בס"ד
הקורא לאברהם "אברם" - האם עובר בעֲשֵׂה? ומדוע כך יֵעָשֶׂה?*
אוריאל פרנק
מאברהם עד אברהם לא קם אברהם
הרב חיד"א[1] מציין תופעה מפתיעה ו"חידתית": בכל ספרות חז"ל[2] לא מצינו שנקרא מישהו בשם "אברהם" (בשונה מ"יצחק" ומ"יעקב", שמצינו תנאים ואמוראים בשמות אלה). יש מסיקים מכך שבזמן חז"ל נמנעו לגמרי מלקרוא לבנים שנולדו בשמו של אבי האומה ואבי האמונה, אברהם אבינו ע"ה[3]. והדבר אומר דרשני.
יש משערים שההימנעות משימוש בשם זה נבעה ממה שדרשו חז"ל במסכת ברכות[4] על הכתוב "וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה):
דרש[5] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם.
רבי אליעזר[6] אומר: עובר בלאו, שנאמר: ולא יקרא עוד [את[7]] שמך אברם.
כלומר, מן הלשון "וְלֹא יִקָּרֵא" (בבנין נפעל, בעל משמעות "סבילה") משמע שאברהם מצטווה לדאוג לכך[8] שמכאן ואילך לא יקראו לו אחרים בשם נעוריו, אַבְרָם, וכמו שמבאר רד"ק[9]:
"ואמר וְלֹא יִקָּרֵא, רוצה לומר בפי האנשים בדורך ובדורות הבאים אחריך, כי תאמר לאשר עִמך כי האלהים שִנה את שמך וקרא שמך אברהם, והם יאמרו לאחרים ואחרים לאחרים, עד שיהיה נקבע שמך אברהם, ומתוך כך יִזָּכֵר הנס והפלא שעשיתי עמך, בפי כל הדורות".
אף אנו, צאצאיו שבכל דור[10], כשאנו מזכירים את שמו המשודרג של אבינו, "אברהם", זוכים אנו לקיים את דבר ה' לאברהם "וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם", ובהגדרתם של חז"ל: מקיימים "מצות עשה", ונשמרים מ"מצות לא תעשה". בכך מזכירים אנו את הנס והפלא שעשה ה', אשר בחר באברם ושׂם את שׁמו אברהם במוצאו אותו נאמן לפניו, וברכו בגיל מאה ביצחק[11]. הענקת השם אַבְרָהָם מזכירה את כריתת בְרִית המילה, את הבחירה בעם ישראל, אשר יחיה חיים של דבקות בבורא העולם בארץ הבחירה.
האמנם הקורא לאברהם "אברם" - עובר ממש בעֲשֵׂה?
אמנם, באופן רִשמי לא נמנו מצוות אלו כחלק מתרי"ג מצוות, ובנוסף, הרמב"ם ושאר הפוסקים לא הזכירו זאת. לפיכך נוטים כמה מגדולי הפוסקים האחרונים לומר שאלו אסמכתאות בלבד ואינם לימוד גמור ומחייב מן התורה: או מפני שאין זו מצוה אלא הודעת העתיד[12], או מפני שזהו ציווי לאבותינו ולא לנו, שהרי רק המצוות והאיסורים שנצטווינו בהם ממתן תורה ואילך מחייבים אותנו[13].
רבי יחזקאל לנדא מבאר כי מתוך הֶקשר הסוגיה עולה כי דברי בר קפרא ורבי אליעזר אינם מוסכמים על כל התנאים, והתעלמות הרמב"ם ושאר הפוסקים מדבריהם מלמדת כי נדחו מן ההלכה[14].
ברם, פוסקים אחרים סוברים שיש להימנע מלקרוא לאברהם אברם. בעל "באר שבע"[15] כותב שאין כאן מצוה מן התורה והפסוק הוא רק אסמכתא, אך יש בזה איסור מדרבנן. ה"מגן אברהם"[16] כָלל דין זה בתוך לקט של מצוות שמוטלות על האדם לעשות ולהִזהר בהן בכל עת וכן כמה הנהגות טובות של חז"ל, שלא הובאו בשולחן ערוך[17]. "מגן אברהם" לא באר אם לדעתו תוקף איסור זה הוא דאורייתא, אך ה"פרי חדש", בן דורו הצעיר[18], וכן פוסקים נוספים סוברים כ"באר שבע", שזהו איסור מדברי חכמים[19]. לדעת אחרונים אחרים, אין כאן אלא מנהג טוב ומִדה נכונה ואינו אלא איסור מוסרי בלבד[20].
העדר "אברהם" בימי חז"ל
אם כן, לפי ההשערה שהזכרנו, יוצא שבזמן התַנאים פשט בכל ישראל האיסור לקרוא לאברהם אברם, והוא הובן בתור איסור כללי לשבש את השם אברהם של כל מי שנקרא כן. לכן, בתור סייג, העדיפו להימנע לגמרי מקריאת שם "אברהם", מחשש שהוא ישתבש ל"אברם"[21].
אמנם, נראה שלא כולם החמירו, ולכן מצאנו פעם אחת בבבלי (גיטין נ, א) אמורא שנקרא "אברם". יתכן שזהו השם שניתן לו בבריתו, ויתכן שנקרא בבריתו "אברהם", אך לימים נודע בשמו המקוצר: "אברם"[22]. כך או כך, רבי יחיאל הלפרין, בעל "סדר הדורות" (ערך אברם), התקשה לקבל קולא זו, והוא סבר שיש איסור בקריאת "אברם" לכל אדם, ולא רק כלפי אברהם אבינו, ולכן הציע לשנות את הגירסא ל"אבימי"![23] אך, את הגהתו המחודשת דחו מהר"ץ חיות (על אתר) ואחרים.
הרקע הלשוני (ליתר דיוק, הגרוני) לאיסור
עכ"פ, יש להבין, מה גורם לאנשים לקרוא לאברהם "אברם"?
ע"פ הנ"ל, ניתן להסביר שהסיבה לכך שיקראו לאברהם "אברם" היא הנטייה האנושית שלא להקפיד בלשון הדיבור, ולכן "מוותרים" על האות ה' של אברהם[24].
האות ה', כמו שאר חברותיה א', ח' וע', מסמנות הגיית עיצורים גרוניים, שרבים מתקשים בהגייתם[25]. הקושי בהגיית העיצורים הגרוניים גורם לאחת מן השתיים: החלפת עיצורים אלה בעיצורים אחרים[26], או השמטתם כליל.
דוגמה לדבר, מה שקרה לשם "יהודה": רבים משבשים שם זה ל"יאודה", בהמרת האות ה"א הראשונה לאל"ף (Yeuda או Ye'uda[27]), ושיבוש נוסף הוא השמטת האות ה"א, שנהג כבר בפי דוברי העברית בארץ ישראל בזמן חז"ל, וכך אנו מוצאים מאות פעמים בתלמוד הירושלמי: "יוּדָה"[28] (Yuda) ו"יוּדָן" (Yudan)[29].
גם שמו של אהרן הכהן השתבש כבר בזמן חז"ל ל"ארון"[30], וכיוצא בזה בשמות נוספים: האות ח' של חייא הומרה במבטא לאות (גרונית) אחרת: עייא[31]; והאות ע' בשם שמעון נאלמה - נעלמה: שימון ß סימון.
מהות האיסור - הלכה למעשה
ראינו כי לפי פוסקים רבים אכן עלינו להיזהר מהאיסור לקרוא לאברהם "אברם", גם אם אינו איסור תורה. אך הגדרת מהות האיסור אינה ברורה כלל: מה פירוש "כל הקורא לאברהם אברם"?
א. מה פירוש "הקורא", ומהי "קריאה"? האם מדובר על קריאה בתורה? על אמירת השם תוך כדי לימוד תורה, או במסגרת ברכה ותפילה? אולי בסתם דיבור חולין? ואולי מדובר במי שקורא ופונה אל "אברהם"?
ב. ומה פירוש "לאברהם"? האם האיסור הוא רק כאשר מתכוונים לאברהם אבינו, או כולל כל מי ששמו "אברהם"?
בתלמוד הבבלי והירושלמי הקשו על איסור זה שלוש קושיות:
א. למה אין איסור לקרוא לשרה (אִמנו) "שָׂרַי"?[32]
ב. למה אין איסור לקרוא ליעקב (אבינו) "יעקב", ואין מצוה לקוראו "ישראל"?[33]
ג. הכיצד קראו הַלְוִיִּם לאברהם אברם, באומרם: "בָּרְכוּ אֶת־ה'... אַתָּה־הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם!" (וכך נכתב לדורות בספר נחמיה ט, ז, וכך נאמר מדי בוקר בפסוקי דזמרה)?[34]
וַיִּתְפַּלֵּל: אַבְרָהָם[35]
מן הקושיה האחרונה, מהתפילה שבספר נחמיה, מוכח שהזכרת שמו של אבר(ה)ם במסגרת תפילה לה' (שבמקורה נוסחה בניסוח חופשי) - בכלל האיסור[36].
לאור זאת, מכאן עלינו ללמוד להיזהר לבטא כראוי את האות ה' בכל אִזכור שמו של אברהם בכל תפילה, כגון בתפילת העמידה, שבה מזכירים אותו פעמיים לפחות (בברכת אבות, תחילה וסוף, ובמנחת שבת נוסף גם "אברהם יגל"). מעניין שניגוני התפילה האשכנזיים לשבת ולימים נוראים מאריכים ב"אברהם" שבחתימת ברכת אבות מספיק כדי לתת הזדמנות לבטא ה' מופּקת כראוי ("מגן אב-ר-ה-ם"[37]). לעומת זאת, בברכת אבי הבן הנימול: "וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל-אַבְרָהָם אָבִינוּ"[38] - לא תמיד נזהרים בכך, הואיל והיא נאמרת בדרך כלל במהירות ובחטף, ללא ניגון, בהתרגשות, ולפעמים בחוסר שימת לב להגייה של ה' עיצורית.
וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה'[39]
לגבי קריאת התורה יש כאן שאלה מעניינת. בוודאי שלכתחילה על הקורא להכין כראוי כדי שיוכל לדייק באופן המרבי בכל פרטיה ודקדוקיה הגדולים והקטנים של הקריאה. אך בדיעבד, כאשר טועה הקורא, נחלקו הפוסקים האם להעיר או להחזיר את הקורא, או שיש לחשוש לביזיונו של הקורא ולהעלים עין ואוזן[40]. חלק מהפוסקים מבחינים בין טעות בקריאה שגורמת לשינוי במשמעות לבין טעות שאינה גוררת שינוי משמעות[41]. נשאלת השאלה האם המחליף בין "אברהם" ו"אברם" נחשב ששינה משמעות. לכאורה, הנימוק שבכתוב "וְלֹא־יִקָּרֵא עוֹד אֶת־שִׁמְךָ אַבְרָם, וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" מוכיח שיש הבדל במשמעות (עד כדי כך שהתַנאים אסרו לקרוא לאברהם אברם).
ברם, ה"פרי חדש" מדמה החלפה זו להחלפת השמות "אהרן" ו"הרן", וסובר שאין בשיבושים אלו שינוי משמעות[42]. לעומת זאת, ה"חיי אדם" מדגים טעיות שעל ידן משתנה הענין: "כגון חֵלֶב חָלָב, יַעֲשֶׂה יֵעָשֶׂה, אִם ואֵם, אהרן הרן"[43]. ואילו הרב ישכר תמר מחלק בין אברהם לאהרן[44]:
"פשיטא שאם קרא בתורה לאברהם אברם שחוזר, שכן הוא עובר בעשה! ומסופקני אפילו אם קרא בתורה אפילו לאברם אברהם שיתכן שזוהי טעות שהענין משתנה[45], ואינו דומה לקרא אהרן הרן... וצל"ע דברי הפר"ח... שכלל טעות של אהרן הרן ושל אברהם אברם או של אברם אברהם בחדא מחתא"[46].
בהמשך כותב שם הרב תמר:
"בספר כללי תורה לידידי המנוח הרה"ג ר"י שפירא... מפרש: הקורא לאברהם אברם - זה דווקא בקורא בתורה. וזה אינו! שכן בקריאת התורה או התפילה - גם לשרה אסור לקראות שרי".
מה נשתנה "אברהם"?
א"כ, לפי הרב תמר, יש לחלק בין דיבורי מצוה בעלי נוסח מחייב וקבוע (כתפילה, ברכות וקריאת התורה) שבהם חובה לדייק בכל שֵם, ולבטא כהלכה "אברהם", "שרה", ו"אהרן", "יהודה", ו"שמעון" וכיו"ב -- לבין דיבור חופשי בקודש (תוך כדי לימוד תורה, או פיוט) או בחול, שבו אין איסור לקרוא לשרה "שרי", ליהודה "יודה" ולאהרן "הרן" או "ארון".
יוצא מכלל זה אברהם אבינו, שאין לקצר את שמו ולומר "אברם", אלא אם רוצים לסַפֵּר עליו בטרם נשתנה שמו (כפי שלימדונו שני התלמודים). ומדוע נשתנה "אברהם"? למה לא אסרו בדיבורים חופשיים לקרוא לשרה - שרי, ליהודה - יודה, לאהרן - ארון, לנעמי - נומי, ולשמעון - שימון? למה רק בשם אברהם מצינו גזירת הכתוב: "ולא יקרא... אברם"? ולפי האמור לעיל שזו אסמכתא, למה לא אסרו חז"ל לשבש גם שמות נוספים?
יתכן כי השמטת העיצור הגרוני משמו של אברהם חמורה יותר מהשמטות אחרות, או מפני שהיא יוצרת שֵם אחר בעל משמעות אחרת ופחוּתה, או מפני שזוהי השמטת אות המציינת את שם ה', ולא יֵעשה כן לה'[47].
ואולי "אִין הכי נמי"! אֵין "הקורא לאברהם אברם עובר וכו'" אלא "בנין אב" לשאר שיבושי עיצורים גרוניים (כמו יודן, ארון, סימון, יקי ונומי) שיש להימנע גם מהם, עכ"פ לכתחילה, גם בדיבור חופשי בקודש ובחול. ואף אם אין על שיבושים אלה מקרא מפורש כמו באברהם – אולי עליהם יש לומר: "כל שאינו מדבר לשון הקודש כתקנה - עובר בעשה של תורה ובלא תעשה מדברי קבלה"[48], וכן: "לעולם ידקדק בלשונו ויקפיד עליו לדקדקו היטב שבזה יתקיים לִמודו"[49].
האם ראוי לתת לילד את השם "אברהם"?
מאחר שראינו שבזמן חז"ל כנראה נמנעו מכך, האם ראוי לנו לתת לילד את השם "אברהם"?
יש להוסיף כי לדעת האדמו"ר מקלויזנבורג-צאנז, הרב הלברשטם[50], השם "אברהם" גדול וקדוש כל כך, שאין ראוי להשתמש בו, וזו הסיבה שלא מצינו שם "ענק" זה בתקופת חז"ל.
התשובה היא שיהא אשר יהא ההסבר לכך שלא מצינו "אברהם" בזמן חז"ל -- מנהגם של ישראל מימות הגאונים והראשונים ועד ימינו לקרוא לילד בשם אברהם, ומי לנו גדולים מהרמב"ם ומהגר"א שקראו שם בנם: אברהם.
כינויי חיבה ל"אברהם"
מצינו ל"אברהם" שלל כינויים שונים, כגון[51]: אבי, אֵייבּ, אֵייבּי, רמי, אברי, אברימי, אברמל, אברמלה, אברליפה, עברמן, אברש, אבראשא, אברשקא, עבריל, עברליין, אברום[52], וכמובן: "אברם". האם את מי ששמו "אברהם" מותר לכנות "אברם" או שם חיבה אחר? ואף אם יש היתר, האם הדבר ראוי או שמוטב לקוראו "אברהם"?
כאמור לעיל, רבי יחיאל הלפרין, בעל "סדר הדורות", סבר שיש איסור בקריאת "אברם" לכל אדם, ולא רק כלפי אברהם אבינו, כך סבר ר' אליעזר פאפו (בעל פלא יועץ) בספר אורות אלים שיש להיזהר בזה, אף כי רבים אין נזהרים בזה. אך כמה אחרונים כתבו שעל "איניש דעלמא הנקרא בשם אברהם" - אין שום קפידא לקוראו אברם[53]. וכך מסכם הרב וייס בשו"ת מנחת יצחק[54]:
אמנם כנודע, גם אצל מדקדקים[55], אנו רואים שקורים לכינוי את בניהם בשם אברם לקיצור השם מאברהם, או אברמיל, לשם געגועים וכיב"ז.
והנראה לענ"ד בזה, דבודאי אין איסור לקרוא את בנו בשם עריסה, אברם, כמ"ש הפוסקים הנ"ל, באם יש איזה סיבה לזה כנ"ל, וגם מצינו (בגיטין נ' ע"א), והתני אברם חוזאה עיין שם, כמו שציין לזה בתשו' מהר"י ברונא... וע"כ הטעם, דרק אם קורא בנו אברהם, על שם אברהם אבינו, אז יש איסור לקרוא בשם אברם, ולא אם נקרא בכוונה לא על שם אברהם אבינו... ובזה נראה דאף דבנוגע לעיקר השם, כתבו הפוסקים הנ"ל, שכולם נקראו על אברהם אבינו כנ"ל, אבל בודאי מה שמקצרין השם, או קורין לגעגועים, בזה מכוונים רק לבניהם בעצמם, ולא לכוונה על אברהם אבינו ואין איסור בדבר כנלענ"ד.
נראה כי על מנת ליישב את מנהגם של ישראל (כולל המדקדקים במצוות), מחלק הרב וייס על פי כוונת נותני השם: אם הוריו קראוהו על שם אברהם אבינו ע"ה, אזי ייאסר לכנותו אברם, אך "אם נקרא בכוונה לא על שם אברהם אבינו... אין איסור". הבעיה היא שכתבו הפוסקים כי באופן כללי כל מי ששמו אברהם - שם זה מכוון לאברהם אבינו ע"ה! ומתרץ זאת הרב וייס, שאע"פ שעצם השם שלו מבוסס על אברהם אבינו ע"ה, הולכים אחר הכוונה שלי בשעה שאני מכנהו "אברם", ואין איסור בכך, הואיל ובשעה זו אינני מתכוון לאברהם אבינו ע"ה.
וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם
לצד לימוד הזכות והעמדת גבולות ההלכה לפי שורת הדין, יש מקום לשבֵּח ולברך את המחמיר בדבר זה. כאשר אני מקפיד לקרוא לאברהם שעומד מולי בשם "אברהם" דווקא, הריני מזכיר את מי שעל שמו הוא נקרא, ובכך שאני "קורא בשם אברהם", ממילא הריני "קורא בשם ה'", וכדברי רד"ק הנ"ל, "ומתוך כך (שיהיה נקבע שמך אברהם), יִזָּכֵר הנס והפלא שעשיתי עמך בפי כל הדורות". כל ילד נוסף מזרע אברהם שניתן לו השם "אברהם", מוסיף ומפרסם את שם ה' בעולם, את הבחירה של "אלוהי אברהם" באברהם אבינו וב"עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם". וכך בכל פעם שאני מזכיר את שמו של אברהם אבינו, ומדייק לבטא את האות ה', בין בתפילה ובין בתורה ואפילו בשיחת חולין, הריני מזכיר את הנס ששמו אברהם. וכך גם בכל פעם שאני מזכיר את השם אברהם ואפילו כשאינני מתכוון בכלל לאברהם אבינו ע"ה, אלא לרבי אברהם אבן עזרא, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ואפילו למר אברהם אבן שושן, לאברהם הסַפָּר או החנווני, או לִבנִי אברהם – סוף סוף הריני קורא בשם אברהם העִברי, ומקרב את העולם לקראת היום שבו "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ, עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי־אֶרֶץ, מְאֹד נַעֲלָה" (תהלים מז, י)
לכן נראה שהמתנזרים (בלי נדר!) מכינויים וקיצורים, ומהדרין לקרוא "אברהם" לכל מי ששמו "אברהם" - לא רק שיש להם על מה שיסמוכו, אלא תבוא עליהם ועל כל העולם ברכה[56]. "וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" - "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ - הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם, מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם"[57].
דרשת שמו של אברהם פרנק
אומרים בשם ה"חזון אי"ש"[58], הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שילד שקוראים את שמו על שם אדם שנפטר - זהו טובת הנפטר, אך אם שמו נקרא על שם מי שמופיע בפרשת השבוע - זהו לטובת הילד...
ב"ה, זכינו לקרוא שם על שם אבי אבי, אברהם שניאור פרנק, ז"ל, אך זהו לא רק טובתו אלא גם טובת הילד, שכן "אברהם" מופיע הן בפרשת ואתחנן שנקראה ברגעי לידתו, והן בפרשה והן בהפטרה של יום הברית:
דברים ו' י: ...כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ
דברים ט, ה: ...אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת־אַרְצָם ... וּלְמַעַן הָקִים אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
דברים ט, כז: זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב!
ישעיהו נא, ב: הַבִּיטוּ אֶל־אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל־שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי־אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ.
כמו כן, ביום הולדתו של אברהם פרנק, י"ג באב, מלאו תשע שנים לגירוש שלנו מנצר חזני, תובב"א, השוכנת בארץ גרר, מקום מגורי אבינו אברהם. ב"ה, זכינו לראות בשבועות האחרונים את גילוי כוחם של צאצאי אברהם, שיודעים לא רק להיות מתלמידיו ולהביט בעין טובה (כפי שמלמדת המשנה בפרק ה' באבות, הפרק של שבת ברית המילה שלו), אלא גם להִלחם ברשעה כשצריך, ולרדוף אויב כמו במלחמתו של אברהם עם ד' המלכים. יה"ר שנזכה לכילוי אויבינו בב"א. ראוי למלחמה זו הכינוי "צוק איתן", כי הוא מנציח את כינויו של אברהם אבינו, "איתן" (כדרשת חז"ל על אֵיתָן הָאֶזְרָחִי בכותרת תהלים פט[59], וכמצוי בפיוטים, כגון "עוד יזכור לנו אהבת איתן אדונינו"[60]).
סעודת ברית המילה מדגישה בנקודת הראשית של קיום המצוות של זה הקטן את השמחה שבברית שלנו עם ה', וכדתניא (בבלי שבת קל, א):
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב - עדיין עושין אותה בשמחה.
על השמחה והעונג שבלימוד התורה כותב האדמו"ר מסוכצ'וב, רבי אברהם בורנשטיין[61], בהקדמתו ל"אגלי טל"[62]:
ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו - אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבה כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.
יה"ר שיגדל אברהם שלנו, בתוך שאר ילדי ישראל, להיות עובד ה', אוהב ה' וירא ה', כאברהם אבינו, וילך בדרכם של כל שאר האברהמים הנ"ל, ויקיים מצוות וילמד תורה בדש"א: בדקדוק, בשמחה ובאהבה.
* נכתב לרגל בריתו של אברהם בני, שנערכה בש"ק פרשת עקב תשע"ד, ולזכר סבי, אברהם שניאור פרנק, ז"ל.
[1] הרב חיים יוסף דוד אזולאי נולד בירושלים (ה'תפ"ד; 1724), ובמהלך מסעותיו כשד"ר השתקע בליוורנו שבאיטליה יותר מעשרים שנה. שם שימש ברבנות והדפיס עשרות מחיבוריו, ושם נטמן (בי"א באדר ה'תקס"ו; 1806) למשך 154 שנה, עד אשר הועלו עצמותיו (בכ' באייר ה'תש"ך; 1960) ע"י הרב מרדכי אליהו, אשר מונה (בגיל 31!) לתפקיד זה ע"י הראשון לציון, הרב יצחק ניסים. לימים נקבר הראשון לציון, הר"מ אליהו, בסמוך לקבר החיד"א בהר המנוחות.
בחלק הראשון של ספרו "שם הגדולים" מפורטים בסדר א"ב כאלף ושלוש מאות גאונים, ראשונים ואחרונים. וכך הוא כותב שם באות א, ל"ד, ערך "מר רב אברהם גאון":
"וראה זה חדש שלא מצינו בתנאים שבמשנה והברייתא תנא ששמו אברהם וגם באמוראים לא מצאתי כעת בספר יוחסין, כי אם באמוראים מייתי תני אברם. גם שם יצחק בתנאים שבמשנה לא יש מי ששמו יצחק אך בברייתא ובזהר הקדוש יש ובאמוראים הרבה יש ששמם יצחק ובשם יעקב יש זכר במשנה ובברייתא והרבה בש"ס. ומהגאונים ואילך נשתרבבו שמות אברהם יצחק ויעקב בגאונים וברבנים ובכל המון ישראל עד היום הזה. וגם באות מ"ם להלן (עיין רב משה גאון) הבאתי שמצאתי בכ"י מי שהפליא שלא היה בתנאים ואמוראים מי שנקרא משה עד הגאונים ע"ש:"
[2] אכמ"ל בתקופת המקרא, שבה אין שום "מיחזור" של שמות אבות האומה, וכמעט ואין מוצאים "מיחזור" של שמות בכלל.
[3] אמנם, יש סוברים שטענת "לא מצינו" שכזו - אינה ראיה, ואולי מקרה הוא שלא נודע לנו, אך באמת היֹה היה (מהר"צ חיות גיטין נ, א).
[4] בבלי יג, א; והשוה לירושלמי פ"א ה"ו:
בר קפרא אמר: הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. רבי לוי אמר בעשה ולא תעשה: ולא יקרא עוד את שמך אברם הרי בלא תעשה, והיה שמך אברהם הרי בעשה.
[5] כ"ה ברוב כתבי היד. בדפוסים (ובכת"י קיימברידג'): "תני בר קפרא". ועיין בהערה הבאה.
[6] צ"ע מיהו רבי אליעזר זה. האם זהו סתם רבי אליעזר, התנא? א"כ, מדוע מובא לאחר בר קפרא, שהיה מבית דינו של רבי? ואולי צריך לגרוס רבי אלעזר (כמצוי בכת"י אוקספורד), דהיינו האמורא, בן פדת?
אמנם, לפי נוסח הדפוסים "תני בר קפרא" (ואולי גם לפי הנוסח "דרש"), אפשר שהדעה הראשונה היא דעת תנא קמא, הקדום לר"א. אך עיין בצל"ח (על אתר):
אלא דאכתי צריך טעם, כיון דבר קפרא ור' אליעזר ס"ל כבן זומא, היה לנו לפסוק כמותם, ובפרט דר' אליעזר אמורא הוא ואין אחר הכרעת האמורא כלום במקום שלא מצינו אמורא חולק עליו.
[7] התיבה "את" בפסוק זה איננה הכרחית, ולכן מצוטט פסוק זה פעמים רבות בלעדיה. וראה רד"ק כאן:
ולא יקרא עוד את שמך - באה מלת את אחר הנפעל לתוספת ביאור, וכן יחלק את הארץ (במדבר כ"ו) ולא ימס את לבב אחיו (דברים כ').
וע"ע במאמר הרב פרופ' ע"צ מלמד על המילה "את" (בספר עז לדוד, ובעמוד 200 בקובץ מחקריו במקרא).
[8] פירוש חלופי יובא לקמן, לפיו אין "יִקָּרֵא" צורת עתיד במשמעות של ציווי, כי אם צורת עתיד במשמעות של סיפור דברים שיהיו בעתיד.
[9] בפירושו לבראשית. ר' דוד קמחי (פרובנס, ד'תתק"כ - ד'תתקצ"ה; 1160 - 1235) היה מגדולי מפרשי המקרא ומדקדקי הלשון העברית.
[10] השוה לרמז שכתב ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב (אגרא דכלה, פרשת לך לך): "את שמך - את לרבות תולדותיו. לדורות עולם. הקורא לאברהם אברם עובר בעשה". והשוה להערה 13.
[11] ע"פ נחמיה ט, ז-ח: אַתָּה־הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם, וּמָצָאתָ אֶת־לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי...
זו לשון רד"ק בראשית יז, א:
ויהי אברם בן צ"ט שנה - אֵחר עוד שלש עשרה שנה מלצוותו על המילה כדי שיזקין יותר ויגיע עד מאה ויהיה הנס יותר גדול שיוליד והוא בן מאה, ולהראות אהבת אבר[ה]ם לאל לעשות כל אשר יצוהו, שצוהו למול בשר ערלתו והוא זקן בן צ"ט שנה, וכחו תשש, וצוהו למול קודם לידת יצחק כדי שיהיה יצחק מזרע כשר יותר על ידי מצות האל שנעשה באבר ההוא, ולהגדיל הפלא, כי המילה מחלשת האבר, והיה נס על נס שיוליד בן מאה, ועוד שיהיה אברו חלוש יותר משהיה קודם המילה... אף על פי שאשתך עקרה וזקנה ואינה ראויה לילד, ואף כי אתה זקן וחלוש כחך כי בן צ"ט אתה. ואף על פי שתחליש כח הזרע עוד - אני אנצח הכל, כי אני (אל) שדי, והטבע והתולדה מידי הוא ובידי לשנות כאשר ארצה.
[12] כ"כ ר' משה מרגליות בפירושו לירושלמי "מראה הפנים": "שהרי זה וְלֹא יִקָּרֵא מן השלילות הוא ולא מן האזהרות, כמו וְלֹא־יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ (במדבר יז, ה). דבריו מבוססים על דברי הרמב"ם (ספר המצוות, שורש ח) שאין למנות שלילת החיוב עם האזהרה:
וכן אמרו ולא יהיה כקרח וכעדתו - הוא שלילה. ובארו החכמים שהוא שלילה, ופירשו ענינו ואמרו שהוא יתעלה ספר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה ויעורר בה לא יחול בו מה שהגיע בקרח ובעדתו מן הבליעה והשריפה, אבל אמנם יהיה ענשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת... ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמר סנהדרין (קי, א) והוא אמרם ז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, וזה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת.
כיו"ב כתב ר' ברוך אפשטיין (בוברויסק, רוסיה ה'תר"כ - קרלין, ה'תש"ב; 1860 - 1942) בעל תורה תמימה (בראשית יז הערה ח):
ולי נראה פשוט דכפי המתבאר מתוספתא ברכות פ"א לא קיי"ל כל דין זה, ואין הצוויים האלה לעכובא אלא ספור דברים בעלמא... ולכן ראו הפוסקים להשמיט ענין זה אחרי דכפי המבואר אין דרשא זו אלא אסמכתא בעלמא, והלשון עובר בלאו ובעשה מצינו הרבה שהם ע"ד אסמכתא.
[13] הרשב"ץ בס' זוהר הרקיע (סוף מצות עשה, אות פה) כותב שאין ראוי למנות בתרי"ג את מה שנאמר קודם נתינת התורה, כיון שלא נאמר בסיני. ולכן לא נכניס במנין המצות מ"ש בברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שהרי עם אברהם היה מדבר (עיין עוד: אנציקלופדיה תלמודית כרך א, ערך "אין למדין מקודם מתן תורה", טור תרלו, הערה 9; ושם, ערך "אבות (האומה)", טור לד הערה 19). והשוה לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסוף פרק גיד הנשה (חולין פ"ז מ"ו):
לדעת ר' יהודה האוכל כזית מגיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתי מלקיות משום בהמה טמאה ומשום גיד הנשה. ואין הלכה כר' יהודה. ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.
[14] רבי יחזקאל לנדא (פולין, ה'תע"ג - פראג ה'תקנ"ג; 1713 - 1793) בעל שו"ת "נודע ביהודה", וזו לשונו בחידושיו לתלמוד, צל"ח (= ציון לנפש חיה) במסכת ברכות דף יג עמוד א:
שם תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם וכו'. הרי"ף והרא"ש השמיטו כל זה ולא הביאו כלל, והדבר תמוה למה לא הביאו והלא הוא דבר הנוהג לידע לזהר שלא לקרוא לאברהם אברם, וגם הרמב"ם לא הזכיר דבר זה בחיבורו הגדול. וגם תימה על רבינו הגדול שלא הזכיר דין זה בסמ"ק שלו במנין המצות, וכן כל מוני המצות לא הזכירו מצוה זו כלל, ולפי מספרם שנשלם להם מנין תרי"ג בלי מצוה זו, א"כ ניתוספו שתי מצות אחת עשה ואחת לא תעשה, ושום פוסק לא הזכיר איסור זה רק המג"א בסימן קנ"ו. והבאר שבע בדף ל' ע"ד כתב שמדלא מנאום מוני המצות מכלל שהוא רק אסמכתא בעלמא, ודבריו דחוקים, ועוד אכתי מה יענה למה השמיטו הרי"ף והרא"ש איסור זה, ואטו איסור דרבנן אינם מעלין בחיבורם, ופשיטא שקשה על הרמב"ם שלא הזכירו בחיבורו הגדול, והמהרש"א בחי' אגדות נשאר בצ"ע בזה.
ולפמ"ש לעיל דהך דבר קפרא ור' אליעזר במחלוקת שנויה וסיפא דברייתא לעיל שאברם הוא אברהם חולקת על בר קפרא ור' אליעזר, ודבר זה עצמו הוא פלוגתא דבן זומא וחכמים. ומעתה נשית לב בפלוגתא דבן זומא ורבנן הלכה כדברי מי, וכבר הזכרתי במשנתינו שהרי"ף והרא"ש השמיטו גם משנתינו ולא הזכירו מזכירין יציאת מצרים בלילות לא לחיוב ולא לפטור, ויעדתי לבאר דעתם כאן. וזהו הנלע"ד, שהם סבירא להו כפי' הברטנורה דהך ולא זכיתי שאמר ר' אלעזר בן עזריה במשנתינו, הוא לשון ניצוח, וא"כ חכמים חלוקים על גוף דין זכירת יציאת מצרים בלילות, ומסתמא הלכה כחכמים. ולכן סמכו עצמם הרי"ף והרא"ש בזה במה שהביאו המשנה הסמוכה בריש פרק הסמוך שהביאו דברי ר' יהושע בן קרחה למה קדמה וכו' והיה אם שמוע לויאמר שוהיה נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום, וסברי שמה שאמר ויאמר אינו נוהג אלא ביום, היינו כל האמור בפרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום, וכן ראיתי בירושלמי בשמעתין [הלכה ו'] ויאמר אינו נוהג אלא ביום, כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום, עיין בירושלמי. וא"כ אין יציאת מצרים נוהג בלילות. וכיון שהביאו הרי"ף והרא"ש דברי ר' יהושע בן קרחה ממילא הכריעו שאין יציאת מצרים נוהג בלילות כחכמים דמשנתינו, ולכן לא הוצרכו להביא משנתינו כלל. וכיון שפסקו כחכמים א"כ דרשינן כל ימי חייך היינו לימות המשיח, ונדחו דברי בר קפרא ודברי ר' אליעזר דס"ל דנעקר שם אברם לגמרי, ואדרבא אברם הוא אברהם וכמ"ש לעיל בדיבור הקדום, לכך לא הזכירו כלל איסור קריאת שם אברם.
[15] באר שבע למסכת תמיד כח, ב. המחבר, רבי יששכר בער (פולין, ה'ש"י - מורביה, ה'שפ"ג; 1550 - 1623) היה תלמיד בעל הלבושים ובעל הסמ"ע. את חיבורו שלח מאיטליה, שבה כיהן כרב, אל רבני צפת כדי לקבל את הסכמותיהם. בעקבות זאת התבקש לכהן כרב הקהילה האשכנזית בצפת, אך בדרכו אליה נפטר.
[16] "מגן אברהם" על שולחן ערוך, או"ח, סימן קנ"ו, מאת ר' אברהם אבלי הלוי גומבינר (גומבין, פולין, ה'שצ"ז - ה'תמ"ג; 1637 - 1683).
[17] כהגדרת בעל "משנה ברורה" על אתר. אגב, מעניין שהמשנ"ב לא העתיק שם דין זה, ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ל) הסתפק האם יש להסיק מהשמטה זו שלדעתו אין הדבר אסור.
[18] רבי חזקיה די סילוה (ליוורנו, איטליה, ה'תט"ז - ירושלים, כ"ח בכסלו ה'תנ"ו; 1656 - 1695).
[19] כ"כ בפר"ח, אורח חיים סוף סימן סז, וכך נראה דעת הפרי מגדים (אשל אברהם סימן קנו ס"ק ב) וכן מסקנת הראשון לציון, הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק ב, יורה דעה סימן טז, ח; וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק ד - אבן העזר סימן יד):
"ומ"ש עוד בשו"ת פני מבין, דההיא דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אינו אסור ממש וכו'. לכאורה קשה דהא עובר בעשה קאמר. וצ"ל דס"ל כמ"ש הגאון באר שבע (ספ"ק דתמיד) דלאו עשה ממש קאמר... אלא דמ"מ הרי לא גרע מאסמכתא בעלמא, ואיסור דרבנן מיהא איכא... ועכ"פ לכ"ע הוא איסור גמור. ושלא כדברי ה' פני מבין הנ"ל".
[20] הרב נתנאל פריד, שו"ת פְּנֵי מֵבִין, יו"ד סימן שכ"ט.
[21] ע"פ דברי הר"י תמר (עלי תמר, ברכות, עמוד ט"ל).
[22] שאולי אף נהגה מלעיל, כפי שבימינו מכנים שמות פרטיים במלעיל.
[23] מי יודע, אולי גם השם "אבימי" אינו אלא גלגול של השם "אברהם"!...
[24] במיוחד אם משבשים את ההטעמה למלעילית, כנ"ל בהערה הקודמת. שיבוש נוסף, המצוי אף בהטעמה מלרעית, הוא החלפת העיצור ה' בהארכת התנועה הפתוחה שלאחר העיצור ר': Avraam.
[25] כ"כ מהרש"א (ראה לקמן). אמנם, ב"עלי תמר" כתב "שאותיות אהו"י נבלעות בקלות במבטא", ולא אהח"ע; ובדברי יציב דימה השמטת ה' לחילופי: א-ע, ב-ו, ט-ת, ס-ש-ת.
[26] חילופי עיצורים בעלי מקום חיתוך זהה היא תופעה שאינה מייחדת את העיצורים הגרוניים, וכמו שמדגים רש"י (ויקרא יט, טז; ישעיה כא, טו) את הכלל "כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד - מתחלפות זו בזו".
[27] וכבר מתקופת הגאונים מצינו שכותבים שם זה באל"ף (כגון בתשובות רב נטרונאי גאון, אופק, יורה דעה סימן רסב: "אמר רב יאודה אמר רב"), אך יתכן שאינו מחמת שכך ביטאו, אלא מחמת הזהירות מכתיבת שם הוי"ה (השוה לבבלי שבת קד, ב "נתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל"ת"), כמובא בשו"ת דרכי נועם (חלק אבן העזר סימן מה) לרבי מרדכי הלוי, אב"ד קהיר (נפטר בשנת ה"א תמ"ה; 1685), ואביו של ר' אברהם, בעל גינת ורדים:
"...מצאתי בחידושי הרב מוהרי"קש ז"ל (לאבן העזר סימן קכ"ט) ספק זה שכתב וז"ל: יאודה היו כותבין בשטרות יהודה באל"ף כדי שלא לכתוב בה"א שהוא שם השם יתברך וקורין אותו יהודה כותבין יאוד' דמתקרי יהוד', ואם כתב יהודה בהא דמתקרי יאוד' באל"ף כשר, כך נ"ל ע"כ. ולעניות דעתי דברי' תמוהי' הם דכ"ע ידעי דעיקר השם הוא יהודה ומה שחותמין וכותבין בשטרות באלף הוא שלא להזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא בשטרות ואגדות הנזרקין לאשפה" (ואולי צ"ל: בשטרות ואגרות").
והשוה לאנציקלופדיה תלמודית כרך א, ערך א (אות) טור ד:
בשמות גיטין כל שם שאינו של לשון הקודש כותבים אל"ף בסוף, כשתנועה אחרונה היא בקמץ בנח נסתר, וסימנך: רב אדא בר אהבה, שאדא, שאינו לשון הקודש, הוא בא', ואהבה, שהוא לשון הקודש, בה' (ב"י אהע"ז קכט). ואם שינה וכתב ה' במקום א' כשר בשעת הדחק, וכן להיפך, אם כתב א' במקום ה', כיון שאין ניכר במבטא וגם הן ממוצא אחד. באמצע התיבה, כשאות ה' נעה, וכתב א' במקומה - כגון יאודה במקום יהודה - פסול. ויש מי שלמד מזה שאף בספר תורה אם החליף א' בה' בסוף התיבה, כשר (ב"ש שמות אנשים אושעיה), אבל נחלקו עליו והוכיחו שבספר תורה כל שינוי אות פסול (ט"ג אות ג ס"ק לב. ועי' שער אפרים ו כח; שו"ת תשובה מאהבה סי' עא).
[28] אכמ"ל בשינוי מבטא היו"ד השוואה, שלפני ה' שרוקה, ליו"ד שרוקה.
[29] אכמ"ל בפשר הנו"ן של "יודן" (וכן "למעלן").
[30] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב, ד:
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה - אמר ר' אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון ואהבת ואייבת אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה, אמר ר' יששכר תינוק שקורא למשה משה לאהרן אהרן לעפרן עפרן אמר הקב"ה וליגלוגו עלי אהבה.
ועי' על אתר בתורה תמימה ובשו"ת הרב"ז חלק ב (אבן העזר) סימן נה הדנים במהות השיבוש המתואר במדרש זה, האם שיבשו ל"אהרן" (בניקוד אחר, כנראה) או ל"ארון" או ל"הרן".
[31] ראה מהרש"א חידושי אגדות מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב:
א"ל עייא מי קורא לך בחוץ כו' פרש"י עייא כך כינה שמו של רבי חייא לשון גנאי כו' עכ"ל. ונראה דהיינו לשון גנאי לפי שרבי חייא היה מגמגם בלשונו שהיה אומר ה' במקום ח', כדאמרינן במגילה שא"ל רבי כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' לא נמצא אתה מגדף, וה"נ היה מגמגם בע' כדאמרינן שם שקורין לא' ע', לפי שאלו אותיות הם קרובים בלשון מאותיות אהח"ע, ובדרך לגלוג היה קורא אותו עייא במקום חייא כפי גמגום לשונו...
בספר דף על הדף מועד קטן דף טז עמוד ב הביא מספר נפש חיה להג"ר ראובן מרגליות ז"ל (סימן נז) שכתב בזה שאמר לו "עייא" וז"ל:
"שיש מקומות שמבטא שלהם נתחלף ח' בה', והארכתי בהגהותי לירושלמי בשבת פ"ז ה"ב. ואמרו אית אתרן דצווחין לכייבא עייבא, איכה רבתי (פסוק איכה יעיב). ובערביא צווחין לחתירתא עתירתא, בר"ר (פס"ב). וראה ויק"ר (פ"ל) ורות (פ"ה) ודרשו לא יחריך רמי' צידו, לא יאריך. וכן דרשו ויעתר לו ויחתר לו, עיין דב"ר (פ"ה) וסנהדרין (קג א), ומבואר בזוה"ק תולדות (קלז א) וכן מצינו בב"ר (פע"ט) שמע ערבי אחד דאמר מה את מכסה בי תחת מה את מעשה בי. ובגמ' ביצה (ז א) פחיא פעיא ושם (לב א) חרניות ערניות, ובתוי"ט דמאי פ"ג מחוסר ר"ט מעושר.
וכן מצינו שרבי חייא החליף ח' בה' עיין מגילה (כד ב) א"ל זיל אימא לי' כשאתה מגיע לוחכית וכו', ותתישב קושית התוס' מוע"ק (כ א) דר' אייבי קיים א"ל אימא קיימת וכו' דהו"ל לר"ח לומר אמך קיימת אלא אימא וכו', לאשר קשתה לו לבטא הכ' שהיא כמוצא ח'. ונבין מליצת רבנו הקדוש בקפדו על ר"ח אמר עייא מי קורא לך בחוץ מו"ק (טז ב) שזהו כהחידוד כשמגיע לוחכית.
וע"ע תפארת ישראל - יכין מסכת סנהדרין פרק י:
ואין להקשות מרבי שקרא לו לר' חייא, עייא (כמ"ק דט"ז ב'), דלפע"ד קרא לו כך, משום דר' חייא היה קורא לח' כמו ע' (כמגילה דכ"ד ב') לכן קרא שמו בלשונו עייא, ועכ"פ ק' האיך כנה לו שם, ואף לתוס' מגילה (דכ"ז ב') דמכנה שם דהכא היינו רק בכנוי בפגם משפחה, עכ"פ מש"ס שם משמע דעכ"פ גם בלי פגם משפחה, איסורא מיהו איכא, ונ"ל כיון דכה"ג רק מדרבנן אסור, א"כ ר' חייא שזלזל בכבוד ציווי הנשיא, מותר לזלזלו כי היכי דלא נגררי כ"ע אבתריה, כדשרינן מה"ט לאסור מה שהתיר חבירו (ברכות דס"ג ב'), עוד נ"ל דאפשר דדוקא ברגיל לקרותו בכנוי שאינו פגם משפחה אסור עכ"פ מדרבנן, ובכל זה מתורץ נמי מה דקרי לו ר' אבוה לר' זירא ירוד נאלי כסנהדרין (נ"ט ב') ופי' רש"י שם, תנין שוטה, וכ"כ רבה דקרי לרב עמרם תרדא (ב"מ ד"כ ע"ב) ופי' רש"י משועמם, ועוד הרבה בש"ס כדומה לזה, דכל דברי קנטורין אלו בשעה שהיו האלהיים האלו נלחמים על שדה מלחמות התורה, אינן בכלל מכנה שם דהאי צ"מ דרתח אורייתא היא דמרתח לי' (כתענית ד"ד א') ואפילו אב ובנו, רב ותלמידו שעוסקין בשער א' בתורה נעשו אויבים זל"ז, ואינן פורשין זמ"ז עד שנעשו אוהבים (כקידושין ד"ל ע"ב), וכ"ש רב לתלמיד דשרי לקנטרו כדי לזרזו לחריצות התורה, כדאמרי' (כתובות ק"ג ב') זרוק מרה בתלמידים, ועי' בתשו' תו"י (קנ"ב).
[32] על כך עונים בקצרה בירושלמי: "הוא נצטווה עליה"; ובבבלי: "התם, קודשא בריך הוא אמר לאברהם (בראשית יז, טו): שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא־תִקְרָא אֶת־שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ".
[33] תשובת הירושלמי: "שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו"; ובבבלי: "שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב (בראשית מו, ב): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאוֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב".
[34] תשובת הירושלמי: "שנייא היא, שעד שהוא אברם בחרת בו"; ובבבלי: "התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא", או בנוסח אחר: "התם נביא הוא דקא מסדר שבחיה דאברהם קמי קודשא בריך הוא וקאמר: הכי הוה אברהם מעיקרא והכי שויתיה והכי רביתיה" (כת"י מינכן, ועוד).
[35] ע"פ בראשית כ, יז.
[36] מקושיה זו גם משמע שאיסור זה מחייב, ולדורות, ודלא כמובא לעיל בהערות 12, 13.
[37] אגב, מה פירוש "אברהם" בנוסח ברכה זו? האם הכוונה היא אברהם אבינו, או שהכוונה היא לצאצאיו?
ראשית, יש לציין את המקור לנוסח ברכה זו: "ומנין שחתימה ברכה ראשונה מגן אברהם, שנאמר: אל תירא אברם אנכי מגן לך" (בתי מדרשות חלק ב מדרש מנין, ד).
ר' אשר ב"ר שאול מלוניל, תלמיד הראב"ד בעל ההשגות, כתב את "ספר המנהגות", הדן בעיקר במנהגי פרובנס, ושם כותב אודות ברכה זו (דף ה עמוד ב):
והוא מלך עוזר אותנו ומושיענו בכל דור ודור, ברוך מגן אברהם - כי כן כתוב: אנכי מגן לך, שהצלתיך מיד ארבעה מלכים ונתתים בידך, וכן אתה בכל יום עמנו ולמען שמו הגדול.
נראה מדבריו שהבין שעצם לשון הברכה היא על אאע"ה, אך אגב כך אנו מוסיפים בליבנו ברכה על הגנתנו: "וכן אתה בכל יום עמנו". בסידורים מבוארים הנפוצים בימינו, יש מניחים ש"אברהם" זה אינו אלא אאע"ה, ויש מבארים שזה כולל את עם ישראל, או את כל מי שהולכים בדרכו.
אגב, מוסרים בשם מייסד חסידות גור, ר' יצחק מאיר אלתר, בעל "חידושי הרי"ם", שבכל יהודי, אפילו הרחוק ביותר מן היהדות, קיים ניצוץ של אברהם אבינו, ניצוץ יהודי, וה' "מגן אברהם", שומרת על ניצוץ זה כך שבכל עת ובכל מצב מסוגל לחזור לשורשו. והדבר נרמז בהבטחת ה' לאברהם: "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד" (בראשית טו, א).
בדומה לכך כותב נכדו וממשיך דרכו, ר' יהודה אריה ליב ב"ר אברהם מרדכי אלתר (גור, ה'תר"ז - ה'תרס"ה; 1847 - 1905) בשפת אמת (פרשת לך לך, תרמ"ב)
אברהם אע"ה הי' שורש לכל הדורות עד לעתיד, לכן אין קורין אבות אלא לשלשה, ומזכירין אלקי אברהם יצחק ויעקב פי' שיש מהאבות ניצוץ לכל איש ישראל ובכח זה מקבל עליו עול מלכות שמים, לכן ברכת אבות קודם שהוא פתח איך להתדבק בו ית' על ידי מעשה האבות.
[38] אכמ"ל בנוסח ברכה זו, ובצירוף "של" לתיבה הבאה, ובחידושו של רז"ה למחוק את "של" לגמרי.
[39] נחמיה ט, ג.
[40] יש שנקטו בגישה סלחנית ורגישה בהתבסס על המדרש על הפסוק "ודילוגו". כנגד זה כתב ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (בוברויסק, רוסיה, ה'תקפ"ט - נובהרדוק, ליטא, כ"ב באדר ה'תרס"ח; 1829 - 1908) בערוך השולחן (או"ח סימן קמב סעיף ב):
והראיה מהמדרש יותר תמוה, דמדרש זה הוא בשיר השירים [פר' ב'] על פסוק הביאני אל בית היין וז"ל המדרש א"ר אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה אמר הקב"ה ודילוגו עלי אהבה א"ר יששכר תנוק שקורא וכו' לאהרן הרן וכו' ולגלוגו עלי אהבה עכ"ל, הרי דמיירי בתנוק ועם הארץ הקוראים בפני עצמם ולא בקריאה בציבור! ועוד מה ראיה משם? בשם אין יכולים לומר כהוגן אבל הקורא למה לא יאמר כהוגן?! ומה שייך בזה הלבנת פנים?! וא"כ גם בתפלה כשטעה לא נחזירנו מטעם הלבנת פנים?!
[41] ראה טור וש"ע או"ח סימן קמ"ב ונו"כ, עד ביאור הלכה וערוך השולחן.
[42] וכן דעת "אליה רבה", "פרי מגדים - אשל אברהם" ו"משנה ברורה" ס"ד ד.
[43] חיי אדם, חלק א, כלל לא, סעיף לא. המחבר, רבי אברהם דנציגר (דנציג, ה'תק"ח - וילנה, ה'תק"פ; 1748 - 1820) שימש בווילנה כמורה הוראה שלא על מנת לקבל פרס, והתפרנס ממסחר, עד שירד מנכסיו בזיקנותו, ונאלץ להתפרנס מדיינות (לסוגיית תורה ועבודה מוקדש חלק מהקדמת ספרו, חיי אדם. שם הספר מבוסס על הפסוקים: "כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג), "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה), וכן רמוזים בו שם המחבר (א"ד) ושם אמו. הליצנים אומרים שמתן שם זה לספרו, שהיה לרב מֶכר, הבטיח שלספרו לא יֵעשה ביום מן הימים "קיצור"...
[44] עלי תמר, ברכות, עמוד ט"ל. הרב ישכר תמר היה חבר הרבנות הראשית לתל אביב - יפו, וחיבורו על הירושלמי הוא אוצר בלוס.
[45] לאור דבריו, מסתבר שלא זו בלבד שלכתחילה ייאסר להחליף בין שרה לשרי (וכדבריו בהמשך) אלא גם לענין דיעבד, גם החלפת השמות שרי ושרה, וכן הוֹשֵׁעַ ויהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז), תֵחשב שינוי משמעות. אגב, עוד יותר מסתבר לומר כן בהחלפת שמות המציינים שני דברים שונים, אף שקוצו של ניקוד מבדיל בין השמות, כגון "אַלּוּף דִּשֹׁן" ו"אַלּוּף דִּישָׁן" (בראשית לו, ל), או: "אֶרֶץ רַעְמְסֵס" (בראשית מז, יא ועוד) ו"אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס" (שמות א, יא), וכיו"ב.
[46] תיקנתי מעט. במקור הודפס: "דברי הפר"ת... בחדא מחתי".
[47] ע"פ דברים יב, ד. ויעויין בתורה שלמה ובדברי המפרשים לבראשית יז, ה; וראה סיכום קצר של הרב מישאל רובין, בספר קוראי שמו, עמוד 320 ואילך, המביא בין השאר את ביאורו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאיסור זה (מתוך ביאורו על עין יעקב, "עין אי"ה").
אמנם, לפי האפשרות האחרונה, היה לאסור את השמטת ה' מיהודה, שגם היא מציינת את שם ה' (ע"פ הבבלי סוטה י, ב "יהודה... נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא", ועי"ש בח"א למהרש"א). ואם תאמר, שהיה צריך לאסור גם את קיצור "יהונתן", "יהורם", "ישעיהו" ו"חזקיהו" ודומיהם - ל"יונתן" ו"יורם", "ישעיה" ו"חזקיה"! שתי תשובות בדבר: ראשית, תופעה זו מצויה כבר במקרא! ושנית, מסתבר לחלק בין אברם, שאין בו שום זכר לשם שמים, לעומת שמות אלה שעדיין נשארות שתים מתוך שלוש אותיות שם הוי"ה.
[48] ע"פ מאמרו של הרב יוסף קאפח: "כל שאינו מדבר לשון הקֹדש כתִקנהּ עובר בלאו" (בתוך: כתב עת סיני ע, קצז - קצט, ובתוך: כתבים א', עמ' 59 - 61, ירושלים, תשמ"ט, וכן מופיע בפרויקט השו"ת), וזה תורף דבריו:
נשאר לנו לברר האם מי שמדבר בלשון הקדש שלא בדקדוק אלא בשבושים עובר בלא תעשה? כי לכאורה אין יסוד לומר שיש בזה לאו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ברם כבר האיר עינינו ראש המדברים בכל מקום הוא הגאון רבנו סעדיה זצ"ל, ודעתו אף שאמנם אין בדבר זה עברה על לא תעשה של תורה, הרי בכל אופן עובר על לא תעשה שמדברי קבלה. שבפירושו לויקרא (י, א) האריך הרחיב להזהיר על חובת למידת לשון הקדש בדיוק ובדקדוק, כי אי הבנה מושלמת עלולה להיות הרת סכנות כפי שאירע לנדב ואביהוא בני אהרן, אשר שגיאתם בהבנת מלה אחת בדברי משה רבנו גרמה להם מיתה. ובתוך דבריו הוא כותב "כי הראשונים לא הרשו לעצמם להזניח ידיעת לשון הקדש, והיו רואים בכך עבֵרה, כמאמר נחמיה (יג כד) ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית. וירב עמם ויקללם ויכם שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם (שם יג כה)". הרי ברור כי רס"ג מפרש דברי נחמיה על הזנחת ידיעת לשון הקדש. ולכאורה היה נראה שכל קצפו של נחמיה הוא על נשיאת נשים נכריות בגיותן, שכך משמע פשטי הכתובים, וכך הבינו כל המפרשים. ברם כי דייקת בה שפיר תמצא שצדק רס"ג...
ומסקנתו:
כל שאינו לומד לשון הקדש וכל היודעו ואינו מדבר בו עובר בעשה. וכל המדבר לשון הקדש בשבוש ושלא בדקדוק עובר בלא תעשה ולוקה ארבעים מדברי קבלה.
אגב, ניסוח דומה להפליא מובא ע"י הרב מנשה קליין (=הקטן), האדמו"ר מאונגוואר (אונגוואר, סלובקיה, ה'תרפ"ה - ה'תשע"ב; 1925 - 2012) בתשובה "בענין אי יש חיוב ללמוד לדבר הבנים בלשון קודש" (שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן רד):
"ובפי' הרס"ג על נחמיה כתב כל שאינו לומד לשון הקודש ואינו מדבר בו עובר בעשה של ולמדתם אותם וכל המדבר לשה"ק בשבוש עובר בל"ת מדברי קבלה ולוקה ארבעים".
והשוה לשמות אחרים במקרא שמצינו בהם נוסחאות שונות, כדברי רד"ק (דברי הימים א א, ז):
ורודנים - כתוב ברי"ש ראשונה, ובספר בראשית כתוב בשני דלתין ודדנים, ולפי שהדל"ת והרי"ש קרובים בכתבן, והרואים בספרי היחסים הנכתבים בימים הקדמונים יש שהיו קוראים בדל"ת ויש שהיו קוראים ברי"ש, ונשארו השמות לפני בני אדם בדל"ת וברי"ש, לפיכך נכתב בספר בראשית באחת מהקריאות ונכתב בספר הזה באחרת להודיע כי הכל שם אחד ואם זה קורא בדלי"ת וזה קורא ברי"ש, וכן רבלתה ברי"ש ודבלתה בדל"ת, וכן רעואל ברי"ש ודעואל בדלי"ת, וכן תשתנה הקריאה בוי"ו וביו"ד לפי שהם קרובים בכתיבתן וכן תשתנה בנחות האל"ף ובה"א בתכלית המלה, כמו בסבתא וסבתכא כי האל"ף והה"א אחיות אותיות הנשימה, ומי שירצה לכתוב אל"ף יכתוב, ולכתוב ה"א יכתוב, וזה השימוש באותיות אהו"י הוא ג"כ בפעלים ובשמות ובמלים כמו שבארנו בחלק הדקדוק אשר חברנו באר היטב.
וכ"כ רמב"ן (במדבר ב, יד):
השנוי בשם אבי הנשיא לבני גד, בעבור כי המנהג בלשון הקדש לשנות השמות בטעם שוה, כמו זרח (במדבר כו יג) וצוחר (בראשית מו י) מלשון כצמר צחר (יחזקאל כז יח). ונקרא דעואל, שידע את האל, רעואל, ששם רעיון לבו באל, כמו ולי מה יקרו רעיך אל (תהלים קלט יז), בנת לרעי מרחוק (שם פסוק ב), והיו קוראים האיש ההוא בשני שמות ולכך תזכרנו התורה בשניהם:
ורש"ר הירש שם:
רמב"ן מעיר, שאבי אליסף, נשיא שבט גד, נקרא לעיל (א, יד) בשם "דעואל" - ואילו כאן הוא קרוי רעואל. וכך מבאר הרמב"ן את ההבדל הזה, שכדוגמתו מצוי במקומות לא מועטים: שמות האנשים לא נשמעו רק לאוזן כסימנים של קולות; אלא הובנו בשכל על פי משמעותם. ולפיכך שם המביע מושג אחד נתחלף בנקל בשם אחר הנרדף לו; כך הורגלו לקרוא לאיש אחד בשני שמות, שמשמעותם היא אחת. כך היה שם זרח (דברי הימים א' ד, כד) זהה לשם צוחר (בראשית מו, י); שהרי שני השמות האלה מורים על זיו וזוהר; כך גם דעואל ורעואל: לכוון את דעתו או את רעיונו לאל.
[49] לשון ר"מ המאירי, בית הבחירה, עירובין נג, א, ע"פ דברי רב יהודה בשם רב:
בני יהודה שהקפידו על לשונם, נתקיימה תורתם בידם; בני גליל שלא הקפידו על לשונם, לא נתקיימה תורתם בידם.
התלמוד הבבלי הבין שבמימרא זו תולה האמורא רב את התקיימות התורה בהקפדה בדיבור היום-יומי, כפי שמדגים התלמוד בהמשך (בעמוד ב') בשיחות חולין של בני גליל שמחמת מִבטאם הבלתי מוקפד לא הובנו כראוי, ולעיתים הוציאו מפיהם דיבורים מגונים, כמו ההוא בר גלילא שבִקש לקנות "אמר", ומכיוון שהיה "מדבר בשפה רפה, ולא פירש האות" (רש"י ד"ה אמר למאן) - לא היה ברור לשומעים אם חפצו ביין (חֲמַר), בצֶמֶר (עֲמַר), בחמור (חֲמָר) או בשׂה (אִמַּר).
על הבנה זו מקשה התלמוד: "מידי בקפידא תליא מילתא?" (=וכי בהקפדה תלוי הדבר?) כלומר, מובן שצריך אדם לדבר בלשון ברורה ונקיה גם במילי דעלמא (פסחים ג, א), אך למה רב מקשר בין הצורה בה אנו מדברים בעסקי חולין להתקיימות התורה?
מתרץ התלמוד כמה תירוצים שעיקרם אחד: כוונת רב להקפדה בלשון בלימוד התורה. הכוונה היא שיש ללמוד מתוך שימת לב גם לפרטים הקטנים והלשוניים, כגון אם גורסים במשנה "כיצד מעברין את הערים" בעי"ן (מלשון אשה עוברה) או "מאברין" באל"ף (מלשון אבר, חלק). כמוזכר בתחילת הסוגיא, בכך נחלק רב בכבודו ובעצמו עם שמואל.
התירוצים השונים מסבירים באופנים שונים כיצד ההקפדה בלשון הלימוד, תועיל להתקיימות התורה בידינו.
אין זה כל כך חמור אם אדם יבקש בשוּק לקנות "אמר" ולא יובנו דבריו - בסך הכל הוא יתבזה. אך אם לא ידייק ולא יקפיד בלשונו בלימוד התורה - הוא עלול לטעות ולהטעות בהבנת התורה! (ראה למשל המסופר בסנהדרין ה/ב על תלמיד חכמים שמלשונו העילגת הבין הציבור הלכה מוטעית: "מי בצעים אין מכשירין לטומאה"; ועי"ש בתוד"ה ואינהו).
ההקפדה בלשון, פעמים יש לה נפקא מינה ופעמים לא, ולכן יש לדקדק תמיד בכדי "שלא יארע דבר תקלה על ידינו ולא נִכשל בדבר הלכה".
וזו לשון רבי מתתיה היצהרי (ספרד סביב שנת ה'ק"ס; 1400) בפירושו למסכת אבות פרק ו:
ומצינו בלִמוד מרבו שני תנאים: בשמיעת האוזן, רבו של יואב בין לשון זכר בסגול לזכר בקמץ בבתרא (בבא בתרא כא ע"ב). בפרק מעברים (עירובין נג ע"א) בני יהודה דדייקיה לישניה נתקיימה תורתם בידם. גם שמדקדק בתנועת הקריאה, כי גם בזה יש מקום לטעות.
ג' בעריכת שפתים, רוצה לומר שיערוך מה ששמע בפיו ובשפתיו. אמרינן בפרק מעברים (עירובין נד, א) א"ל שמואל לרב יהודה שננא פתח פומך קרי, פתח פומך תני, כי היכי דתתקיים בידך ותוריך יומי, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד, כב), אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאם בפה. תנא תלמיד אחד היה לו לר' אלעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש, לאחר שלושה ימים שכח תלמודו. עוד שם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), אימתי קרוב אליך מאד, בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. גם אמרו שם ערוכה בלב ושמורה (שמואל ב כג, ה), אם ערוכה ברמ"ח אברים של אדם שמורה בלב, ואם לאו אינה שמורה בלב. ואמרו בתלמוד: תנא מיניה ארבעים זמנין ודמי כמאן דמנחא בכיסהו (מגילה ז, ב).
וכ"כ רבי אברהם זכות (ספרד, ה'רי"ב - דמשק, ה'רע"ד; 1452 - 1515) בספר יוחסין (הקדמה ד"ה וכן כתב):
וכמו שהקפידו בהלכות לאמרם בלשון רבו, כמו שאמרו הלל אומר מלא אין מים שאובים פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל משם אבותיו כי שמעיה ואבטליון היו גרים ולא היו יודעים להזכיר בגרונם הה"א ובמקום הין אומרין אין... כן בשמות עצמם היו מקפידים: וכן בפרק ג' שאכלו (ברכות מז א) יתיב רב ספרא וקאמר לטעם א"ל רבינא לטעום איתמר למאי נפקא מינה משום דחייב אדם לומר בשם רבו. וכן בפרק קמא דבכורות (דף ו א) ובפ' ר' ישמעאל בעא רב אסי מרבי יוחנן יין שמסכו גוי אמר ליה מזגו בגימ"ל וזי"ן אמר ליה והא כתיב מסכה יינה אמר ליה לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. וכן בפ' ראשית הגז (חולין דף קלז ב) הקפיד ר' יוחנן על איסי בר היני מלשון תורה ללשון חכמים שהיה קורא כפי גרסת רש"י איסי לבנו רחלים ככתוב בתורה וא"ל ר' יוחנן שיקרא רחלות בלשון חכמים. אבל בגמרא אומר כי ר' יוחנן היה קורא עם בנו, ורש"י נשמר כי לא ראינו בן לר' יוחנן כי מתו בניו. ואין זה דוחק כי אולי זה הבן מת לו בן עשר למשנה או גדול יותר, או אולי נשאר לו בן לזקנותו עם בנותיו שנשארו לו, כמו שראינו שאמר לר' אלעזר אם משום בני וכו', וראינו לר' אלעזר שהיה לו בן שמו ר' פדת בשם זקנו. ומה שאמרנו כי בשמות החכמים הקפידו כן זה מצאנו בגמרא דיומא (דף יט ב) שהיה קורא רב חנן לחייא בר רב זכריה בן קפוטל בפ"א וא"ל רב שיקרא בבי"ת קבוטל. ובירושלמי כהנא שאמר לרב מה ניתני קבוטר קבוטל והוה קיים מצלי וחמי באצבעיתיה ספר קבוטר. וכן (בעירובין דף נג א) בפ' כיצד מעברין מאברין שאמר ר' יוחנן שקרא עם ר' אושעיא רבו י"ח שנה ולא למד במשנה ממנו כי אם מאברין והוא באל"ף. ועוד שם אנשי יהודה שדקדקו בלשונם נתקיים תלמודם ולא לאנשי גליל. וכן שבחו לר' רחבה דפום בדיתא בסוף פ' אין עומדין (ברכות דף לג ב) דהוה דייק מפומיה דרב יהודה רבו המלות ושמא דגברי, שאמר הר הבית סטיו לפנים מסטיו ולא אמר אצטבה או אצטוונית כדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף יג ב) ובהרבה מקומות ובשמות... וכן ראינו בקדושין (דף ע' א) שהקפיד רב יהודה על רב נחמן כשהלך לפניו לדין אפילו במילי דעלמא. ובפרק הגוזל קמא (בב"ק דף צו ב) א"ל רב אשי למר קשישא לאו אמינא לך לא תחליף גברי ההוא משמי[ה] דרבי אלעא אתמר. וכן הרמב"ן ז"ל כתב לבנו הדרך הראשון מדרכי התלמוד לר' יצחק קנפטון לידע אי מי הוא תנא וכו'...
[50] כך כתב רבי יקותיאל יהודה הלברשטם (גליציה, ה'תרס"ה - נתניה, ה'תשנ"ד; 1905 - 1994) בתשובה ממנחם אב ה'תש"ל (שו"ת דברי יציב, אבן העזר סימן ק, ט):
ולפי"ד י"ל דבדורות הקדומים דידעי היטב בלשון הקודש ודקדוקה ומבטאה היו שמות שחששו מאד לקרא לבניהן כמותם מחמת רוב גדלותן, משא"כ בדורות המאוחרים דלא בקיאין במבטא, כידוע בחילוף דאלפי"ן עם עייני"ן בי"ת רפויה עם וא"ו טי"ת עם תי"ו דגושה סמ"ך עם שי"ן שמאלית ותי"ו רפויה וכדו', וכבר כתבתי בזה [עיין לעיל חיו"ד סי' נ"ג בהערה] לענין תפלה לדידן דיוצאין דהוי כבכל לשון [סוטה ל"ב ע"א], ודלוגו עלי אהבה [שיר השירים ב' ד' ובמדרש רבה שם] ודו"ק.
דבריו צ"ע:
1) למה השם אברהם כה נעלה יותר משמות יצחק ויעקב?
2) הדורות הקדומים "דידעי היטב בלשון הקודש ודקדוקה ומבטאה" היינו תקופת חז"ל, שבה כבר חלו שיבושים רבים במבטא לשון הקודש, כאמור לעיל!
3) לדבריו, אין להשתמש בשם אברהם רק כשמבטאים אותו כראוי ב"לשון הקודש", והוא מתבסס על דבריו בחלק יורה דעה סימן נג שלשון הקודש נשכחה מאתנו, וגם המבטא של חלק מהעיצורים ("אותיות") והתנועות ("הניקוד"), ולכן:
"אין אנחנו יכולים לדבר בלשון הקודש. והייתי נותן את כל אשר לי לאחד שילמדני השפה על בוריה, כי באמת הרבה פעמים לבי נוקפי על התפלות והברכות שמא אין אמירתם כהוגן ונמצא שאין בידי שום תפלה או ברכה...
ואולי יש להמליץ דהמבטא וההברה שנקבע אצלינו, הגם שאין זה לשון הקודש כנכון, מ"מ לא גרע מלשון אחר דמבואר בשו"ע שם סעיף ד' דיכול להתפלל בכל לשון שירצה".
ברם, המהדיר שציין כאן: "עיין לעיל חיו"ד סי' נ"ג בהערה" הוא כנראה אותו מהדיר שהביא שם בהערה מדברי הרב הלברשטם, ולא שת ליבו לסתירה העצומה שבין דברי אדמו"רו. בהערה שם צידד לומר שגם ללשון הקודש שבפינו, על אף שונותו מהמבטא המקורי והקדום של לשון הקודש, יש לו דין של לשון הקודש. לפי גישה זו (שכמותה כתבו פוסקים נוספים כמו בעל אגרות משה) אין מקום להסבר הנ"ל להימנעות משימוש בשם אברהם בתקופות מסוימות.
[51] חלק מרשימה זו מצאתי בספר נחלת שבעה שטרות סימן מו, ובמאמרו של הרב פנחס שלמה גאלדשמידט, אב"ד מוסקבה, "קונטרס שמות גיטין", כתב עת מוריה, תשנ"ד, עמוד פט (מופיע גם בפרויקט השו"ת).
[52] כגון הרב הראשי לישראל, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, שהיה ידוע בפי כל כ"רֶבּ אברום".
[53] ראה: בית שמואל שמות אנשים אות א' בשם מהרש"ל; שדה חמד, כללים מערכת כ אות פג; ופסקי תשובות, סימן קנ"ו.
[54] חלק ד סימן ל. ר' יצחק יעקב וייס נולד בפולין (ה'תרס"ב; 1902). כעשרים שנה דן את ישראל ברומניה, כעשרים שנה היה דיין במנצ'סטר (אנגליה), ובעשרים שנותיו האחרונות היה אב בית דין העדה החרדית בירושלים, עד פטירתו (ה'תשמ"ט; 1989).
[55] ר"ל מדקדקי מצוות, ולא מדקדקי לשון...
[56] זאת בנוסף למובא למעלה (הערות 48, 49) על חשיבות הדיבור בלשון הקודש באופן תקין.
[57] כך יש גורסים בפירוש רש"י (בראשית יב, ב), אך כנראה שאינו מרש"י. כיו"ב בחזקוני שם: "וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ באות אחד למנין רמ"ח נמצא גוף שלם ושם שלם".
[58] הרב אברהם ישעיהו קרליץ (רוסיה, ה'תרל"ט - בני ברק, ט"ו במרחשון ה'תשי"ד; 1879 - 1953) התפרסם בשם ספריו, שהודפסו ללא שם המחבר המפורש, אלא רק בראשי תיבות "אי"ש". ראה: תשובות והנהגות כרך ג סימן רצז.
[59] עי"ש בהערת ר' עמוס חכם, "דעת מקרא".
[60] נחלקו הדעות מיהו "אדון" זה. בספר תשב"ץ קטן סימן קיט מעיר תלמיד מהר"ם מרוטנבורג על הנוסח "אהבת איתן אדונינו": "והר' פרץ ז"ל היה אומר אבינו". נראה שהכינוי "אדוננו" על אברהם אבינו היה נועז לאוזנו של ר"פ, או שמא רצה למנוע דו משמעות, ולכן שינה את נוסח הפיוט ל"אבינו". באליה רבה (סימן תקצב ס"ק א) כתב:
אהבת איתן אדונינו, יפסיקו בין איתן ובין אדונינו, כי איתן קאי על אברהם, ואדונינו קאי על הקב"ה [קיצור של"ה, ר"ה ד"ה כתב הלבוש]. ובתשב"ץ כתב, הרבינו פרץ היה אומר אבינו ע"כ, משמע שאין צורך להפסיק.
כלומר, אם נפרש כמו ר"פ, אך לא נשנה את הנוסח כמותו, הרי שאין סדר המילים מסורס (כלומר, שהנושא "אדוננו" בא לאחר המושא "אהבת איתן", ובנפרד מהנשוא "יזכור"), ואפשר לומר "איתן אדוננו" ברצף, כי שניהם תיאורים של אברהם.
[61] רבי אברהם בורנשטיין (ה'תקצ"ט - ה'תר"ע; 1839 - 1910), היה תלמידו וחתנו של רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא ידוע על שם ספריו: שו"ת אַבְנֵי־נֵזֶר (כלשון הכתוב בזכריה ט, טז), ואֶגְלֵי־טָל (כלשון הכתוב באיוב לח, כח) - ספרו על ט"ל מלאכות שבת. אגב, על שמו נקרא מו"ר, הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט שליט"א, שאביו הוא צאצא ר' שבתי כהן, בעל הש"ך, ואימו - נכדת רבי אברהם בורנשטיין.
[62] ע"ע על דברים אלה: שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עד ; ר"ד מצגר, כתב עת מוריה קפה - קפו, פח - צג; רא"י בראדט, כתב עת ישורון יא, תשס"ב, תתכב - תתלו בהערה 73.
