"מרבה מחילה לחטאים, וסליחה לפושעים"

בניקוד נוסח "אל מלך" מצאנו שלושה נוסחים:

1. ללא יידוע כלל: מחילה לְחַטָּאִים וסליחה לְפושְׁעִים 

- כך כאן במחזור גולדשמידט וממנו הועתק למהדורות קורן. 

2. נוסח מיודע פעמיים: מחילה לַחטאים, וסליחה לַפּושעים

כגון במחזור אר"צ מופיע כאן  

וכן כאן במחזור אביניון

וכן כאן במחזור ספרדי 

וכן כאן וכאן בנוסחים אשכנזיים 

3. נוסח מעורב (ותמוה!): מחילה לְחַטָּאִים, וסליחה לַפּושעים

כמו כאן באחת הפעמים בספר זה (עמ' קב), וכן כאן, וכן ב"ארטסקרול" ועוד.

• היש הצדקה לנוסח לא עקבי זה ?

נ"ב היידוע כאן הוא כנראה "יידוע סוגי". בדומה ל"להתעטף בַציצית" [חיים א' כהן/ על "להתעטף בַציצית" עמוד 12 (קמ"ד)]

המין הדקדוקי של המלח

שאלוני:

האם 'מלח' בל' זכר או נק'? 

בלשוננו זכר, אך בברייתא בשבת "מלח אינה כתבלין" ל' נקבה. (אגב, הנוסח ברי"ף 'אינו כתבלין').

תשובה: 

"מלח סדומית" יוכיח שהוא לשון נקבה, וכך מוכיחים רוב המקורות בלשון מקרא ובלשון חכמים, אלא שבמקרים רבים הנוסח "תוקן" ללשון זכר. 

אך אכן כדבריך, מקובל בעברית של ימינו בלשון זכר, וגם לכך יש מקורות נאמנים.

ממליץ להרחיב את העיון במאמר המעניין מאוד של פרופ' ר' שרגא אברמסון:

"מלח מהו? א. מלח לשון זכר או נקבה? ב. מסורת קריאה "הוא-היא" שאינה ידועה. ‬" ‫ לשוננו מ (תשלו) 178-189 ‬ והנה קישור  אגב, כאן מצוטט פסק [לא מנומק] של האקדמיה.  באתר האקדמיה לא מצאתי.

הקלטות הכינוס השנתי העשירי של "שוחרי לשון הקודש" - קיץ תשע"ו

בס"ד הועלו הקלטות שמע של הכינוס השנתי העשירי של שוחרי לשון הקודש. הנה הקישור בהמשך יועלו הקלטות וידאו, דפי מקורות ומצגת.  יבורכו מפי הבוחר בתורה ובלשונה:  בעלי האכסניה, המרצים, המאזינים בעבר ובעתיד, וכל המסייעים במלאכה.

האזנה מועילה וכל טוב, 

אוריאל פרנק 

רע-מסס

בערש"ק מסעי תשע"ו נשאל רב חשוב בתכנית רדיו פופולרית על קריאת המילה "רעמסס". תשובתו היתה שיש דעות שונות בקריאת המילה, כמובא ב"מנחת שי" ובספרי המדקדקים, ומסקנתו היתה "הנח להם...", ואיך שיקראו - זה בסדר, ואין בזה שינוי משמעות. איך שלא יאמר - "הכל יודעים שהכוונה לרעמסס".

לצערי, על תשובה זו יש לקרוא את הפסוק (קהלת י, ה): "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט", שכּן: א. אין דעות שונות בקריאת המילה,   ב. מ"מנחת שי" נראה להפך מדבריו, שיש לתקן את מי שטועה בקריאת המילה הואיל ויש בזה שינוי משמעות. 

פירוט:

ראשית, לגבי אופן קריאת המילה לכתחילה: יש דעה אחת בלבד, ואין שום מחלוקת! מכל הספרים עולה כי יש מסורת קריאה אחידה שאין חולק עליה, והיא מבחינה בין שני רעמסס (!) לפי ההקשרים השונים: 

1) "רַ-עַמְ-סֵס" שבפרשת שמות: ע' בפתח (כמו שכולם אומרים), על משקל "שַ-עַטְ-נֵז". זוהי העיר שבנו עבור המצרים, בנוסף ל"פיתום".

2) "רַעְ-מְסֵס" בשאר התורה (פרשת ויגש, בא ומסעי): ע' בשווא נח (קצת קשה להיגוי), ומ"ם בשווא נע (הפותחת את ההברה הבאה), על משקל "תַחְ-פְּנֵס" (מלכים א יא כ). זוהי הארץ שבה התיישבו בני ישראל בגלות מצרים, וזוהי תחנת המוצא במסעי בני ישראל לארץ המובטחת.

לטובת אחיי המתקשים בהיגוי ע' גרונית (ובפרט כשהיא חסרת תנועה), אדגיש שעבורם ההבדל בין "רַעַמְסֵס" ל"רַעְמְסֵס" מתמצה רק בהיגוי השונה של השווא שבאות מ"ם: שווא נח בפרשת שמות (*"רַ-אַמְ-סֵס"), ושווא נע (כמו סגול) בשאר התורה: "רַ-מְסֵס".

בנושא זה קיימת גם הערת מסורה (המובאת ומבוארת ב"מנחת שי") המעירה על "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות "ליתא רפי", כלומר, שרק במקום זה המ"ם בשוא נח (בניגוד לשאר המקומות: רַעְמְסֵס).

שנית, האם ההבדל בקריאה מוכיח שמדובר בשני שמות של מקומות שונים, או שאלו שתי גרסאות של אותו מקום?

אפשר למצוא פרשנים שמשמע מדבריהם שמדובר באותו המקום (יעויין בתרגום המיוחס ליונתן ובתרגום רס"ג ובחזקוני בפרשת בא), אך בעל "מנחת שי" מביא אך ורק את שיטת האבן עזרא שמדובר בשני שמות של מקומות שונים! לפי המסורה מסתבר שמדובר בשני מקומות (וכ"כ מחברי "דעת מקרא").

שלישית, האם ההבדל בקריאה מעכב? כלומר, האם יש להחזיר את הטועה ומחליף בין "רַעַמְסֵס" ל"רַעְמְסֵס"? 

הדבר תלוי בתשובה לשאלה הקודמת. לפי דעת האבן עזרא ולפי בעל "מנחת שי", נראה ברור שיש להחזיר, וכן פסק הרב אביגדר נבנצל שליט"א, כפי שהעיד הרב יששכר גואלמן הי"ו בכינוס העשירי של שוחרי לשון הקודש (כ"ט בתמוז תשע"ו), שהטועה ומחליף בין "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות ל"רַעְמְסֵס" בשאר התורה - משנה משמעות, ויש לתקנו!

אילו אותו משיב ברדיו היה מורה שבדיעבד אין להחזיר את הקורא כי יש דעות שאין בזה שינוי משמעות - החרשתי. 

אך תשובתו הוכיחה שהוא אינו מודע לפירוש ראב"ע, ושנשכח ממנו תוכן דברי מנחת שי.

לסיכום: 

לכתחילה אין חולק על כך שיש לחלק כנ"ל בין קריאת "רַעַמְסֵס" שבפרשת שמות ל"רַעְמְסֵס" בשאר התורה (פרשת ויגש, בא ומסעי). 

בדיעבד, יש מי שהורה הלכה למעשה שהבחנה זו מעכבת, ויש לתקן ולהחזיר על כך. 

אמנם, למעשה, אני מתלבט האמנם יבין כל קורא בתורה על אתר כיצד עליו לתקן את קריאתו. דבר זה ניתן להעיר לקורא בנחת וביישוב הדעת לפני הקריאה או לאחריה. 

בתור לימוד זכות שמא אפשר לסמוך על האפשרות שאין ההבדל בקריאה מכריח שמדובר במקומות שונים (וכת"י, רס"ג וחזקוני הנ"ל), למרות הערת המסורה המפורשת ופרשנותו החד משמעית של ראב"ע. 

הכינוס השנתי העשירי של "שוחרי לשון הקודש" - קיץ תשע"ו

הציבור מוזמן לכינוס השנתי העשירי של שוחרי לשון הקודש

שיתקיים בעז"ה ביום חמישי, כ"ט בתמוז, תשע"ו,

בישיבת "קרית נוער" בשכונת בית וגן, ירושלים

( הכניסה לאודיטוריום מרחוב הרב פרנק 20 )

בהנחיית הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן.

 

כינוס העשור מוקדש לזכרו של הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן ז"ל

מחבר סדרת ספרי "פרשגן" על תרגום אונקלוס

 

 

 

12:45  "בהתאסף יחד שבטי ישראל"

מושב א':        13:00
מר אברהם נפח	"לא תעשה כל מלאכה"
הרב יוסף קמינצקי	חשיבות תחביר הפסוק בעיני רש"י
הרב אהרן פרידמן	היבטים לשוניים בשירת הים
הרב יצחק סבתו	אונקלוס כדרשן
הרב יהונתן פוזן	פרשנויות לשוניות בתרגום
ת פ י ל ת   מ נ ח ה
מושב ב':         16:00
הרב יובל שרלו	התרגום כפירוש הראשוני לתורה
הרב יצחק פרנק	"מָוֶת וחיים ביד לשון": ספר פרשגן ועוד
הרב יששכר גואלמן	התרגום ופשוטו של מקרא - הֲיֵלְכוּ יחדיו?
ד"ר אבשלום רצאבי	ייחודה של הארמית במסורת יהודי תימן
סיום משוער:        18:30

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים         * רצוי לאשר השתתפות

לפרטים:  info@maanelashon.org         0587203297 (אוריאל)

התודה והברכה לישיבת "קרית נוער" המארחת בשלישית את הכינוס!

 

דרשה לשבת פרשת שלח

המצוות נחלקות לסוגים שונים. יש מצוות שכולם חייבים בהן תמיד, כמו לאהוב את ה'. אך יש מצוות שחייבים בהן רק בזמן מסוים, ויש מצוות שמתחייבים בהן רק בנסיבות מסוימות ובתנאים מסוימים.

למשל: מצות קריאת שמע, נוהגת בזמן שכיבה ובזמן קימה, וכל האנשים חייבים בה.

מעשה נחמד מובא בהקדמה ר' יהונתן קויתי לתיקון הקוראים איש מצליח (עמ' 13), ובו מספר על מלמד שהורה לתלמידו כיצד לבטא כהלכה את הא' העיצורית בראש המילה "אחד" לאחר "איש", כדי שלא ישתמע "אי שחד" (או "אִשֶה חד") במקום "איש אחד", עיין שם.

והוא הדין בקריאת שמע, כגון בפרשת ציצית שבסוף פרשת שלח: וראיתמותו, וזכרתמת, ועשיתמותם, אשרתם, זונימחריהם, ועשיתמת.

בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן סא, סעיפים יט-כא^[1]) מוזהרים אנו לבטא כהלכה את האות אל"ף במקרים שהיא עלולה להיעלם, כמו: וְחָרָה אַף, וְשַׂמְתֶּם אֶת.

וה"ה בתפילה, כגון: ומקדישימת שם...

וזו הסיבה שיש חזנים ובעקבותיהם יש סידורים שיצרו שם הפסקה באופן מלאכותי באמצע משפט – כדי למנוע חירוף וגידוף!

ויש להוסיף: 

לא רק בא' (עיצורית) שבראש מילה, יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשהמילה הקודמת מסתיימת העיצור; אלא אף באמצע מילה יש ליזהר לבטא א' עיצורית, במיוחד כשההברה הקודמת פתוחה (= מסתיימת בתנועה, ולא בעיצור), כגון: 
מא*ת א*דני היתה זא√ת היא√ נפלא√ת.

*   =  א' עיצורית,      √     = אם קריאה.

עד כאן עסקנו בהלכות הנוגעות לכל אחד, כי כל בר מצוה חייב לקרוא ק"ש, לברך, ולהתפלל בדקדוק.

נעבור עכשיו לדבר על מצוות שמתחייבים בהן רק במצבים מסוימים. בסוף פרשת שלח לאחר חטא המרגלים-התיירים, נצטווינו בכמה מצוות כאלה, כמו הפרשת חלה ומצות ציצית.

כידוע, חז"ל תיקנו לקרוא בק"ש את פרשת ציצית יחד עם "שמע" "והיה אם שמוע", וצ"ע למה נבחרה דוקא פרשת ציצית?

שאלה שניה שנעסוק בה היא למה נצטווינו במצות ציצת דוקא לאחר פרשת המרגלים?

מסופר על רב קטינא במסכת מנחות (מא, א):

מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא - ציצית של תכלת מה תהא עליה?! אמר ליה: ענשיתו אעשה?! אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!

לכאורה, צדק רב קטינא: מה החיסרון במי שלא לובש בגד בעל ארבע כנפות?! הרי אין חיוב לקיים מצוות ציצית אם לא לובשים כסות החייבת בציצית!

אם אדם גר בבית שאין בו פתח שחייב במזוזה - מה החיסרון בכך שאין לו מזוזה?!

ואם אדם גר בחו"ל ואינו מתחייב בשמיטה, בתרומות ומעשרות - הרי לא עבר איסור! להפך, אולי זה אפילו מהודר יותר, כי בחו"ל בטוח לא נכשלים באכילת טבל ח"ו, ובשאר מצוות התלויות בארץ!

לכן, התמיהה של רב קטינא מובנת: "ענשיתו אעשה?!"

המלאך עונה לו "בזמן דאיכא ריתחא, ענשינן!" כן, כשיש כעס בעולם, מענישים את מי שלא התאמץ להתחייב במצות ציצית.

אין להסתפק בקיום המצוות שכבר התחייבנו בהן, אלא יש לחפש דרכים כדי להתחייב במצוות נוספות, ולרדוף אחר אפשרויות לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכפי שמנסח הרמב"ם בסוף הלכות ציצית (פ"ג הל' י"א):

אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד לפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו...

על אף שאין על "אדם" חיוב, "אדם חסיד" ישתדל להתחייב במצוה. וכפי שמסיים הרמב"ם (שם הל' י"ב) מידת חסידות זו ראויה לא רק לחסידים ואנשי מעשה, אלא ראוי לכל "אדם" להיזהר בכך:

לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וכו'.

וכן כותב מרן השולחן ערוך בראש סימן כ"ד:

"אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית, וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום."

שמא לרעיון זה התכוונו חז"ל כשאמרו שמצות ציצית "שקולה כנגד כל המצות כולן" (שבועות כט, א). הציצית היא בנין אב לכל קיום המצוות; היא מזכירה לנו לקיימן, ודרכה גם מגיעים לתשוקה לקיום כל המצוות, מפני ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וגם בזכות ההבנה שלנו שהציצית (והתכלת) "מציצות" עלינו, והן מלאכי ה' לזרזנו לקיום עוד ועוד מצוות.

נראה כי רק לאחר שהמרגלים מאסו בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, ובתורם את ארץ הצבי, ויתרו על הארץ שבחר בה ה', ועל קיום רצון הבורא שכל מצוותיו (התלויות בארץ ושאינן תלויות) יתקיימו ע"י עמו בארץ אשר חמד -- רק לאחר גילוי חולשה זו, נזקקנו למצות ציצית שתחזק אותנו בעבודת ה' ותחנך אותנו שלא לתור אחר חשבונות היצר, אלא לרדוף אחר עשיית כל המצוות, ולהתגבר על כל חששות בני ענק העומדים בפני הכניסה לארץ כל המצוות.

אפשר לומר שמצות ציצית היא התיקון לחטא המרגלים, ובזכות הקפדת עם ישראל במצוה ציצית בארבע כנפות, יזכו להתקבץ מארבע כנפות הארץ ולהיגאל גאולה שלמה.

לא רק המואס בארץ חמדה ומתחמק ממצוות ה' שבארץ ישראל, הרי זה "דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב), אלא אף הדּר בארץ הבחירה אך אינו דורש לציון ואינו מבקש את בנין המקדש ועשיית רצון ה' בבית הבחירה - גם הוא רח"ל עלול להיענש "בעידן ריתחא" ח"ו, כפי שכותב הרמב"ן.

מצות ציצית עצמה מורכבת משני חלקים: לבן ותכלת. בעל אור החיים הקדוש, ר"ח בן עטר, מדייק מלשון התורה^[2] ומוצא רמז לכך שלא בכל הדורות תתקיים מצות ציצית בשלמותה, אלא יהיו דורות שבהם תחסר התכלת, ורק את הלבן יטילו בטלית. אמנם, גם הלובש טלית שיש בה רק לבן - קיים את עיקר המצוה, אך ה"יָרֵא אֶת־ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" משתוקק לקיימה בשלימות, כמאמרה. ואף אם תשוקה זו לא באה לידי יישום בפועל (ממניעות שונות...), מן הראוי לייחל ולהתפלל שכל ישראל יזכו לקיים מצות ציצית עם תכלת.

---

[1] זו לשון הטור: "וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף, וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את".

הדוגמה האחרונה "וממליכים את" בברכת יוצר גרמה למדפיסי סידורים ליצור שם אף פסקה חדשה!

כך כותב הר"ד יצחקי (כתב עת בית אהרן וישראל מב, תשנ"ב, עמ' קח):

"ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם... בסידור רב הירץ ש"ץ וסידור רב שבתי סופר ולובלין תל"ח ועוד סידורים ישנים אין הפסק כלל בין וממליכים לואת - ולפי הנראה המדפיסים המאוחרים עשו שם שתי נקודות מפני שהטור בסי' ס"א כתב לעשות הפסק מעט ביניהם - אך באמת לא כיון לעשות שם סוף פסוק ולא קטע חדש - ואדרבה מדהוצרך להזהיר שלא ישתמע "מת" ש"מ דבלאו הכי אינו מקום הפסק".

[2] אור החיים:

לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה אין צורך בציצית תלמוד לומר לדורותם. עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה. אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים הלבן והתכלת, הלבן ישנו בכל זמן, והתכלת יש זמן שאינו מצוי, ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח א), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק מה שאין כן התכלת:

"קונה הכל"

"קונה הכל" - ממי הוא קנה הכל?! האם ח"ו רומז אל ישות נוספת?!

קושייה זו יסודה במחשבה המוטעית שדין אחד לעברית שבמקורות ולעברית שבפינו. 

עלינו להתרגל לכך שלמילים בלשון העברית (כמו "קונה" במקרה זה) יש לא רק המשמעות המקובלת כיום בעברית (ובנידון דידן: השגת בעלות), אלא גם משמעויות נוספות:

עיקר הוראתו של השורש קנ"ה בעברית הקדומה היא עשׂייה: בריאה(יש מאין) או יצירה (כפי שכותב, למשל, ד"ר שלמה מנדלקרן בקונקורדנציה שלו). וזהו פשוטו של הנימוק של חוה לקריאת השם "קין": "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א), וכפירוש רש"י ("את ה'. כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי - לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו") ורד"ק ("ותלד את קין - ילדה בן שקראה שמו קין. שאמרה קניתי איש את ה', ואף על פי שהם שני שרשים בענין אחד; רז"ל פירשו קניתי איש את ה', המצאתי בעולם איש שלא היתה בריאתו כאחד ממנו וקניתיו עם השם כי הוא שם בו חלקו שנפח בו נשמה, וקניתי, כענין קונה שמים וארץ (י"ד כ"ב) כלומר שהמציא את העולם, וסמכה המעשה לעצמה לפי שהיא עיקר המצאת הולד ובבטנה נוצר וגדל עד שיצא"). אך ע"ע בפירוש רש"ר הירש ובעל הכתב והקבלה.

לפיכך, אין צורך להידחק ולתרץ ש"יצירה" היא אחת הדרכים לרכּוש ו"לקנות". 

זהו גם פשוטו של הכתוב בתהלים (קד, כד) שאנו משבחים בו בכל בוקר (בראש ברכת יוצר): 

"מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'! 

כֻּלָּם - בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ! 

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"

- הם הם "קִנְיָנֶךָ", הם הם "מַעֲשֶׂיךָ"!

כיוצא בו: "עַם־זוּ קָנִיתָ" (בשירת הים: שמות טו, טז) היינו "עַם־זוּ יָצַרְתָּ" (כלשון ישעיה מג, כא: "עַם־זוּ יָצַרְתִּי לִי").

על כן, לשון התפילה "קֹונֵה הכל", וכן לשון הפסוק שממנו שאוב ביטוי זה (בראשית יד, יט; כב): "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" -- משמעותם פשוטה וחלקה : בורא ויוצר הכל, ולא שח"ו הוא קיבל בעלות על העולם מזולתו או מן ההפקר...

כמובן, מהעובדה שה' שמים עשה, ותבל ומלואה ברא, נובע שלה'  (שייכים:) הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. 
במילים אחרות (או ליתר דיוק: באותה מילה עצמה...): מהעובדה שה' קנה את הכל (כלשון חוה) נובע שהכל הוא קניינו (בלשוננו, במובן של בעלות).

ואולם, כשם שלא נכון לומר שהפירוש הבלעדי של "קנה" הוא "השיג בעלות", כך גם להפך: לא נכון לומר שהפירוש הבלעדי של "קנה" הוא "יצר".

כבר בלשון התורה הושאל השורש מהמשמעות המוחשית של יצירה גם להוראה של השגת בעלות, כמו בפרשת חיי שרה: "הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי־חֵת" (בראשית כה, י).

הרחבת משמעות זו ("מעתק משמעות" - בפי חכמי הלשון; לשון העתקה והעברה,ובלעז: "מטונימיה" - היינו: תחליף של מִלה עבור מִלה אחרת, כשהחילופים מבוססים על קירבה וסמיכות עניינים נסיבתיים (ע"פ: אהרן קומם, "המטונימיה", בתוך: אשל באר שבע, עמ' 334) ארעה גם בשורש עש"ה (השוה את שני פירושי רש"י לבראשית יב, ה: "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן").

שתי ההוראות של השורש קנ"ה משמשות עדיין בלשון המשנה, כמו ששנינו: "חמישה קניינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד" (אבות פ"ו מ"י) - הוראת "קניין" כאן היא: יצירה ובריאה, וכמו לשון המשנה הבאה שם, האחרונה בפרק "קנין תורה": "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו". 

ברם, אין זה אלא היוצא מן הכלל. ככל שהזמן חולף הולך ומתמעט השימוש בשורש קנ"ה בהוראת יצירה, ועל כן עלינו לנהוג במשנה זהירות לבל נפרש מקורות קדומים על פי המשמעות הטבועה במוחנו, אלא ניעזר בהקשר - "דבר הלמד מעניינו". 

הרחבה ומקורות נוספים:

לעיל פסלנו את האפשרות לפרש ש"קונה הכל" שהוא קנה ממישהו. מפתיע לראות שאפשרות זו הועלתה ע"י קדמונינו (כדלקמן).

לעיל כתבנו שלפי הפשט "אין צורך להידחק ולתרץ ש'יצירה' היא אחת הדרכים לרכּוש". 

כך כתב רש"י בראשית פרק יד (יט) קונה שמים וארץ - כמו (תהלים קלד ג) עושה שמים וארץ, על ידי עשייתן קנאן להיות שלו:

והקשה עליו המהר"ל (כדלקמן): "לא ידעתי מי הכריח אותו לזה הפירוש".

רמב"ן בראשית פרק יד פסוק יט 

(יט) קונה שמים וארץ - כתב רש"י קונה כמו עושה, על ידי עשייתו קנאן להיות לו. ואלה שני פנים הם. ואולי כן הדבר שיבא לשון קנין בענין העשייה, וכן כי אתה קנית כליותי (תהלים קלט יג), שיכפול תסוכני בבטן אמי, וכן הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו). כי הלשון יאמר "קנין" בעשייה. וההפך אשר עשו בחרן (לעיל יב ה), קנו. ומאשר לאבינו עשה (להלן לא א):

והנכון מה שאמר עוד קנאן להיות לו, כי כל אשר לאדם יקרא קנינו. ויקראו הצאן "מקנה" בעבור היותו עיקר רכוש האדם. ולשון חכמים (ב"מ י א) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. הבטה בהפקר קניא (שם קיח א). חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (שם יא א). וכן בכל מקום תבוא להם במקום זכיה, כלומר שהוא שלו. ולזה נתכוין אונקלוס שתרגם דקניניה, ולא אמר "קנה":

גור אריה בראשית פרק יד 

(יט) על ידי עשייתן קנאן להיות שלו. לא ידעתי מי הכריח אותו לזה הפירוש, כי אין זה דעת רז"ל שאמרו (פסחים פז ע"ב) ד' קניינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו - כך, דאם כן כל מידי שברא ועשה נקרא 'קנין' שלו, אבל עיקר הדבר כי נקרא 'קנין' הדבר שהוא לגמרי שלו, שעל זה יפול קנין - דבר שנקנה לו, כמו האשה שנקנה לבעלה. ואלו ארבעה דברים הם קנין שלו, כי שאר דברים אף על גב שהם שלו גם כן, כי הים שלו כדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים", ואין זה 'קנין', מפני שאין הים מצד עצמו לבד שלו, רק עם דבר אחר, כדכתיב (שם) "ויבשת ידיו יצרו", כי הים חלק דבר, ולא נקרא דבר זה 'קנין', שהרי אינו מצד שהוא בלבד הוא שלו. וכן היבשה גם כן אינו שלו מצד שהוא יבשה בלבד, רק היבשה והים ביחד הם שלו. וכן הכסף הוא של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (חגי ב, ח) "לי הכסף", אבל אין הכסף מצד שהוא כסף הוא שלו, שהרי נאמר גם כן (שם) "ולי הזהב", וכן כל הדברים. אמנם אלו ארבע דברים הם אחד ואין שתוף להם עם זולתם, ואם כן הם שלו מצד עצמם בלבד, וזה נקרא 'קנין'. כי התורה היא של הקדוש ברוך הוא, ואין דבר משותף עמה, ולפיכך היא קנין להקב"ה - נקנה לו. וכן השמים והארץ, לא תמצא דבר עם שמים וארץ, והם נקראים קנין להקב"ה. וכן בית המקדש שהוא יחיד, שאין עוד אחד, הוא קנינו של הקדוש ברוך הוא. וכן ישראל הם עם אחד, הם קנינו של הקדוש ברוך הוא. והרי הדבר מבואר כי 'קנין' נקרא דבר שהוא שלו קנוי לו לגמרי מצד עצמו, וזה הם אלו דברים אשר הם נקנים לו יתברך מצד עצמם, ומפני זה הם נקנים לו לגמרי, אחר שמצד עצמם הם שלו. ולפיכך כתיב "קונה שמים וארץ", כי שמים וארץ נקראים קנין להקב"ה שהם קנוים לו לגמרי מצד עצמם, לא כמו שאר דבר שהם שלו, ולא מצד עצמם. ודבר זה הוא דבר מופלג בחכמה למי שמבין דברים אלו:

הכתב והקבלה בראשית פרק יד 

(יט) קנה שמים וארץ. כמו עושה שמים וארץ ע"י עשייתן קנאן להיות שלו (רש"י). ואלה שני פנים הם, כי יבוא לשון קנין בענין העשיה, וכן כי אתה קנית כליותי, שיכפול תסכיני בבטן אמי, וכן הלא הוא אביך קניך הוא עשך ויכוננך, כי הלשון יאמר קנין בעשיה, וההפך אשר עשו בחרן, ול"נ מלת קנה הוא לשון תיקון סדור הישרה והכנה, מענין מעוות לא יכול לתקן, תקן משלים הרבה (אָרדנען, איינריכטען) וכשם תקנה ברבותינו (פעראָרדנונג) להכנה וגדר שלא יבא לידי קלקול, וגם בלא תי"ו אמרו (גטין וי"ו) שמע קן קולמסא קן מגילתא, והוא תיקון וחתוך הקולמס, תיקון החלקת הקלף להיות ראוים לכתיבה (ע"ש רש"י), וכן הלא הוא אביך קנך פירש"י תקנך בכל מיני תקון ובלשון ערבי יקרא להכנה קין, ואפשר שלזה יקרא מדור העוף קן צפור, להיותו מסודר ומוכן לשמירת האפרוחים והביצים בל יפלו לארץ ויתקלקלו, והוא ג"כ לשון תקנה וגם לרבותינו מלת קנה ענין תקון, כי אמרו (ב"ר פמ"ג) קנה שמים וארץ מוסב על אברהם שהוא תיקן את העולם מקלקול מעשיהם ומשבושי דעותיהם בהכירו לבני אדם מציאותו ית' והשגחתו עליהם (ע"ש ובמתנת כהונה וידי משה). וע"ד הפשט נסוב את המאמר על הש"י, ויהיה טעם קנה שמים וארץ מקיים אותם על תיקונם הראוי, מאורות השמים וכל צבאם מתוקנים ועומדים בסדר הראוי ולא ישנו תקופת מהלכתם, וכן צאצאי הארץ וכל הברואים עומדים בתקונם ומכונם הראוי, (ובמכדרשב"י פ"ז) קנה שמים וארץ מלך העולם כי שם מלך הוא המוליך והמנהיג והמתקן ענין ארצי להישירם על מכונם וסדרם הראוי.

שו"ת הרשב"א חלק ה סימן קטו 

עוד אני מוסיף, בכוונת מלות שקבעו בג' ברכות ראשונות, צריך שיתבונן האדם ויכוין אליהם בשעת התפלה. והוא שיש בברכה ראשונה: קונה הכל, וזוכר חסדי אבות, מלך עוזר ומושיע ומגן. וכל מלה ומלה מאלו המלות, יש בה כוונה, שבה פנה גדולה באמונה, כאשר תשמע. כבר ידעת: שנתפרסם בתורתנו, ונתאמת בעמינו, אמונת החידוש הגמור, שחדשו השי"ת =השם יתברך= חידוש רצוני, לא בסבה מחודשת. וחדשו מן האפס הגמור, שלא כדעת הפלוסופים, שמקצתם גזרו על קדמותו, ואפי' בפרטיו. וקצתם הודו בחידוש הפרטים, וקיימו קדמות החומר הראשון, אשר קראוהו היולי, ושמוהו התחלה מחוייבת. וזה כולו כפירה באמונתנו. אלא שהוא יתברך, חידש הכל ברצונו, ואפי' החומר הראשון. ולפי שנשתבשו בדעת המופסד רבים, קבעוהו לנו בברכה הזאת, מורה על הדעת הזה מלבבנו. והיא, מלת: קונה הכל. שמלה זאת, מכוונת בתורה, לפי דעתי, על זה. והיא רומזת שני ענינים, לקוחים משני גזרות. האחד, מלשון קנייה. והשני, מלשון: קן; ולומר: שהוא עשה הכל, לא ממש ממש. שהקנין הוא דבר שיש בו ממש, שהדבר שאין בו ממש, אין בו קנין. והוא יתברך חדשו, ועשאו קנין. והשני, מלשון: קן; שהקן אינו אלא הכנה לגידול האפרוח, שהעוף מטלת שם ביציה, ודוגרת שם, ומגדלת אפרוחיה, כך בראן, השי"ת =השם יתברך=. עשה הכנה הראשונה, שהוא ההיולי, וממנה עשה והעמיד הכל על מכונו. והוא שהכתו' אומר: קונה שמים וארץ. ונתבאר זה במש"ה: הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך. הנה פרט בכאן שלשה ענינים: קנך, עשך, ויכוננך. מהו הדבר הקודם לעשיה? ההכנה. כאלו אמר הוא אב וראשון לקנך, שהוא הכח הראשון. והוא עשך, שהוציאך מן הכח אל הפועל, והוא השלימך והעמידך על מכונך וע"כ באומרנו: קונה; מחוייבים אנו לכוין אל התכלית הזה, והוא פנה גדולה באמונה. ורז"ל נתעוררו ע"ז, ואמרו: מאי קנאם? שמלת קונה, הוא מן המלות המצטרפות, שאין קונה בלא מוכר, כמו שאין אב בלא בן, ואין רב בלא תלמיד. והשיבו על זה: כההוא דאמר: פלניא, שעריה יאי. עיניו, לא יאין כלום? ופי' הנשאל על פלוני, מהו? ויאמר: שער ראשו נאה. ואין במשמע, שזה החלק שבו לבד נאה, ולא עיניו. אלא אפי' עיניו, שאם ישאל בעיניו, מה? יאמר: ג"כ נאים. אלא שהזכיר אחד מחלקיו, עכשיו, ואומר שהוא נאה. וכן אמר כאן, שהוא קונה שמים וארץ, מן ההיולי. וכששאל ההיולי, תהיא תשובתך, שהוא חדשו מן [אפס] הגמור. 

רבי מתתיה היצהרי על אבות פרק ו 

ומלת קנין פרש"י בפרשת לך לך (בראשית יד, יט), קונה, עושה, ע"י עשייתו קנאן להיות שלו. וכתב הרמב"ן (עיין שם) ואלה הם שתי פנים, וכן הדבר (כי) [שיבוא לשון] קנין [במקום] לעשות, (עשית), קנית כליותי (תהלים קלט, יג), אביך קנ(י)ך הוא עשך (דברים לב, ו). וכן יאמר עשו (במקנה) [במקום] קנו, את הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה). ואמרו קנאן להיות שלו, ג"כ נכון כי כל אשר לאדם ייקרא קנין, ולזה יקרא הצאן מקנה כי הוא עשרו, ולזה תרגם אנקלוס עניה ולא תרגם קני. וראיתי לרשב"א ז"ל בתשובה (ח"ה סי' קטו) דפירוש וקונה הכל שתקנו באבות (דר' נתן), שרמזו אל פנת החדוש הגמור מן האפס המוחלט שבו, המלה רומזת שני עניינים לקוחים משתי גזרות. אמר לשון קונה, לומר שהוא עושה מלא ממש, כי הקנין דבר שיש לו ממש, שדבר שאין בו ממש שאינו קנין, והוא ית' חדשו. (ונשא) [השני], (ו)קנין מלשון קן, שהקן אינו אלא הכנה לגדל האפרוח, כך רומז ית' עשה ההכנה הראשונה, והוא אמרו קונה שמים וארץ. ואמרו אביך קנך הוא עשך ויכוננך, הדבר הקודם לעשות ההכנה, וכאלו אמר הוא אב וראשון לקנך שהוא הכח הראשי, הוא עשך שהוציאך מן הכח אל הפועל, והוא השלימך והעמידך על מכונך. ולכוונה זו אנו מחוייבים לכוין במאמר(ו) (והוא) [וקונה] הכל.

[רבינו] בחיי בראשית פרק יד פסוק יט 

(יט) קונה שמים וארץ. אין להבין "קונה" ממוכר, אבל פירוש "קונה", זוכה, מלשון רז"ל בהרבה מקומות: קנה חברו, כלומר זכה לעצמו, כלשון: (ב"מ י א) המגביה מציאה לחברו קנה חברו, אין הכוונה בו שקנה מאחר.

ודע כי כל יש קנין, כי האין אינו קנין, ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין הזכיר הכתוב לשון קנין, "קונה שמים וארץ", וא"כ באור מלת קונה ששם אותן לישראל.

אבל בבראשית רבה נראה, שהבינו החכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחר, והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל, והוא שדרשו: (ב"ר מג, ח) קונה שמים וארץ, ממי קנאן, כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי, שערוהי לא יאי, בתמיה. ובאור זה, כי ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה, כי כולו נאה, אבל לא בא ספור השבח אלא במה שהיה מדבר. וכן בבריאת העולם כשהוא אמר "קונה" שקנאן מהחומר, לא תבין שאותו חומר קדמון היה אצלו מתחלה, כי גם החומר מחדש בראו, וחדשו מאין.

מלבי"ם אילת השחר פרק ג 

כג. וכל הפעלים שא"א להם בלא פועל הלשון אחד בפועל ובנפעל, מלוה לוה, מכה מוכה, רוצח נרצח, ואם הלשון משונה ביניהם יצויר אחד בלא חברו, כמו נותן לוקח, יצויר לוקח בלא נותן, וכן יצויר קונה בלא מוכר. וזה ההבדל בין פעל כרה ובין פעל קנה, הכורה הוא רק מן המוכר במחיר, והקונה יהיה ע"י כל אופן שנעשה שלו, קונה שמים וארץ, אשת המת קניתי (אמור ס' פז):

מלבי"ם ויקרא פרשת אמר, פז 

וכהן כי יקנה נפש כולל בין אם קנה עבדים בין אם נשא אשה שגם זה קרוי קנין כמ"ש (רות) אשת המת קניתי, כי הקנין אינו מציין דוקא הנקנה ע"י מכירה שע"ז הונח פעל כרה, בקברי אשר כריתי לי (ראשית נון) לפי' חז"ל, אבל פעל קנה מציין מה שנעשה שלו בכל אופן שיהיה. להר זה קנתה ימינו. קונה שמים וארץ. קניתי איש את ה' (וכל הפעלים שאא"ל בלא פועל. הלשון אחד בהפועל ובהנפעל מלוה לוה. מכה מוכה. רוצח נרצח וכדומה. ואם הלשון משונה יצויר אחד בלא חברו כמו נותן לוקח, יצויר לוקח בלא נותן, וכן יצויר קונה בלא מוכר). ומצד זה גם האשה היא קנינו, ופעולת הקנין מצוין בשם קיחה כי יקח אשה, שע"י שלקחה קונה אותה, וכמ"ש בריש קדושין דקיחה אקרי קנין, וז"ש בספרא (מובא ביבמות דף סו) מנין לכהן שקנה אשה וקנה עבדים פי' או קנה עבדים ת"ל כי יקנה נפש וכלל מוסד אצלינו שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש, כי מושג השם סותר אל מושג הפעל, שהפעל מורה שהדבר מתנענע לצאת אל המציאות והשם מורה על דבר שיש כבר במציאות, וגם זולת זה הנה בכ"מ בא שם הקניה על משקל מפעל. מקנת כסף, כסף מקנתו. ר"ל שקנה אותו, אבל שם קנין הוא שם המופשט של הקנין בעצמו בלא השקף על הפעולה. (כמו מבצר (החומה הבצורה) בצרון, שם המופשט, וכן מזכרת זכרון וכדומה וכמ"ש באילת השחר ס' ואו) והול"ל כי יקנה נפש מקנת כספו, שזה המגביל נגד יליד בית. כמו המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, ר"ל שנקנה בכסף, אבל שם קנין אינו מגביל נגד יליד בית, כי גם היליד בית הוא קנינו ורכושו, ולכן פי' חז"ל שבא כן ללמד הלכה דרושיית כהן אשר יקנה קנין כספו נפש, (ובזה קנין כספו הוא שם הנושא) ר"ל שאם אשתו קנתה עבד (מנכסי מלוג שלה) או אם עבדו קנה עבדים (כגון שניתן לו מעות ע"מ שאין לרבו רשות בהם או אם הפקיר אותו ומחוסר גט שחרור כ"כ התוס' שם) גם הם יאכלו בתרומה, וכבר פי' רש"י ז"ל עמ"ש (ראשי') מקנה קנינו אשר רכש, מה שקנה מקנינו שמכר הצאן וקנה עבדים, וה"ה פה פי' מה שיקנה ע"י קנין כספו גם הם יאכלו בתרומה, וז"ש מנין לאשה שקנתה עבדים וכו' אף קנינו שקנה קנין אוכל, ויש הבדל בין קנין או מקנה סתם. ובין מקנת כסף או קנין כסף, שקנין סתם כולל כל דבר שהוא ברשותו אף לזמן. וגם עבד עברי כמ"ש כי תקנה עבד עברי, כי ימכר לך אחיך העברי. אבל קנין כסף מציין שהוא שלו בהחלט והוא ממונו וכספו, ומציין בהמתו וכליו ועבדיו הכנענים שדומים לכספו כמ"ש לא יוקם כי כספו הוא, מוכרו לאחר ומורישו לבניו, ולא עבד עברי שאינו כספו רק עובד שש ויוצא לחפשי, וכבר בארתי (בס' הקודם) למה צריך מיעוט הזה עיין שם:

דיוק ב"סֵפֶר הַמִּקְנָה"

בהפטרת "בהר" (ירמיהו פרק לב, טו): "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" - פועל סביל בבנין נפעל. 

יש להיזהר שלא לקרוא "יִקְנוּ" - פועל פעיל בבנין קל

(וכפי שאכן מופיע בהמשך הפרק, שכבר אינו חלק מההפטרה, שם פסוק מד: "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה"...

מְשׂוּרָה או מְסוֹרָה

בהאזיני לקריאת התורה בשבת האחרונה, פרשת קדושים, התבוננתי בפסוק זה: "לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה" (ויקרא יט, לה).

המילה "מְשׂוּרָה" מוכרת מהביטוי "מַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה" המופיע כבר ביחזקאל ד, יא (ומשם שובץ למשנה באבות). 

יש להקפיד לבטא את הניקוד כהלכה: ש' (שמאלית) שרוקה ולא חלומה! 

הקורא בחולם משנה משמעות: "מסוֹרה" (כגון רש"י תהלים ט א: "ראיתי במסוֹרה הגדולה...") ולכאורה נראה שיש להחזירו.

[אגב, י"א מָסוֹרָה, וי"א: מְסוֹרָה.]

היום! ביעור שביעית וחמץ

בס"ד

היום אנו זוכים לקיים שתיים ממצוות הביעור.

ראו כאן בשקופיות 89 - 90 הסבר רעיוני למצות ביעור שביעית. ניתן להאזין כאן החל מהדקה ה 40.

כמו כן, המעוניין להבין מדוע בירכנו הלילה "על ביעור חמץ" לפני הבדיקה ולא מחר בבוקר לפני שריפת החמץ, מוזמן לראות בנושא ביעור חמץ בשקופיות 64 - 71, כאן, ולהאזין מהדקה ה31.

ביעור נעים, 

חג שמח, 

ושנזכה לקיים את כל מצוות הביעור במהרה בימינו.

 

אפ"ר