים תרומה]... וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם והתעלמם ממה שנפל במקרא מכמו הזרות הזה.... ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה " (שם, יט–כ).

אשר לרבי אברהם אבן עזרא: בפירושו לספר קהלת (רומא 1140) הוא מבקר חריפות את הפייטנים שהשתמשו בצורות ובמילים מן המשנה, שכן לשון זו ספודגה במילים זרות "ואינמו לשון הקודש":

"...שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקדש, וכן אמרו 'לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד' [חולין קלז, ע"ב; עבו"ז נח, ע"ב]..."  (ראב"ע, הפירוש לקהלת ה, א).

אך ביצירתו המאוחרת "שפה ברורה" הוא מתמתן-קמעא וקובע:

"...והנה אם מצאנו לקדמונינו [=חז"ל] מלות שאינ[ן] כפי הדקדוק, אין טַעֲנָה עליהם".

תחילת דרכו הייתה אפוא שמרנית למדיי, והפתיחות וקבלת החדש מתעצמים אצלו במשנתו המאוחרת.

לסיכום, השמרנות מתבטאת בעיקר ביחס העקרוני ללשון המקרא כלשון המופת וְכַטקסט המקודש, ונקודה זו משותפת לשלושת המדקדקים שהזכרנו.


[1] האפשרות "ויפרישו לי" אינה באה בחשבון, כי היא לשון מאוחרת. מצאנו את שורש פר"ש בבנין הפעיל במקרא רק במשלי כג, לב: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ. אך רק בל"ח משתמשים בהפרשה במשמעות של "הקדיש, הרים ושם לחוד" (אבן שושן), כמו בהפרשת תרו"מ. כנראה שזאת בהשפעה הארמית, ראה ת"א: "ויפרשון קדמי אפרשותא", וכנראה על פיו כתב רש"י: תרומה = הפרשה. ואולי רש"י פרש כן, כי כאן לא כתוב וירימו לי תרומה. וראה להלן.

[2] וכ"פ ר"ע חכם בדעת מקרא, עי"ש בהערה 2 בעמוד קא"י. החולשה בפירוש זה, שכאן נאמר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, משמע אל התורמים. ועי' בספורנו כאן שמדייק מלשון הכתובים בביצוע.

[3] ע"פ שמות לו, ה; מלאכי ג, י.

[4] זו לשונו: "ויקחו לי תרומהמלת לקיחה עם למ"ד - כמו נתינה. וכן: קחי [נא] לי מעט מים (מלכים א' יז, י)". אך השוה לפירושו (הארוך) לשמות לה, ה ד"ה קחו.

From: אליעזר כמון  Sent: Wednesday, February 13, 2013 3:03 PM

מהמשך הפסוק השני של הפרשה, נראה, לכאורה, שאכן הפנייה "ויקחו לי תרומה" מכוונת לגזברים. הרי נאמר: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", דהיינו על הגזברים לקחת את התרומה מהמתנדבים בעם. וכן גם ההמשך: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" – זאת התרומה שעליכם, הגזברים, לקחת מאת העם!   

מצד שני, מה שאומר ראב"ע שהלשון "לקחת ל" פירושה בלשון המקרא "לתת", כולל הראיה ממלכים, גם הוא תירוץ מבריק.

From: Uriel Frank    Sent: Wednesday, February 13, 2013 5:26 PM

איני מבין את ראב"ע.

א. האם מוכח כדבריו ממלכים? עי"ש. וראה מש"כ עליהם הרב חנן פורת שלהלן.

ב. האם הוא מסכים ששתי הפעמים שכתוב "לקחת מאת-" - היינו ציווי לגזברים?

From: אליעזר כמון     Sent: Thursday, February 14, 2013 1:06 AM

במלכים מבקש אליהו מהצרפתית "קחי לי", וכוונתו היא "תני לי", אז ההוכחה נראית טובה מאוד.

על "לקחת מאת" אין ראב"ע מפרש, אבל בפירושו ל"ויקחו לי" הוא אומר "שיקח מאתו ויתן לי", ולפי זה היה הכתוב צריך לומר בהמשך "מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו את תרומתי" (או בעצם: כל איש אשר ידבנו לבו יקח את תרומתי) וכן "וזאת התרומה אשר יקחו מאתם". לכן, אם נאמר "תקחו" במקום "יקחו" (בשני המקרים) משמע, לכאורה, שאין מדובר במתנדבים עצמם אלא במישהו אחר (הגזברים). אבל צודק אתה, הדבר לא ברור וצריך עיון.

אליעזר כמוֹן

בתאריך 14 בפברואר 2013 11:32, מאת Uriel Frank <u-frank@neto.bezeqint.net>:  

האם ראב"ע ר"ל

1) שהפירוש המילולי של "ויקחו" כשיש לאחריו "לי" = "ויתנו"?

או שר"ל

2) שכשמופיע "ויקחו" כשיש לאחריו "לי" עלינו להשלים את הפועל החסר, ופירוש "יקחו" - שיקחו ויטלו חלק מרכושם, ובמילה "לי" רמוז הפועל החסר: "ויקחו [ויתנו] לי"?

ממלכים נראה ראייה לאפשרות השניה

From: Yaqov Loyfer  Sent: Friday, February 15, 2013 12:38 AM

גם אני פירשתי ש'תקחו את תרומתי' 'תקחו מאתם' הוא פניה לגזברים. ראיה גם מתרגום אונקלוס שהבדיל ביניהם. 'יקחו לי תרומה' תרגם 'יפרשון קדמי', היינו שיפרישו משלהם. אבל את השתים הבאות תרגם 'תסבון' לשון לקיחה רגיל, כי הכוונה לגזברים שיקחו מאת המתנדבים את מה שהפרישו.

From: אורי הולצמן    Sent: Saturday, February 16, 2013 9:56 PM

כך כתב גם בפירוש שד"ל לתורה ריש תרומה:

"ויקחו לי - מצווה לכלל האומה שיפקידו פקידים לקבל מיד המתנדבים, וכמו שאומר תיכף מאת כל איש וכו' תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, וכן אמר להם משה (לה, ה) קחו מאתכם תרומה לה' (שאנשי האומה הממונים לכך ייקחו משאר האומה ויקבלו מידם מה שיתנדבו) כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' (ליד הממונים); ונראה כי העם לא הפקידו פקידים, אלא הביאו אל משה עצמו, ככתוב (לו, ג) ויקחו מלפני משה והם הביאו אליו עוד וגו'."

 

לאחר המו"מ הזה, אפשר אולי לנסח את הדברים כך (ואין זה כפירוש שד"ל):

מה שנראה ממבט ראשון כציווי אחד, הוא באמת שני ציוויים לשתי קבוצות שונות:

 

 

כיצד מנוסח הציווי?

מי מצטווה?

פירוש ה"לקיחה"

הרישא של פסוק ב

(עד האתנח)

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

כפנייה לגוף שלישי

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הפרשה, הקצאה, הקדשה: הפרדה של חלק מהרכוש לשם ה'

הסיפא של פסוק ב ומפסוק ג ואילך

מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם...

כפנייה לגוף שני

משה רבינו ושות'

איסוף מה שהופרש

פירוש זה מתאשר מת"א, המבחין בין תרגומי הלקיחה (הראשון: 'יפרשון', ובהמשך: 'תסבון').

יתכן שרש"י (שפרש רק את וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – יפרישו מממונם) יודה לפירוש זה.

[5] ראה דברי הרב חנן פורת, מעט מן האור, תשס"א, עמ' 190, ומה שהביא מ"ההיא הנאה" בבבלי קידושין ז, א.

[6] כך שמעתי, ואיני יודע מי הראשון שכתב כן.

[7] השוה ללשון עניי ארץ ישראל: "זְכֵה בי" (כגון בתלמוד הירושלמי). והשוה למשפט מתוך ד"ת של השחקן נתי רביץ המצוטט בספרו של הרב זאב (אבא של אהרן) קרוב, בלבב פנימה, עמ' 102: "החשיבה והדאגה לאחרים, מרחיבה את ה'אני' ומגדילה את כוחות החיים שלי". תומר ניומן הזכיר לי מדרש זה (ויקרא רבה, בהר, לד, ח):

"תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי". 

[8] למשל, בהפרשת חלה נאמר (במדבר טו, כ-כא): "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם". ובתרו"מ נאמר: "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (במדבר יח, כו).

[9] בבנין הִפעיל נעלמת אות השורש ו', והיו"ד שמופיעה ברוב צורות הבנין, היא המוספית יו"ד של הבנין.

[10] ע"ע במפרשיו: הרא"ם וגו"א, לבוש האורה, ועוד. וראה למעלה הערה 1. וכך כתב לי הרב יהושע בוך:

From: יהושע בוך    Sent: Wednesday, February 13, 2013 7:09 AM

במסכת שקלים (הפירוש שכתבתי לתלמוד הירושלמי של המסכת ייצא לאור בקרוב ב"ה) משמש השורש שק"ל לנתינת השקל של כל איש מישראל, ואילו השורש תר"ם מתייחס למעשהו של האיש במקדש שמרים ומפריש ומפריד את השקלים המיועדים לקנות מהם קורבנות מתוך השקלים שנאספו מכל ישראל בלשכה מיוחדת במקדש.

גם בתרומה של גורן ויקב ושאר פירות וירקות, השורש תר"ם אינו מתייחס לנתינה ולהבאה לכוהן של מה שהורם, אלא למעשה ההפרשה וההפרדה של החלק הניתן לכוהן מתוך כל הפירות.

בעניין תרומה של גורן ויקב משמש השורש רו"ם במקרא באותה משמעות כמו השורש תר"ם בחז"ל. גם בעניין תרומת המשכן משמש השורש רו"ם במקרא במשמעות זו, אלא שהוא מתייחס למעשהו של כל איש המפריש ומפריד חלק מרכושו לתיתו לה' מתוך שאר רכושו. ולכן תרומה במקרא פירושה הפרשה. 

[11] השוה: "תרומת הדשן", ע"פ לשה"כ "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן" (ויקרא ו, ג). ועיין בפירוש דעת מקרא לשמות לה, כב: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'.

[12] ע"פ הריעב"ץ, משנה לחם, ריש תרומות (מובא גם בלוח ארשׁ, מהדורת ר"ד יצחקי תשס"א, עמ' תי"ג).

[13] השוה להרצאת פרופ' לובה חרל"פ (http://www.inn.co.il/News/News.aspx/221689) שהפך למאמר ("מגמות מתרוצצות: שמרנות ופתיחות בכתבי מדקדקים בימי הביניים" (מים מדליו, תשע"א-תשע"ב, בעיקר בעמ' 59 – 65) שדנה ביחס שבין דברי ראב"ע בפירושו לקהלת (ה, א) לבין דבריו ביצירתו המאוחרת "שפה ברורה". ראה נספח מתוך התקציר ששלחה לי.

[14] הדברים אמורים כלפי לשון חכמינו ז"ל. אכמ"ל בשאלה מה הם הקווים האדומים לעיקרון זה, והאם אין גבול לחירות דוברי העברית לחולל שינויים בלשה"ק. עכ"פ מדברי הרמב"ם למדנו כי כל המתהדר בטענות דקדוקיות כדי "לתקן" את לשון חז"ל או לשון התפילה, צריך בדיקה אם אינו אלא "בלשן חדש". הריעב"ץ הנ"ל השליך את דברי הרמב"ם כנגד בן מחלוקתו, ר"ז הענא.

[15] כך תרגם הר"י קאפח. בתרגום הנדפס (מאת ר' יהודה אלחריזי): "בעלי הלשון האחרונים". ר"י קאפח אמר לי כי זו אחת משתי הפעמים בפיהמ"ש שרמב"ם מצטט (ודוחה) את דברי מנחם, והוא משער שרמב"ם חשד את מנחם בקראות, ועל כן אף אינו נוקב בשמו (מקורות על הוויכוח אם מנחם היה קראי, ראה: רד"ר שמעון פדרבוש, הלשון העברית בישראל ובעמים, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 56).

[16] בדפוס הוסיפו הבהרה: "ואלו, בעלי המשנה".

[17] כלומר, הטיות הפעלים (הערת ר"י קאפח)

[18] ראה: בראשית ו, א: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ושם י, ח: "הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ".

[19] ראה: יהושע, ו, כ: "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה".

[20] ששורשה חל"ל. בברכות לא, א מפרש רש"י: "יכול משבא לגולה הוחלה - התפלה הזאת הוחלה כמו נתחלה אבל קודם לכן לא היה רגיל בכך". בל"ח רגיל השורש התניני תח"ל, למעט ג' פעמים במסכת תמיד פרק ב משנה ב; פרק ב משנה ג; פרק ו משנה א: הֵחֵלּוּ במקום הִתְחִילוּ (בצד הִתְחִיל בתמיד פרק ו משנה ג). כידוע, לשון משניות בעניין המקדש קרובה יותר לל"מ.

[21] ששורשה רע"ע או רו"ע. וראה ריעב"ץ בריש תרומות (כנ"ל). ובמלאכת שלמה על אתר הביא את דברי רד"ק בשורש כס"ס על השורש התנייני מכ"ס. בחידושי הרש"ש על אתר מדגים זאת בשורש התנייני תא"ב שמקורו מ"תאבה" ששורשו אב"ה (ובהערת המדפיס של משניות ע"א הפנה לרוו"ה, מודע לבינה, במדבר לד, ח בחלק הבנת המקרא). בתוס' יו"ט על אתר הביא מראב"ע על הפועל (גזור השם) "מתיהדים" ומחלוקתו עם ריב"ג (וע"ע על כך בנספח). בספר "אישים ותקופות" עמ' 226 הוסיף על כך הר"מ הכהן שחידוש השורש התנייני נצרך, אחרת היו טועים להבין מריש מסכת תרומות שאסור לחמישה להגביה התרומה ממקומה. ועוד ציין ללשון "תרום" במובן אחר בתרומות פ"ה מ"ב ומ"ד.

מאמר יפה בנושא "לקחתי או נתתי? הרמתי או תרמתי?" מופיע ב"פינת הלשון" לפרשת תרומה, באתר ישיבת ברכת משה, מעלה-אדומים, מאת הרב ברוך ברנר. בסוף דבריו הוא מדגים שורש תנייני נוסף: מק"ח (ממנו: מיקוח, להתמקח) שנגזר מ"מִקָּח", ששורשו לק"ח. יש רק להעיר על הכרעתו נגד מסורת האשכנזים לומר "מֶקַח", שכבר הצדיק זאת פרופ' ח"א כהן יעויין במאמרו (העליתיהו לאתר "ארכיון מענה לשון").

יום רביעי, 13 בפברואר 2013

מענה לשון לפרשת משפטים

 

פרשת משפטים פותחת בַכותרת: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ואחריה מובא פירוט נרחב של דינים שבין אדם לחבירו. לשון הכותרת מלמדת, שפרשה זו היא המשך ישיר ורצוף לָאָמוּר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת יתרו: לא רק בגלל הפתיחה באות ו': "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים", אלא בעיקר מפני המילים "תָּשִׂים" ו"לִפְנֵיהֶם", המחזירות אותנו על כורחנו לַפּרשה הקודמת כדי לגלות למי נאמר לשִׂים את הַמִּשְׁפָּטִים, ומי הם אלו אשר "לִפְנֵיהֶם" ישִׂימו את הַמִּשְׁפָּטִים? חמישה פסוקים קודם לכן נאמר (שמות כ, יט):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף" וגו'.

עתה, לאחר שציווה ה' חמש מצוות העוסקות בכבוד שמים[1], עתה אומר ה' למשה: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" - אלה המצוות שבין אדם לחבירו[2], שאותם תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, היינו לפני "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הנזכרים לעיל[3].

עכשיו מובן מדרשם של חכמינו שדייקו מ"תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם": דווקא "לִפְנֵיהֶם" – לפני יִשְׂרָאֵל, ולא לפני גוים[4]. איסור כפול למדו מכאן חכמים: גם איסור להתדיין על פי מערכת משפטית נוכרית, וגם איסור התדיינות בפני שופט שאינו יהודי. וכך כותב הרמב"ם[5]:

"כל הדן בדִיני גוים, ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדִיני ישראל, הרי זה רשע, וּכאילו חֵרף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), לִפְנֵיהֶם - ולא לפני גוים, לִפְנֵיהֶם - ולא לפני הדיוטות".

מה פירוש המילה "ערכאות"[6] שבלשון חכמים? מילה זו שאולה מן היוונית, ומשמעותה "בית משפט" או "ארכיון משפטי"[7].

מונח דומה מופיע בפרקי אבות (א, ח; יהודה בן טבאי): "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". הביטוי "עורכי הדיינים" מוסבר בדרך כלל כמונח עברי, מהשורש ער"ך, על פי האמור באיוב (יג, יח) "הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט" (וכך כנראה הובן ע"י ר' יוחנן; ראה: כתובות נב, ב ובלחם שמים לריעב"ץ הנ"ל בהערה)[8].

אבל רבינו יונה מגירונדי מפרש שהמונח "עורכי הדיינים" שאול מיוונית, והמילה "ערכי", המופיעה בכתבי יד של המשנה באל"ף ("ארכי"[9]), היא תחילית יוונית המציינת "ראש", כמו במילים: "ארכי-רוצח" דהיינו רב מרצחים, ו"ארכיטקט" – שפירושו: הבנאי הראשי (וכן: ארכי-ליסטיס[10], ארכי-פלג[11]).

לפי זה, מזהירה המשנה את הדיין לבל יתיימר להיות יודע כל, כאילו הוא שופט כל הארץ, "גְדול הדיינים".

נשוב לאיסור ההתדיינות בערכאות של גוים. איסור זה נשען לא רק על הדיוק מהמילה "לִפְנֵיהֶם", אלא יסודו הרעיוני הוא הכפירה בה' ובתורתו[12]. פנייה לערכאות גוים, בשעה שקיים בית דין תורני, היא מעין הצבעת אי-אימון במשפטי ה'[13].

פרשת משפטים, מתחילה כאמור באמצע נאום ארוך, נאום בן מאה וחמישה פסוקים (שמות כ, יט-כג, ל), שראשו וסופו מצוות שבין אדם למקום, ורובו ככולו - "הַמִּשְׁפָּטִים" - הַסְדרת יחס האדם לחבירו (שמות כא, א – כב, טז או עד כג, יב).

הרב דוד צבי הופמן, מרבני גרמניה לפני מאה שנה[14], שואל (רדצ"ה, עמ' רעא-רעב): מדוע הנאום הראשון לאחר מעמד הר סיני, משלב בתוכו גם מִשְׁפָּטִים שבין אדם לחבירו? למה לא להשאיר את סדרי החֶברה והמדינה לחכמתם של בני אנוש?

הרב הופמן לומד מכאן שני לקחים חשובים:

ראשית, אף המצוות שבין אדם לחבירו - הן בעיקרן מצוות שבין אדם לה' שציוָנו עליהן, ומי שאינו שומר את המשפטים – אף המצוות שבין אדם למקום מאבדות את ערכן, ככתוב במזמור נ' (טז-כ)

"וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים:

מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי, וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?

וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ! אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ!

תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי!"

המסר השני הוא שרק משפטי ה' מסוגלים לקיים חברה ומדינה. אמנם, מסוגלת חכמת האדם להקים מדינה ולהמציא סדרי שלטון ומשפט, אך בהכרח יבוא הזמן שהכל יקרוס ויתפורר[15]. רק כאשר סדרי החברה מתנהלים על פי התורה ורוח ה' פועלת בַמדינה כנשמה, רק אז מובטח להּ הנצח, ויהיה בה אושר אמיתי, משפט וצדקה.

אפשר שלכך כיוונו חז"ל בַמדרש המדייק מו' החיבור של "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים": "וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"[16].

יהי רצון שישיב ה' שופְטינו כבראשונה, "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א, כו).[17]



[1] כנגד הלוח הראשון של עשרת הדברות - ע"פ רדצ"ה, עמ' רע"א. כנראה שהוא מונה כך:

1.       לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף

2.       מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו

3.       וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי

4.       לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית

5.       וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי

[2] התואמות את הלוח השני של עשרת הדברות.

האמור הוא למאן דאמר שעשרת הדברים נחלקו לשני לוחות הברית. אמנם, לפי שיטת תנאים אחרת היו שני הלוחות זהים, ובכל אחד מהם נכתבו כל הדברות (מעין "שני עותקים" של חוזה, כניסוח הר"י בן נון).

[3] כ"כ רמב"ן שפשט הכתוב מדבר על כלל ישראל (כ"כ בשמו הרמ"מ כשר בתו"ש).

עוד דרשו חז"ל ש"לפניהם" היינו דיינים מומחים או סמוכים, ולא לפני הדיוטות. מהיכן למדו זאת?

ארבע שיטות בדבר: נחלקו בכך מפרשי התלמוד בגיטין פח,ב:

א. רש"י (ד"ה לפניהם) מפרש שחוזר על ע' הזקנים שעלו עם משה להר ככתוב בסוף פרשת משפטים (כד, א)!!! לשיטתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ודומני שיש כאן דבר חדש: "לפניהם" הוא שריד של הלשון המקורית שאמר ה', שהתכוון לזקנים שה' הזכיר קודם לכן, וגם לאחר שהתורה דחתה את איזכור דברי ה' אודות הזקנים לסוף הפרשה, היא הותירה על כנה את המילה "לפניהם", ולא חששה שנטעה בפירושה!

ב. תוס' (ד"ה לפניהם) בשם ר"י שחוזר על "אלהים" שכתובים רבות בהמשך הפרשה

ג. שיטה (מקובצת? מובא בעיוני ר"ע שטיינזלץ) שכמותה מפורש כבר בריב"ש על אתר, שחוזר על השופטים שהעמיד משה (יח, כח).

בכל אופן, אלו דרשות שאינן פשוטו של מקרא. לעומת הדרשה "לא לפני גוים" המיושבת עם לשון המקרא דבר דבור על אפניו (כלשון רש"י בבראשית ג, ח ע"פ משלי).

שיטה רביעית מצאתי במכילתא דרשב"י המובאת בתו"ש, עמ' 9, שמהמילה "לפניהם" – דורשים מהפנים, האנשים החשובים.

[4] כמובא כאן ברש"י:

אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם - ולא לפני גוים; ואפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיַקֵר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" (דב' לב, לא) - כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

במאמר "ערכאות של גויים - קללת חכמים ומערכת המשפט הרומית" מאת פרופ' זאב ספראי המופיע באתר"דעת" (מתוך כ"ע מחניים, תשנ"ו), מובאים מקורות אלה (בחלקם הותיר זכר לצנזורה):

"מדרש תנאים" לדברים עמ' 96:

"לא ניתנו הדינים אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאילו עובד עבודה זרה... שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בקב"ה תחילה".

מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין א, עמ' 246:

ר' אלעזר בן עזריה: "הרי הגויים שדנו בדיני ישראל שומע אני יהו דיניהם קיימים? תלמוד לומר 'ואלה המשפטים' אתה דן את שלהם והם אינם דנים את שלך, מכאן אמרו גט המעושה בישראל כשר ובגויים פסול"

תלמוד בבלי, גיטין פח, ב:

"היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [אפ"ר: בחלק מעדי הנוסח: ערכאות] של עובדי כוכבים [אפ"ר: צ"ל של גוים] אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים [אפ"ר: צ"ל של גוים]".

מדרש אגדה לפרשת משפטים כא, א, עמ' קנד, מהדורת באבער, תרנ"ד:

"וכל הקובל בערכאות של גויים אין לו חלק לעולם הבא"

[5] הלכות סנהדרין, פרק כ"ו, ה"ז, ע"פ מאמרו של ר"א פישלר, המעיין, ניסן תשע"א, עמ' 76 – 84 (מופיע במרשתת).

[6] יש מבטאים כ' רפה: "עַרְכָאות". במשנה מנקדים הדפוסים דגוש: "עַרְכָּאות". עתה מצאתי דיון בניקוד המילה ובגזרונה בספר לחם שמים לריעב"ץ, גיטין, פ"א מ"ה:

"נ"ל לשון וערך עליה... ובל"ח מזה העניין עורכי הדיינין... ומנהג המון השונים עִרכאות... ולדעתי יותר נכון בפתח או בסגול".

השאלה היא האם להדגיש הכ', לפי כללי הדקדוק העברי, או ללכת לפי המקור היווני, שדומני שהוא כ' רפה. וצ"ע.

[7] כיום משמשת המילה "עַרְכָּאָה" (זוהי צורת היחיד המחודשת שבכמה מילונים, כגון מילון אבן שושן) או "עַרְכָּה" (זוהי צורת היחיד המחודשת שבמיעוט המילונים) כחלופה עברית ל"אינסטנציה" הלועזית (אולי מגרמנית? ואולי רוסית?), כלומר דרגה מבין הדרגות במערכת בית המשפט, כגון: "לאחר הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, פנינו לערכאה שיפוטית גבוהה יותר, לבג"ץ".

[8] יש לציין כי קיים קשר הדוק בין מונחי מלחמה למונחי המשפט (פרופ' יחזקאל קוטשר, מלים ותולדותיהן, עמ' 91).

[9] ראה פירוש רש"י ומחזור ויטרי על אתר, ופרופ' קוטשר (שם).

From: יהושע בוך  To: Uriel Frank  Sent: Tuesday, February 05, 2013 7:50 PM

במשנת אבות כת"י פרמה כתוב: 'אל תעש עצמך כארכי הדיינים'.

ובכת"י קופמן היה כתוב: 'אל תעש עצמך ארכי דיינים', ונגרדה ונמחקה האות א של 'ארכי' ונתחלפה באות ע, ונוספה האות כ בראש המילה: 'כערכי'.

'ארכי דיינים' הוא תואר ביוונית שמשמעו: 'ראש הדיינים', תואר המופיע במקורות האגדה הארץ ישראליים בשם: 'ארכי דיקוס' . ונתחלפה היוונית והפכה ביטוי עברי, המתפרש: כאדם העורך את הדין לפני הדיינים, עפ"י איוב י"ג י"ח: 'הנה נא ערכתי משפט'.

יהושע בוך

אפ"ר:  פרופ' קוטשר, מלים ותולדותיהן (עמ' 90) מציין כמה צורות המצויות בב"ר:

יונית+רומית   archiiudex            יונית+יונית   archikrites

[10] במקו"א כתבתי (בבא מציעא צג, ב) על ליסטיס, ליסטיסים וליסטים:

"ארכיליסטיס [=ראש השודדים] שמרד במלך" (בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, פרשה מח ד"ה פחדו בציון)...

המונח שאולי מוכר יותר, אך מטעם "לא יישמע על פיך" אני מציגו רק בהערה, הוא: "ארכי-בישוף".

[11] במקו"א כתבתי (סופ"ק דשבת):

לפעמים העברית מאמצת את המִלה הזרה ללא הסיומת שלה, ולפעמים הסיומת מתקבלת ומשתרשת כחלק מהמִלה (כגון "הורדוס", "קאלוס", "תריס"; מפי מו"ר ד"ר יואל אליצור). במקרה זה התקבעה הסיומת בארמית ("פֶּילַגוֹס") אך לא בשורש פל"ג העברי (מפי מו"ר ד"ר יואל אליצור). גם במִלה "אַרְכִיפֶּלָג" (=קבוצת איים) השאולה בעברית החדשה מן האיטלקית, נעדרת הסיומת מן הרכיב היווני "פלג".

[12] ר"י אריאל, תחומין, א, עמ' 322.

[13] רדצ"ה, עמ' רגע.

[14] שמא בדבריו אלה חזה את עתידה של מערכת המשפט והחוק בגרמניה...

[15] ראה ההערה הקודמת.

[16] השוה לדרשתו הראשונה של הרב יעקב אריאל על פרשתנו בספרו.

[17] כפי שאומר המדרש (תנחומא משפטים ג) שבזכות קיום "לפניהם" זוכים לדברי ישעיה.

יום רביעי, 30 בינואר 2013

מענה לשון לפרשת יתרו

 

כדי להבין את משמעות דברי ה' על השבת בדיבר הרביעי, עלינו "להיכנס לנעליהם" של בני ישראל יוצאי מצרים:

עומדים אנו למרגלות הר סיני בראשית החודש השלישי, לפי לוח השנה הָעִברי הֶחָדָש, שאותו ציוה ה' למשה. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז; יט). לאחר שה' מציג עצמו כמי שהוציאָנו ממִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, בא הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח)[i][1]. איזה יום זה "יוֹם הַשַּׁבָּת"? ומה משמעות השם "שַׁבָּת"?

אל הַשַּׁבָּת נתוודעו בני ישראל שלושה שבועות לפני מתן תורה[ii][2], לאחר שבַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנס ירידת הַמָּן, ארע נס נוסף וכל אחד לָקט ביום זה מנה כפולה - "לֶחֶם מִשְׁנֶה". אז גִלה לנו משֶׁה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר"[iii][3]. שְמהּ של השַׁבָּת[iv][4], המופיע בתורה לראשונה רק בפרשת הַמָּן[v][5], נגזר משביתתו של בורא העולם מהורדת מן, לאחר ששה ימים שבהם המטיר ה' לֶחֶם שָׁמַיִם[vi][6]. בהורדת מן כפול ובהפסקתו ביום השביעי "בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ", כפי שפרשו חז"ל, ורש"י בעקבותיהם (שמות כ, יא[vii][7]):

"ברכו בַּמָּן, לכופלו בששי לחם משנה, וקִדשו בַּמָּן, שלא היה יורד בו".

על כך כותב רבי דוד צבי הופמן (שמות עמ' רמט) שעיקר ברכת הקדושה שביום השבת בכך שאין האדם פועֵל ביום זה, ואף על פי כן מספק לו ה' את צרכיו. דבר זה התגלָה לעין כּל בהורדת המּן במדבר.

 

על בסיס הבנה זו, נַטה אוזן לַחידושים הנאמרים בדיבר הרביעי:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

כלומר, כשם שה' נותן מן בְששה ושובת בַּשביעי, אף אַתֶם - "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"![viii][8] מעתה יכול השֵם "שַׁבָּת" להתפרש לא רק על שביתת ה', אלא על עַם ישראל: היום שבו שובתים ישראל ממלאכה, ככתוב: "וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות טז, ל).

חידוש נוסף הוא הנימוק שניתן כאן למצות השבת. מרוב בקיאותנו בפרשת בראשית, כבר מִיַלדוּת, איננו שמים לב לחידוש שהפתיע את בני ישראל במדבר: אם עד עתה סברו שהשבת התחילה רק בחודש האחרון, בשביתת המן, עכשיו הם מגלים כי "מראש מקדם נסוכה", שנאמר:

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם,

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

לראשונה שומעים ישראל מבורא העולם, שהוא ברא עולם בששה, ושבת בשביעי. לפי פשוטו של מקרא, לא ברור אם סיפור מעשה בראשית היה ידוע קודם לכן[ix][9], או שרק במתן תורה התגלה הפירוש הראשוני לַשם "שבת": על שם שביתתו של בורא העולם לאחר ששת ימי המעשה.

סופו של הדיבר הרביעי "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" מנוסח כלשון הכתוב בבראשית (ב, ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".

לפי רש"י, מהות הברכה והקדושה של השבת היא בירידת המן, והמקרא בבראשית כתוב "על שם העתיד"[x][10].

נכדו, הרשב"ם (בראשית א, א) הוסיף ונִסֵחַ כְלל בפרשנות התורה, שלפעמים מקדימה התורה לסַפֵּר דברים כדי שפרשיות מאוחרות יותר תהיינה מובנות יותר. לפי רשב"ם, כל פרשת הבריאה בחומש בראשית -

"הקדימהּ משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וזהו שכתוב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, לא) - אותו שִׁשִּׁי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקדוש ברוך הוא אמת: וכי אתם סבורים, שהעולם הזה כל הימים הוא בנוי, כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב?! לא היה כן! אלא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו'"

עד עתה עסקנו בַּשֵם "שבת" במובנהּ הרגיל[xi][11]: היום השביעי בשבוע. בחומש ויקרא רואים כי השימוש בַּשֵם "שבת" הורחב אף לשבתות שאינם מבראשית, היינו לשאר זמני המנוחה שבהם שובתים ישראל[xii][12] ממלאכה, כגון "יום הכִפורים", הנקרא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, לב); יום טוב, שעליו נאמר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, יא[xiii][13]); וכן שנת השמיטה המכונה "שַׁבַּת הָאָרֶץ" (ויקרא כה, ו[xiv][14]).

לַ"שבת" במובן של היום השביעי קראו חז"ל "שבת בראשית"[xv][15], כשרצו להבדילהּ משאר הוראותיה של "שבת". וכך מסביר הרשב"ם[xvi][16]:

"...הלכך (קרי ליה) [קוראים לה] 'שבת בראשית',

שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית,

(ד)[ש]בשבת ראשונה (כתיב בו בויכולו)[כתוב]: 'ויקדש אותו' (בראשית ב א; ג)".

מבחינה הסטורית, יתכן שישראל חגגו את פסח מצרים מבלי לדעת כלל על "שבת בראשית". אך לאחר מתן תורה גילו כי קדושת השבת קדומה וקיימת כבר מראשית הבריאה, לעומת קדושת הפסח וקדושת שאר המועדים התלויות בקדושת ישראל ובקידוש בית דין[xvii][17] וראשיתן ביציאת מצרים ובמצות "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).

לסיכום, יום השבת נקרא כך מבראשית, על שם השביתה האלוקית: שביתת הבורא מששת ימי הבריאה ומששת ימי הורדת המן. משעה שנצטוו ישראל לשבות ביום השביעי מלקיטת מן ומכל מלאכה, נוצק תוכן חדש לשם "שבת" – על שם השביתה האנושית.

בזכירת השבת ובשביתתנו ביום השביתה של הבורא, נעשים אנו כביכול שותפים לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כדברי רב המנונא (בבלי, שבת קיט, ב; וכפי שהרחיבם רדצ"ה שלהלן):

"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכֻלו,

מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

נסיים בדברי הרב הופמן (רדצ"ה שמות עמ' רנ):

"המנוחה ביום השבת היא לנו סמל לכך שאנו נועדנו לתת את חלקנו בבריאה על פי רצונו יתברך. אם אמנם ננוח כפי שנח הוא יתברך, כי אז גם נעשה כפי שעשה הוא יתברך, רק טוב וטוב מאוד, רק דברים ההולמים את רצונו".